הגנרל והתהילים

מקור ראשון מאת פזית רבינא, 22.04.08 | 12:04


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makor1.co.il/makor/articleImages/yo55802_1.jpg;jsessionid=3edb07f230d59aeed8057351420092bccd6c0536a397.e34Mc3aTbNiTby0LaxmNbxqRchmMe0]
צילום: מרים צחי
הוא הודח מתפקידו האחרון והבכיר מאוד בפנטגון, משום שאמר לטרוריסט מוסלמי שנלכד: מתברר שהאלוהים שלך לא כל כך גדול כמו שחשבת. גנרל במיל' וויליאם ג'י בויקין, מפקד הקרב המפורסם במוגדישו ומפקד יחידת העילית 'כוח דלתא', בא השבוע לירושלים להביע תמיכה בלתי מסויגת בישראל, ולקרוא קצת תהילים


המארב הקטלני בעזה, שבו נפלו בשבוע שעבר שלושה חיילים, לא הפתיע את גנרל וויליאם ג'י בויקין, מי שהיה מפקד 'כוח דלתא', יחידת העילית המפורסמת של צבא ארה"ב. שמו של בויקין נחרת בתודעה כמפקד קרב הדמים במוגדישו, שהונצח בסרטו של הבמאי רידלי סקוט, 'בלאק הוק דאון'. פגשתי אותו השבוע בירושלים, ולשאלתי האם מה שקרה במוגדישו יכול לקרות גם בעזה, אמר בויקין: "אם לא תקבלו החלטה על כניסת כוחות קרקע לתוך עזה, מצב כזה בהחלט עלול להתרחש. על ההנהגה הצבאית והאזרחית לשוב ולשקול בכל פעם מחדש, אם הסיכון שווה את הפעולה".

אם זה היה תלוי בפסיכולוג הצבאי, הקריירה של גנרל בויקין היתה מסתיימת עוד לפני שהתחילה. בגיל 29 החליט וויליאם בויקין, צעיר אמריקני מאזור כפרי מרוחק בצפון קרוליינה, להצטרף לכוח דלתא, יחידת העילית של צבא ארה"ב. בויקין היה משוכנע שזה עתידו, וזה גם מה שאמר לקצין הגיוס בפורט בראג. אלוהים רוצה אותי שם, טען. את הפסיכולוג הצבאי הנימוק הזה לא ממש שכנע . הוא דתי מדי, כתב על בויקין, וסימן אותו להדחה.

למזלו של הצעיר, קצין הגיוס לא חשב שיש כזה דבר "דתי מדי". "ג'רי בויקין הוא ג'נטלמן נוצרי מהמעלה הגבוהה ביותר", כתב עליו הקצין בחוות הדעת, והשאר היסטוריה. שנתיים לאחר גיוסו כבר שירת בויקין כקצין המבצעים של כוח דלתא. ב-1980 עמד בראש המבצע לחילוץ בני הערובה בטהרן. המבצע היה אמנם כישלון צורב עם השלכות בינלאומיות קשות, אולם אמונתו של בויקין רק התחזקה. את מה שהתרחש באותו לילה מר במדבר האיראני הוא מתאר דווקא כנס. "שמנו את מבטחנו באל, ואיש באותו לילה לא נהרג ולא נפצע".

הכישלון הזה לא מנע את קידומו. בויקין הגיע לצמרת כמפקד כוח דלתא. ב-36 השנים האחרונות נטל בויקין חלק בכל מבצע חשוב בצבא ארה"ב: הוא היה בפנמה, גרנדה, בוסניה, אפגניסטן ועיראק. אולם שמו נחרת בתודעה כמפקד קרב הדמים במוגדישו, קרב שהונצח בסרטו של הבמאי רידלי סקוט, 'בלאק הוק דאון'.

ב-2003 מונה בויקין לעוזר תת שר ההגנה לענייני מודיעין, תחת דונלד רמספלד. בשנים האחרונות ערך במסגרת תפקידו שישה מסעות לעיראק. וכן, הוא עדיין ג'נטלמן נוצרי מן המעלה הראשונה. בקיץ שעבר פרש מן הצבא, אולם הוא עדיין חייל בצבא האל. בשבוע שעבר הוא הגיע לישראל במסגרת כנס אוונגליסטים להעצמת מדינת ישראל.

דמותו הגדולה של בויקין בולטת היטב כבר עם רדתו אל לובי הזכוכית של ההיאט ריג'נסי. איש גדול בחליפה אפורה ותספורת מרינס קצוצה. כשהוא קם ללחיצת יד אמיצה, יש תחושה שהאיש עדיין במדים. מבחינתו, גם הראיון הזה הוא סוג של משימה.

הממד האנושי

ברקע נשקף נוף ירושלמי שליו. מסביב רחש של תיירים, נוצרים אוונגליסטים שהגיעו לישראל לרגל חגיגות ה-60, שבויקין הוא אחד מהם. בחוץ, לא רחוק מהמלון, נפרשים מחסומים של משמר הגבול. הרדיו מדווח על התרעה חמה בשטח - מחבל עושה את דרכו לירושלים. למשמע החדשות מניד בויקין ראשו בהבנה. זו בדיוק הסיבה שהוא כאן.

עד לפני פחות משנה, הוא עוד עשה את דרכו יום יום מביתו למשרדו בפנטגון. עיקר תפקידו היה הערכת צרכי המודיעין, במטרה למקסם את פעילות הכוחות הלוחמים בשטח, ולספק את התוכנה והחומרה הנדרשים להצלחת המשימה. אולם מודיעין, כידוע, לא היה הצד החזק של האמריקנים בניהול מלחמה בחמש השנים האחרונות. לזכותו ייאמר - בויקין לא מנסה להצדיק דבר. את לקחי המלחמה הוא מציג בכנות מרשימה.

"עיראק הבהירה לנו, לעיתים בצורה אכזרית ביותר, שלא מספיק לדעת את האויב", הוא אומר. "היום אנחנו מבינים שתנאי מוקדם להצלחה הוא ללמוד גם את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והתרבות של סביבת הלחימה. כן, אני יודע, לכם הישראלים זה נשמע אולי מוזר. אבחנה כל כך בסיסית הרי מובנת מאליה. אבל כשיצאנו לקרב, ואני יודע שבמבט לאחור קשה להאמין, היינו עדיין בפוקוס של המלחמה הקרה. התמקדנו בעיקר בספירת טנקים וטילים ובשאלה מהי דוקטרינת המלחמה. לקח לנו זמן להפנים שאנו נמצאים בסביבה שדורשת מאיתנו קודם כל להבין את האנשים, את מבנה המשפחה והשבט".

"בעבורנו מדובר באתגר מודיעיני מסוג חדש", הדגיש בויקין, "כדי להכניע את הטרור בעיראק לא מספיק לצוד את המחבלים אחד אחד, עלינו לשלוט בהתקוממות. וכדי לשלוט בה, האנשים בשטח צריכים לעבור לצידנו. אני אמנם מגיע במקור מהכומתות הירוקות, ה'ספיישל פורסס', ושם תמיד הבינו שהדבר הכי חשוב הוא מודיעין אנושי שבא מן השטח בזמן אמת, אולם עד לאחרונה הצבא ככלל לא הבין את זה ולא הקדיש את תשומת הלב הראויה לממד האנושי הזה. כעת, דברים משתנים. אנו מאמנים את אנשינו להבין מה קורה. והיו לי במהלך השנים האחרונות הרבה מאוד שיחות עם קצינים בצבא הישראלי, במיוחד עם הנספח הצבאי שלכם בוושינגטון וראש אמ"ן בביקוריו אצלנו. קיבלנו הרבה מאוד עזרה מכם, במיוחד בתחום של פיתוח מודעות תרבותית לסביבה בה אנו פועלים".

הקשר הישראלי של בויקין הולך הרבה שנים אחורה. "בשנות ה-80", הוא אומר, "ביליתי כאן זמן רב. התגוררתי בבסיס צה"ל בעכו, והתאמנתי בשטח יחד עם חטיבת גולני. מפקד הגדוד שעבדתי איתו היה בחור בשם אמיר מיטל. נקשרו בינינו קשרי חברות עמוקים. הוא בא לבקר אותי בארה"ב, אני שבתי לבקר אותו כאן. בדצמבר 1988, בשעה שהייתי במשימת אימונים בג'ונגל של גואטמלה, הודיעו לי שאמיר נהרג בלבנון. חשתי שליבי נשבר. אבד לי בן משפחה".

סגן אלוף אמיר מיטל, מפקד גדוד ברק בחטיבת גולני, נהרג במהלך מבצע 'כחול וחום', שכלל כוחות של חטיבת גולני ושייטת 13. מטרת המבצע היתה לפגוע במפקדות ארגונו של אחמד ג'יבריל בנועיימה. במותו איבד בויקין לא רק חבר אלא גם חיבור בלתי אמצעי למציאות המזרח-תיכונית הקשה ולמלחמה בטרור. הקשר עם מיטל פתח לבויקין, איש כוח דלתא, צוהר אישי לבוץ הלבנוני ולזירה המאופיינת בחיכוך יומיומי עם אוכלוסייה מוסלמית עוינת ובוגדנית. קשה למצוא הכנה מנטלית טובה מזו לניסוי האמריקני הנוכחי בעיראק.

הכשל המודיעיני, אומר בויקין, הוא כל כך בסיסי, מפני שעקרונותיו היו מובנים כבר ליהושע ולוחמיו בפרשת המרגלים בבית רחב הזונה. לרגע מתעורר ספק. הוא רציני? אבל כן, בויקין רציני לגמרי. האיש מישיר מבט ובעיניו אין שמץ של סרקסטיות. הוא מתכוון לכל מילה שהוא אומר. הומור הוא לא חלק מן הרפרטואר שלו.

אללה לא יצא גדול

במבט לאחור, התיאור של בויקין, למרות פשטותו ואולי בגללה, מסביר כמעט הכול. הפרספקטיבה שהוא מציג מראה כיצד הפכו סומליה ובוסניה לשלבים בלתי נמנעים בדרך לכישלון האמריקני בעיראק. בסומליה נזרעה לראשונה בעולם המוסלמי התחושה שאפשר לנצח את מעצמת-העל האמריקנית; בבוסניה פתחה התמיכה האמריקנית במוסלמים את שערי אירופה למוג'הידין מאפגניסטן ופקיסטן. בוסניה היתה כשל אסטרטגי שאפשר את חדירת אל-קאעידה היישר ללב היבשת, אולם רק לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר נחשף לעומק המערך הארגוני והפיננסי שהקים הארגון בסראייבו.

האם ייתכן שבבוסניה תמכתם בצד הלא נכון?
לרגע, בויקין נראה מזועזע . "לא חשבתי על האפשרות הזו", הוא מודה. "אבל כן, יכול מאוד להיות שזה המצב".

לא קל לאדם כמו בויקין, שתופס את המלחמה בטרור כשליחות דתית, להודות שבמאבק בין טוב לרע הוא עמד ולו גם לרגע לצידם של כוחות האופל. בסומליה, לעומת זאת, לא היה ספק כלל מי הטובים ומי הרעים. בעבור בויקין, סומליה היתה חוויה מכוננת.

ב-1993 התנהלה בסומליה הקטנה, השוכנת לחופי מזרח אפריקה, מלחמת אזרחים עקובה מדם. תמונות זוועה של אנשים הגוועים ברעב ובצמא מילאו את מסכי הטלוויזיה. ידם של כוחות האו"ם בשטח היתה קצרה מלהושיע. האיש החזק בשטח, מוחמד פארה איידיד, ראש המיליציות האזרחיות, משל ביד רמה במוגדישו. בעקבות האנרכיה הגוברת החליט הנשיא בוש לשגר כוחות לשטח. 20 אלף חיילי מרינס נחתו בחופי סומליה במהלך מבצע 'השבת תקווה', והסדר שב על כנו. אולם עם שובם של המרינס הביתה, לאחר ארבעה חודשים, חזרה האנרכיה למקום. בתגובה שולח הבית הלבן למוגדישו כוח משולב של פלוגת העילית כוח דלתא, לוחמי הריינג'רס וחטיבה מוטסת 106. בראש כוח דלתא עומד גנרל וויליאם ג'י בויקין. המטרה - השבת הסדר על כנו בתוך שלושה שבועות. ללוח הזמנים האופטימי, התברר, לא היה שום קשר למציאות בשטח.

"המטרה", משחזר בויקין, "היתה תפיסתו של מוחמד פארה איידיד והבאתו למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג. ערב נחיתתנו במוגדישו הרגו כוחותיו של איידיד 42 חיילים פקיסטנים מכוח האו"ם. היתה לו שיטה שטנית. באמצעות השתלטות על מחסני האו"ם וגניבת משלוחי המזון קיווה איידיד להשתלט על מוגדישו ועל שאר המדינה. הנשק העיקרי שלו היה הרעב. תעוזתו רק הלכה וגברה, עד שבשלב מסוים הוא אף החל לסמן אחד לאחד גם את חברי צוות האו"ם האמריקנים".

בויקין החליט לא לאבד זמן. "בשלב ראשון החלטנו על הקמת בסיס בשדה התעופה של מוגדישו. במקביל פתחנו בסדרת פעולות מודיעיניות לאיתורו של איידיד. הבנו שלא יהיה פשוט לתפוס אותו. כדי להגיע אליו נצטרך להגיע אל האנשים הקרובים אליו, לתפוס אותם ולחקור אותם. קיווינו שבעקבות החקירות האלו, איידיד יתחיל לאבד ביטחון ויעשה טעות שתאפשר לנו להגיע אליו. אחד האנשים הראשונים שתפסנו היה עות'מן עלי אטו, מספר שתיים של איידיד ואיש הכספים שלו".

אטו היה יריב שחצן ומבריק. בינו לבין בויקין החלה להתפתח מעין יריבות אישית. אטו חש בטוח ולא פחד כלל להופיע בפומבי ולרתום את התקשורת לטובתו. ימים ספורים לאחר שכוחותיו של בויקין כשלו בניסיון לחטפו, הופיע אטו בראיון לסי-אן-אן, והתגרה בבויקין. "לעולם לא תתפסו אותי כי אללה לצידי", אמר. שלושה ימים אחר כך אטו היה בכלא. בויקין ביקר אותו בתאו. "ובכן", אמר לו, "אחרי הכל, האלוהים שלך לא כל כך גדול". עשור אחד מאוחר יותר, האמירה הזאת, תשוב לרדוף את בויקין זמן קצר לאחר מינויו לעוזר תת-שר ההגנה בוושינגטון לענייני מודיעין. אולם בשלב זה, בויקין עסוק עדיין בחיפושים אחר איידיד. הרע מכל עדיין לפניו.

מוגדישו כמשל לעזה

"חודש אחרי שתפסנו את אטו הגיע מידע שאיידיד ואנשיו נמצאים באזור המכונה בקרה מרקט", מספר בויקין, "ידענו שאיידיד עצמו לא שם, אבל היו שם אנשים שרצינו לשים עליהם יד. המבצע החל בשעה 15:30. הגענו למקום ועצרנו 21 מהם. צפיתי בהתנהלות הקרב באמצעות מסכים בשדה התעופה, היו לנו באוויר הליקופטרים ששיגרו צילומים מן הזירה בזמן אמת. כשהתחלנו להתפנות לתוך שדה התעופה, התברר שאחד הבלאק-הוק'ס חטף אר-פי-ג'י והתרסק. זו היתה הנקודה שבה איבדנו את היוזמה והתחלנו להגיב למה שעשו הסומלים. התחלנו לפלס את דרכנו לזירת ההתרסקות, אולם תוך כדי נורה מסוק נוסף במרחק 1,800 מטרים. במקביל, הכוח שהחזיק את הסומלים שתפסנו החל לחטוף אש איומה. כוח נוסף ליווה אותם לשדה התעופה, ואז יצאנו שוב לזירת האסון. באתר ההתרסקות הראשון התברר שאין אפשרות לחלץ את הגופות. גם אנחנו לא יכולנו לצאת, נאלצנו להישאר בשטח עד למחרת. בשש בבוקר הגענו למתחם האו"ם, שסיפק לנו שני טנקים פקיסטנים ורכב משוריין כדי לשוב ולחלץ את האנשים".

הקרב שבויקין מתאר מוכר למיליוני צופי קולנוע בעולם, מסרטו של הבמאי רידלי סקוט 'בלאק הוק דאון'. 18 לוחמים נהרגו במהלך אותו מבצע.

"כל אותו זמן, הדבר היחיד שעבר לי בראש הוא איך מחזירים את האנשים", אומר בויקין. "הייתי מופתע מעוצמת ההתנגדות. למרות כל המאמצים, לא הצלחנו לחלץ חמישה אנשים. שלושה מאתר ההתרסקות ושני אנשי כוח דלתא. צפיתי במסכי שחור-לבן קטנים בשדה התעופה, כיצד נגררת גופת אחד מחייליי בחוצות מוגדישו. הייתי שבור. לא הבנתי איזה מין אנשים אלו, שמתעללים כך בגופות".

גם היום, אומר בויקין שהוא לא ממש בטוח מה היה המניע להתעללות בגופות. אולם מנדב השערה. "האסלאם הרדיקלי הוא שורש הרוע".

לא בטוח שמומחים למזרח התיכון יסכימו איתו. התעללות בגופות אינה בהכרח ייחודית למוסלמים או למזרח התיכון. מה שיותר מדאיג הוא דווקא הדמיון המתפתח בין מוגדישו לעזה. לפני שלושה שבועות דיווחו הפלשתינים שהם הצליחו לפגוע לראשונה בכלי טיס צה"לי. צה"ל אישר פגיעה בזנב מסוק. לא היו נפגעים, אולם גורמי ביטחון מעריכים שכבר היום יש בעזה טילים נגד מסוקים.

אתה רואה דמיון בין מוגדישו ובין עזה?
"יש יותר מדמיון בין הזירות. ולא, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לאבד הליקופטר בעזה. אם יתרחש בעזה מצב מקביל למה שקרה במוגדישו, יהיה קשה מאוד להגיע ראשונים לאתר ההתרסקות ולחלץ את הכוח בזמן. לעזתים יש יתרון מובנה, הם שם על הקרקע ויכולים להגיע לזירה קודם, לתפוס את הצוות, לשבות אותו או להרוג אותו. וכבר ראינו מה קורה כשהם יכולים".

אבל מוגדישו היא לא רק משל לעזה. באותו קרב שהלך והסתבך היו כל האלמנטים שסימנו את מה שעתיד להתרחש עשור מאוחר יותר, כשארה"ב תשקע במדמנה העיראקית: הצלחה צבאית ראשונית מלווה בהידרדרות מהירה בשטח, מודיעין כושל וההסתבכות על הקרקע, אל מול מיליציות מקומיות מזוינות מלוות בטרור ומעשי זוועה. יש בכל זאת הבדל אחד עקרוני: סומליה היא לא עיראק. שם יכלו האמריקנים להרשות לעצמם לעזוב. התוצאה, אגב, לא שינתה הרבה - התוצאה הבלתי נמנעת בסומליה כמו גם בעיראק, היתה כניסתו של ארגון אל-קאעידה, שהפך לשחקן מרכזי בשטח. בויקין חושש שבנתונים מסוימים צפוי לעזה עתיד דומה.

מוקשים בוושינגטון

לאחר מוגדישו באה אפיזודה קצרה בבוסניה - מרדף אחרי פושעי מלחמה והסגרתם לבית הדין לפשעי מלחמה בהאג. את השנים הבאות בילה בויקין בבית, בסדרה של תפקידי מטה. דווקא כשהיה נדמה שהקריירה מדשדשת משהו, באה הפריצה הגדולה ביוני 2003. שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת עיראק התמנה בויקין לעוזר תת-שר ההגנה למודיעין. בין שאר משימותיו הוא הופקד על איתור אוסאמה בן-לאדן וסדאם חוסיין.

למה לא תפסתם את אוסמה בן-לאדן?
"אוסאמה בן-לאדן נע בשטח שבין פקיסטן לאפגניסטן, וזיריסטן והחזית הצפונית", אומר סויקין. "זה אחד האזורים הקשים ביותר שיש. הוא ואנשיו מקפידים לא לתקשר באופן שמאפשר לקלוט אותם או את מיקומם, מה שמותיר לנו רק אפשרות להגיע אליו באמצעות מודיעין אנושי. אולם באזור אין אנשים שיגידו היכן הוא מסתובב. הוא מוגן על ידי אנשים שמעריכים אותו ואוהבים אותו. אנחנו גם לא יכולים להצניח כוחות בשטח. זה עלול לגרום לערעורה של פקיסטן. אם לא תימצא דרך אחרת, עלינו להמתין בסבלנות לרגע בו יעשה טעות, ואז נתפוס אותו.

ומה אז?
"מה נעשה איתו? נהרוג אותו. האם זה יהיה הסוף של אל-קאידה? אני לא בטוח כלל וכלל".

עד מהרה התברר שסומליה לא מרפה מן הלוחם לשעבר. איש כוח דלתא מגלה שוושינגטון היא שדה מוקשים לא פחות מסוכן. במסגרת תפקידו החדש הופך בויקין לנואם מבוקש. הוא מופיע באירועים רבים, בעיקר לפני קהל מאמינים בכנסיות. הוא פועל על פי עיקרון אוונגליסטי המכונה 'מכפיל אמונה' - שימוש בעקרונות צבאיים לקידום האמונה. באחד האירועים הללו בוחר בויקין לדבר בפני קהל באי כנסייה בדייטונה ביץ' על העימות בינו לבין עות'מן עלי אטו, אותו הוא תופס כעימות עם הרשע בהתגלמותו. במהלך ההרצאה הוא סיפר על הראיון של אטו לסי-אן-אן.

"כשתפסנו את אטו הלכתי אליו", סיפר בויקין לקהל הקדוש, "שאלתי אותו: 'אתה עות'מן אטו? ובכן, מתברר שהאלוהים שלי גדול משלך'. ידעתי שהאלוהים שלי הוא אל אמיתי בעוד שהאלוהים שלו אינו אלא אליל".

זו היתה רק שאלה של זמן עד שהדברים יגיעו לוושינגטון ויגרמו לשערורייה רבתי. בבירה לא התלהבו מן התיאורים האפוקליפטיים של בויקין. הניסיון להעניק למלחמה בטרור ממד דתי נתפס כמיותר ומסוכן. התבטאויות נוספות כמו "יש לנו עניין עם ברנש ושמו השטן" לא הועילו במיוחד. הפרסומים שבו והתפוצצו בפניו של בויקין כפצצת מצרר. תחילה באן-בי-סי ואחר כך ב'לוס אנג'לס טיימס'. ארגונים אסלאמיים באמריקה הביעו רוגז רב על דבריו. ג'יימס זוגבי, ראש המכון האמריקני-ערבי והמכון ליחסים אמריקניים-אסלאמיים, קרא להתפטרותו.

הרוגז התפשט לעולם המוסלמי והעניין הגיע לדיון בקונגרס. ג'ו ליברמן וג'ון קרי קראו גם הם להתפטרותו של בויקין. בוועדת הכוחות המזוינים של הסנאט האיצו ברמספלד לפתוח בחקירה. רמספלד לא התרגש. "מדובר בקצין בעל רקורד יוצא מן הכלל", אמר ונפנף את כולם. לרמספלד גם לא היו טענות על התוכן. "היתה לדברים זכות להיאמר, במסגרת חופש הדיבור והתיקון הראשון לחוקה", אמר.

עשרה חודשים מאוחר יותר נמצא בויקין אשם בהפרת הנהלים, כשלא הסביר שדבריו נאמרו על דעתו בלבד ואינם מייצגים את דעת הממשל. בויקין נאלץ להתנצל. "להערותיי בקשר לעות'מן אטו במוגדישו אין כל קשר לאמונה באללה", אמר בויקין. "באומרי כי אטו סגד לאלילים, כוונתי היתה לסגידתו לאלילי השחיתות, הכוח והממון. אטו לא היה מוסלמי טוב. הוא היה בריון מושחת".

"לא הורינו על התעללות דתית"

אבל זו היתה רק ההתחלה. מאוחר יותר, כשהתפוצצה פרשת אבו-גרייב, טען סימור הירש ב'ניו-יורקר' שבויקין היה שחקן מפתח בפרשה ששיקפה גם את גישתו של רמספלד למלחמה בטרור. במאמר של סידני בלומנטל, יועצו לשעבר של ביל קלינטון, נטען שבויקין המליץ על העברת שיטות הפעולה מקמפ אקס-ריי בגוואנטנמו לאבו-גרייב. במאמר נשכני במיוחד טען אל גור שההשפלות שעברו האסירים באבו-גרייב, כולל אכילת חזיר, שנועדו לשבור אותם על רקע דתי, נבעו מגישתו של בויקין האוונגליסט. בחקירה שנערכה בעקבות הפרסומים לא נמצאו הוכחות להאשמות.

גם עכשיו, כששואלים את בויקין על אבו-גרייב, חולפת עננה על פניו. ובכל זאת הוא מגיב בסוג של תמצות טוטאלי: "באבו-גרייב התרחשו שני דברים: אנשים רעים עשו מעשים רעים, והיה שם גם כישלון פיקודי. לא פיקחו עליהם כראוי. אני יכול לשוב ולהסתכל לכל אחד ואחד בעיניים ולומר: לא היה לי וגם לא לאיש בשרשרת הפיקוד דבר וחצי דבר במה שהתרחש באבו-גרייב. איש לא הורה על התעללות דתית. ולאל גור אני מציע לשוב ולבדוק את העובדות".

אבל בויקין לוקח ללב. ועוד איך. במיוחד את אמירתו של הנשיא בוש, שדבריו "אינם משקפים את דעתו של הממשל". בויקין שתק, אבל כמו במקרה של עות'מן אטו, בקיץ האחרון, מיד לאחר שהסיר את המדים, התברר קבל עם ועולם מה הוא באמת חושב ומה אמר לו אלוהים בעניין. גם הפעם הדברים באו לידי ביטוי בהרצאה בכנסייה: "זה היה נורא", סיפר בויקין על אותה תקופה. "כל פעם שהדלקתי את הטלוויזיה שמעתי שאני מטורף רדיקלי ומשוגע. ביום השלישי לנאצות לא יכולתי עוד לשאת את זה. שבתי הביתה, התיישבתי על המיטה והתחלתי לבכות. כעסתי על אלוהים ושאלתי עד מתי, עד מתי תניח לזה להימשך. ואז כמו אורות ניאון הרמתי את עיני וראיתי לנגדי את אותיות מרצדות: תהילים 13 (י"ג, בלשוננו). לא ידעתי מה זה אומר. עצרתי הכל פתחתי את התנ"ך, ומצאתי. 'עד אנה השם תשכחני נצח, עד אנה תסתיר פניך ממני'. חשתי שהאל אומר לי, אני שומע לך. אדם גדול, דוד, התפלל אותה תפילה".

ואז, ספר בויקין: "רוח הקודש דיברה אלי ואלוהים הניח ידו על כתפי. 'קום, שים שריונך על כתפך וצא לקרב. שבתי לקרב', אך השטן לא ויתר. אחרי אותו שידור באה התוכנית באן-בי-סי, בה הופיע הנשיא בוש בגן הוורדים ואמר שדבריי אינם מייצגים את עמדת הממשל. אחרי עשרות שנות שירות ושתי פציעות הוא נזף בי והשפיל אותי קבל עם ועולם. שבתי הביתה, ישבתי באמצע המיטה ובכיתי. אמרתי, אלוהים, איני יכול יותר. קח אותי עכשיו. האיש בו תמכתי, האיש החזק בעולם השפיל אותי. אך אז נשאתי את ראשי ובעיני רוחי ראיתי 'תהילים 27'".

עם כל הכבוד לתהילים 27 (כ"ז, בשבילנו), אם היית גנרל בצה"ל והיית שב ואומר את אותם הדברים, מן הסתם, היו שולחים אותך להסתכלות אצל הפסיכולוג הצה"לי.
"אני מודע לכך שיש אנשים שחושבים שאני משוגע", השיב בויקין בגילוי לב, ונראה שהדברים שלי היו קשים לו. "אני מזמן הבנתי. או שאתה חי את אמונתך, או שלא. אני בחרתי לחיות את אמונתי. ובכל מקרה, הדברים נאמרו באוגוסט האחרון, לאחר שפרשתי מן הצבא. ואגב, אנו קצינים במילואים, ועל כן עלינו להישאר א-פוליטיים. בשורה התחתונה, אני כאן כדי לתמוך בעם ישראל ובמדינת ישראל. וזו כבר אינה פוליטיקה, זו שליחות".

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

1.

ציטוט:

שמו נחרת בתודעה כמפקד קרב הדמים במוגדישו, קרב שהונצח בסרטו של הבמאי רידלי סקוט, 'בלאק הוק דאון'.

מפקד הכוח היה William F. Garrison. קולונל בויקין, דאז, פיקד על לוחמי הדלתא בלבד.
http://en.wikipedia.org/wiki/William_G._Boykin

2. למי שתהה- בגיל 29 הוא התגייס לכוח דלתא לא מהאזרחות, אלא מקצונה ב- ARMY הרגיל; מה שמסביר איך הוא קצין בדלתא תוך שנתיים..

3. היו 8 הרוגים במבצע eagle claw- פשוט, כניראה לא מיחידת דלתא.

חוץ מזה- כתבה מעניינת.

האמריקאים כרגיל שמים יותר מדי דגש על politically correct.
אז גנרל אמר משהו חסר טאקט לשבוי, בגלל זה להדיח?? זה קצת לא שפוי לאבד מפקד בכיר בגלל שטות כזו. (אלא אם היו סיבות אחרות וזה היה תירוץ)

תרגישו חופשי לצפות בגלריה שלי
וגם במצגת המובחרות
אין כל ערך להחלטת הכבשים בזכות הצמחונות בשעה שהזאב נשאר בדעה אחרת.
(ויליאם רארף אינג')
גם כאשר יגור זאב עם כבש-אני לא מציע שנהיה הכבש.
(אלוף מיל' עוזי דיין)

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

לא חסרות טעויות אחרות במאמר. כך למשל, בויקין לא פיקד על מבצע Eagle Claw. מי שפיקד על המבצע היה ג'יימס ווט. בתמונה נראים בויקין - המזוקן מימין - וווט - שני משמאל עם הפנים לכיוון המצלמה.




כבר אז בויקין היה ידוע בגישתו הדתית והוא זה שהיה אחראי על התפילה קודם ליציאת כוח החילוץ ממצרים למפרץ.

"[Nuclear] war is unthinkable but not impossible, and therefore we must think about it" - Bernard Brodie

השאלה המעניינת כאן היא, כמה אמונה דתית מסייעת למפקד בכיר, בפרט כאשר האוייב עצמו פועל בסביבה דתית. בויקין מתאר:

ציטוט:

עיראק הבהירה לנו, לעיתים בצורה אכזרית ביותר, שלא מספיק לדעת את האויב", הוא אומר. "היום אנחנו מבינים שתנאי מוקדם להצלחה הוא ללמוד גם את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והתרבות של סביבת הלחימה.

קשה לי לומר אם לי, כחילוני, קל או קשה יותר להבין את החברה הפלסטינית, האפגנית או העיראקית. האם הוא מסוגל להבדיל בין "כופרים טובים" (משבט/ארגון שלא הורג אמריקאים כרגע) ל-"כופרים רעים"? בכלל, מפתיעה הנטיה שלו לראות הכל בשחור/לבן- כאיש כוחות מיוחדים, אני מניח שהוא סייע מטעם הממשל האמריקאי לכמה וכמה גופים של "בריונים מושחתים" נגד גופים "בריונים מושחתים" אחרים.