היי לכולם, מבקש עזרה, אם אפשר...
אז ככה... קודם כל, שלום (שוב) לכולם, וחג שמח ומאושר, ולאלה ששומרים על הכשרות, גם כשר...
יש לי בעיה גדולה מאוד, ואני כבר לא יודע מה לעשות או למי לפנות.
להורים שלי אני בחיים לא אספר, לחבר הכי טוב שלי אני לא יכול לספר, כי אני לא רוצה שהוא יתקשר לזה,
לאנשים בצבא אני לא יכול לספר כי הם רואים אותי על בסיס יומי והם יראו אותי אחרי זה בעין ממש לא יפה...
אני מבקש עזרה ממכם כי אני חושב שאנונימיות זה מה שאני הכי צריך עכשיו...
אז ככה...
קודם כל, אני בחור בן 20, הומו "במקצועי"..., בצבא.
הבעיה שלי קשורה בחבר, נקרא לו ד', שעד לפני כמה זמן חשבתי שהוא החבר הכי טוב שלי. הסתבר לי לבסוף שהוא לא...
אני ו- ד' מכירים כבר הרבה מאוד זמן. מכיתה י'. בהתחלה לא היינו חברים מי יודע מה... יותר "שלום שלום", עד לפני שנתיים בערך שמאז התחלנו להתקרב קצת אחד אל השני. לפני שנה התגייסתי לצבא, והוא היה יחד איתי. הנתונים שלנו כמעט זהים ויש לנו את אותו רקע ככה שלבסוף גם שובצנו באותה יחידה ובאותו תפקיד.
כמובן שהתוצאה הברורה היא שנעשינו חברים ממש טובים. כל כך טובים עד כדי כך שאת רוב הדברים שהיינו עושים, היינו עושים ביחד.
הבעיה התחילה לפני חצי שנה כש.... כשהתאהבתי בו.
כמובן שבהתאהבות יש קטע של לראות את אותה אישיות בצורה"אידיאליסטית", שזה אומר שבהתחלה אתה חושב על אותו בנדם כאילו הוא כליל השלמות ושום דבר שהוא עושה הוא רע, או מתפקשש לו או לא משנה מה. יענו Fluless...
כמובן ש-ד' לא ראה אותי באותה צורה שאני ראיתי אותו. ואני, כמו מטומטם, חשבתי באמת שיש אולי סיכוי
שהוא ירגיש אותו דבר, וסיפרתי לו. סיפרתי לו הכל. חשבתי שאני יכול לבטוח בו.
מאז שסיפרתי לו, הכל החל להתדרדר.הוא התחיל לראות אותי בתור בנדם זר שהוא רוצה כמה שפחות קשר איתו. והאמת? זה מובן לחלוטין. כאילו, כל הסיפור הפחיד אותו. מעולם לא אמרו לו דברים כמו שאני אמרתי לו, ועד כמה שהוא היה מוחמא מהעניין, (והוא באמת היה מוחמא, תסמכו עלי), הוא פחד מזה פחד מוות, ובימים הראשונים ממש ראו את זה עליו. כל הדברים שהיינו עושים עד אז ביחד, ועשינו מלא דברים ביחד. היינו ממש "צמד חמד", וכל העולם כבר קרא לנו זוג נשוי... בכל מקרה כל הדברים האלה בהתחלה נפסקו בצורה מפחידה. אחרי זה הוא ניסה "לחזור" לעצמו, אבל מאז זה כבר ממש לא היה אותו דבר.
מאז שסיפרתי לו, היינו רבים על הרבה מאוד דברים. בעיקר שטותיים (למה לא חיכית לי? איפה אתה? מה אתה צועק? אתה מתעלם. ועוד מלא דברים שנמרחו חצי שנה בערך). עד לפני חודשיים.
לפני חודש הגיע "המפץ הגדול" כמו שאני קורא לזה.
היה לנו ריב על זה שכל פעם שאני נמצא בחדר מסויים, הוא לוקח את הרגליים שלו והולך משם. העובדה שהכי לא יוצאת לי מהראש היא שמתי שהלכתי פעם אחת אחריו רק בשביל להנות מה"חברותא" שלו, הוא עדיין ברח לחדר אחר. בקיצור, הריב הזה לא נגמר בטוב.
עפו שם מילים (ממנו) שכללו בין השאר "צא לי מהחיים" "למה מי אתה בכלל? כוס אמא שלך" "נמאס לי ממך", ובסוף הסיפור הזה.... טוב, בואו נגיד ששנינו יצאנו מהחדר עם עיניים אדומות, ושלי היו גם רטובות... (אני ממש לא יודע אם הוא בכה או לא, אבל לא נראה לי, כי אפילו כשהוא היה בחתיכת משבר פעם, הוא לא בכה). כמובן שמאותו ערב, האהבה שלי אליו נעלמה לחלוטין.
מאז ועד שבועיים אחרי זה לא דיברנו. הוא התעלם לחלוטין ממני, למרות שבבוקר ובערב הוא היה אומר לילה טוב או היי או בוקר טוב או לא משנה מה, ולא הייתי עונה לו (כאילו, אם הבנדם מתעלם ולא דבר איתי, הוא באמת מצפה שאני אגיד לו בחזרה בוקר טוב?!). זה המשיך ככה עד שאיזה אחראי עלינו ראה שזה משפיע גם על העבודה שלנו ואמר ל- ד' שידבר איתי רק בשביל שנוכל לעבוד ביחד. כמובן שאני ממש לא מוכן לזה כי אחרי סיפור כזה גדול אני לא מוכן להגיע למצב כזה.
דיברנו בסוף והגענו למסקנה ש"יהיה מה שיהיה". אני הגעתי לפחות למסקנה כזאת. הוא מבחינתו לא מתעלם, אבל גם לא מדבר. היחסים בינינו השתנו מקצה לקצה. אנשים (בעיקר אלה שראו שהיינו חברים ממש ממש ממש טובים) ניסו לעזור. חלק הצליחו במשהו. עד לפני שבוע חשבתי שהוא שונא אותי.
הסתבר לי שלא, שהוא דואג לי. שהוא (לפי המילים שלו) ממש דואג לי (ולא בצורה של יש לי בעיות, אלא בצורה החברית שחשבתי שנעלמה).
אבל אם בנדם מתנהג בצורה כזאת, איך אפשר להגיד שהוא דואג?!
אני חושב שאולי הוא לא דואג, אלא פשוט לא שונא.
בכלל, אני שונא להגיד "שונא". יש במילה הזאת משהו לא אנושי.
ולפני שאני אשאל, יש עוד לסיפור הזה.
ל-ד' יש חבר הכי טוב. נקרא לו א'. הם מכירים לפני שהכרתי אותם. בהתחלה של הקשר שלי עם ד' רציתי להיות האהוב שלו. אחרי שראיתי שזה לא יקרה, רציתי להיות החבר הכי טוב שלו (בעצם, זה לא שרציתי.
פשוט ככה זה היה נראה. כל מי שהיה הרי סביבנו אמר את זה, וככה היתה גם ההרגשה). אחרי זה אמרתי לעצמי "יהיה מה שיהיה", ולבסוף קרה מה שקרה.
עכשיו כל פעם שאני נמצא בבית, אני לא יודע איך, מכניס את עצמי לסרטים ש"הנה הוא נמצא עכשיו עם א', מבלה איתו ואני תקוע בבית כי אני לא יכול לצאת עם חברים שלי כי רובם הם חברים יותר טובים שלו ומעדיפים לבלות איתו וכנראה באמת מבלים איתו, וכל אחה שהוא לא מכיר או לא יוצא איתם והם כן חברים יותר טובים שלי משלו, לא נמצאים, או יש להם עיסוקים או לא יודע מה. לעזאזל, היום אני יושב מול המחשב, ורוב הזמן אני בודק אם הוא מחובר לאייסיקיו, ולפעמים אני שם לב איך השם שלו והשם של א' נעלם ביחד או מופיע ביחד, שלו ושל א', או שלו ושל עוד חבר טוב של שלושתינו, או בכלל אני לא רואה את השם שלו מחובר כל היום. אני כבר בונה לעצמי סיטואציות בראש שהוא מבלה ושוכח ממני (השוכח ממני באמת נכון, כי אפילו כשאני כן רואה אותו הוא צוחק ונהנה ולא עוצר ולא כלום).
אני יודע מה רובכם תגידו, תנסה להוציא לעצמך אותו מהראש עם עיסוק אחר, או משהו כזה, וניסיתי, ורוב הזמן, זה באמת עזר. אבל כשהעיסוק הזה נגמר, הוא שוב ישר נכנס לי לראש, ואני לא יכול לעבור מדבר לדבר כמוהו. אני לא בנוי לזה. אני יודע. אני אובססיבי כנראה לגביו, אבל זה הדבר הכי רע שיש לי בחיים ואני יודע מהחיים שלי שעד שאני לא מצליח לפתור את הבעיות שלי, אני לא יכול לעבור הלאה. במיוחד לא כמוהו, שהוא ברגעים קשים במיוחד יכול לצחוק ולשכוח הכל ולהנות. בכלל, כשאני רואה אותו ככה, בא לי לקרוע לעצמי את העיינים ואת הלב. לא לראות ולא להרגיש. אני רואה אותו נהנה ואני נשבר מבפנים.
פעם זה היה אחרת. היה לנו סיפור פעם ששאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אהיה חבר ממש טוב שלו, ואמרתי לו לעצום עיניים ולהתרכז, ואז הוא ידע את התשובה. הוא עשה את זה ואחרי כמה זמן הוא חזר אלי עם תשובה ואמר לי שהוא לא רוצה. שהוא לא רואה את זה ככה. לא עמדתי בזה וברחתי החוצה והוא רדף אחרי וניסה להרגיע אותי וירד גשם וזה היה בול כמו איזה סצינה מבברלי הילס או משהו כזה. אמרתי לו עוד פעם שאני לא יכול להתמודד עם זה ונעלמתי מהעיניים שלו. הלכתי לחדר שלנו, שמתי מוזיקה והתחלתי לבכות. אחרי כמה דקות ראיתי אותו עומד בכניסה לחדר שלנו, הוא ראה שאני בוכה, ולא אמר כלום, אלא רק ישב לידי ונתן לי חיבוק, ואני רק התפרקתי עוד יותר. בדיעבד, זה עזר לי מה שהוא עשה (לא מה שהוא אמר... מה שהוא עשה אחרי זה), כי נרגעתי ככה לאט לאט, ולמרות מה שהוא אמר, הרגשתי בטוח. הרגשתי כאילו אני בבית, למרות שהייתי בצבא, במקום שכוח אל בטיזינאבי...
איך? איך בנדם יכול רגע אחד להתנהג ככה, ורגע אחר להתנהג בצורה כזאת שגומרת לך להפסיק לאהוב אותו? איך?
מה אני אמור לעשות עכשיו? כל הדיבורים שכן עוברים בינינו, עוברים בצורה הכי יבשה שיש, ואני לא יודע מה הוא חושב כי הוא הבנדם הכי לא קריא שיש. הוא ספר סגור עם מנעול שבלעו אתה מפתח שלו. מה שהוא חושב ומה שהוא מקרין לעולם זה ממש לא אותו דבר (למדתי את זה בדרך הקשה).
אני לא יכול לסבול את זה יותר. את ההתנהגות הזאת שיש לו. ההתנהגות שהוא עושה רק כשאני נמצא בסביבה. אני לא סובל את זה, וכשהוא עושה את זה, בא לי לתלות אותו. בא לי להכניס לו כאלה מכות, עד שהוא יראה כוכבים...
אני כבר לא יודע מה לעשות איתו. אני משתגע.
ובבקשה, אל תגידו לי ללכת לפסיכולוג או משהו בסגנון כי אני לא אעשה את זה. בבקשה תעזרו לי.
|