99 שנים להקמת ארגון 'השומר'

ב12/4/1909 על גבי היסודות שהניחו חברי 'בר גיורא' הוכרזארגון 'השומר'. עיון ברשימת אותם עשרות שזכו להיות חברים בארגון כמוהו כעיוןבספרות הסוד של הציונות. אם נציין בצד הרשימה את זה שיש האומרים כי רצה להתקבל ולאזכה ואת זה שנהרג כשיצא לסייע לישוב שהקימו - נעמוד פשוט מול 'סב הבטחון'.



שוחט, בן צבי, זייד ואולי גם גולומב מוכרים לכל תלמיד. אךחיפוש גוגל אחר קורות חברי ארגון פחות מפורסמים אינו בגדר חוויה מתקנת.

בטוחני כי במלואת 100 שנים להקמת הארגון יעלו מוזיאון השומרומשרדי הבטחון והחינוך לרשת אתר מרהיב שיכלול את קורות כל אנשי השומר, מעלליהארגון, ספורי שמירה והתיישבות, תקריות, סליקים, תרומה מאוחרת לבטחון וכמובן שיהיוסרוקים בו כל בדל מסמך ועדות אודות הארגון. ואם לא ביום שנת ה100 - בודאי שיעשההדבר בשנת ה200.


עד אז, רציתי להעלות כאשכול מסורבל את רשימת שמות החברים כפי שהיא מופיעה בספרו של גרשון גרא ולבקשכם להדביק קטעי מידע שאתם מאתרים אודותם. אט, אט. החפזון מן...

אני מעלה את האשכול בדרך שכזו על מנת לאפשר תחילת שרשור מכל שם. אם יצא מזה משהו - הרווחנו. ואם לא - הזכרנו את שמותיהם וגם זה משהו.

ישראל שוחט נולד בביילורוסיה למשפחה בעלת אדמות בילדותו קיבל חינוך יהודי מסורתי ובהמשך נסע לוורשה ללמוד מסחר. למרות רצונם של הוריו שילמד אגרונומיה בגרמניה, החליט שוחט בשנת 1904 לעלות לארץ ישראל ועם הגיעו עבד בפרדסים בפתח תקווה וביקבי ראשון לציון. בריאותו הרופפת אילצה אותו לוותר על עבודת הכפיים ולהמירה בעבודה משרדית. בשנת 1908 נשא שוחט לאישה את מניה וילושביץ שהיתה צעירה ממנו בשש שנים והחזיקה בדעות דומות לשלו בנושאי התיישבות בארץ ישראל.

בתקופה שבה הגיע לארץ ישראל נהגו היהודים לשכור את שירותי התושבים הערבים לשמירה, אולם שוחט טען שעל היהודים בארץ להתארגן כדי להגן על עצמם. בשנת 1906 ארגן שוחט בזכרון יעקב את קבוצת השומרים היהודים הראשונה ושנה לאחר מכן ייסד יחד עם אלכסנדר זייד את ארגון "בר גיורא" - התארגנות חשאית של שומרים יהודים. בתחילה הגן הארגון על תושבי הגליל בלבד אולם בהמשך התפרש גם לשאר איזורי היישוב היהודי בארץ. בשנת 1909 הוקם ארגון "השומר" מתוך "בר גיורא" ושוחט נבחר לעמוד בראשו - תפקיד בו נשא עד לפירוק הארגון בשנת 1920.

בנוסף על רעיונותיו בנושא ההגנה היהודית, היה שוחט תומך נלהב ברעיון העבודה העברית. עמדותיו בנושא הושפעו מהתורה הקומוניסטית ברוסיה והוא שאף להקים בארץ ארגון עבודה שיושתת על חיי שיתוף ומשמעת. עמדותיו אלה לא זכו לתמיכה מצד היישוב.

בשנת 1912, יחד עם דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, נסע ישראל שוחט לקונסטנטינופול כדי ללמוד משפטים ושב לארץ במהלך מלחמת העולם הראשונה. עם שובו הציע שוחט להקים בריגדה יהודית שתלחם לצד התורכים בהגנה על הארץ, אך השלטונות התורכים חשדו בכנות כוונותיו והגלו אותו לתורכיה, שם שהה עד לסוף המלחמה. בתום המלחמה נסע שוחט להשתתף בועידה של "פועלי ציון" בשטוקהולם ולאחר מכן חזר לארץ ישראל.

לאחר שובו לארץ, היה שוחט פעיל במספר ארגונים ומוסדות ובהם "הסתדרות העובדים", גדודי העבודה" ומפלגת "אחדות העבודה" ובמקביל המשיך לעמוד בראש ארגון "השומר". נעשה נסיון להטמיע את "השומר" בין שורות "ההגנה" אולם בעקבות חילוקי דעות בינו לבין מנהיגי ה"הגנה", פרש שוחט מתפקידו. לאחר פרישתו ניסה שוחט להקים ארגוני הגנה נוספים אך לא זכה לקבל תמיכה ליזמותיו. בהיותו משוכנע כי הבריטים הם האויב האמיתי של היהודים בארץ, נסע שוחט בשנת 1925 לרוסיה על מנת לגייס תמיכה רוסית למאבק נגד הבריטים ולייסד קשרים עם שירות הביטחון הסובייטי. ראשי הישוב בארץ שהתנגדו נחרצות לפעילותו זו, ערכו לשוחט משפט חברים עם שובו לארץ ושללו ממנו את כל תפקידיו במוסדות היישוב.

לאחר אירועים אלה עבר שוחט לעסוק בעריכת דין ובתקופת המנדט הבריטי אף הגן על אסירי ההגנה. בשנת 1961 נפטר ישראל שוחט ונטמן בחלקת השומרים בכפר גלעדי.

http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=505593<SPAN dir=rtl>גלעדי, ישראל


<SPAN class=Name><SPAN class=Text dir=rtl><H1>

גלעדי, ישראל

בן חייקה ושמואל בוטרברודט. נולד בשנת תרמ"ו (1886) בקלאראש, בסאראביה. אביו היה שוטר והנער היה רחוק מאוירה של חברה יהודית, אך התקרב ליהדות בהיותו תלמיד בעיר הפלך ואז גם התחיל להתעניין בבעיות העם היהודי במזרח אירופה. לאחר פרעות קישינוב ב-1903 היה מן המצטרפים להגנה העצמית היהודית. בשנת 1906 עלה לארץ-ישראל בגל הראשון של "העליה השניה" והיה לפועל בזכרון יעקב, שפיה וסג'רה. הוא התבלט בחריצותו ובמסירותו לעבוד למרות תנאי החיים הקשים ששררו במושבות הראשונות. מאחר שלא שכח את פרעות קישינוב לא השלים עם שמירת זרים על חיי היהודים ורכושם. ב-1907 נמנה עם יצחק בן-צבי, אלכסנדר זייד, ישראל שוחט ואחרים עם מייסדי אגודת "בר-גיורא" שממנה התפתחה אגודת "השומר" (נוסדה ב-1909). כאזור פעולה ראשון לשמירה נבחר הגליל וישראל, לאחר נסיון שמירה בזכרון יעקב, ארגן את השמירה בסג'רה, כפר תבור, מטולה ועוד מושבות בגליל. לאחר שישראל שוחט הוגלה לתורכיה היה גלעדי לראש "השומר". בתפקידו זה נתגלה כבעל אופי חזק והגיון ברזל וכשרון להפעיל בני-אדם ללא פניות. יהודים וערבים כאחד רחשו לו כבוד וחיבה ואף נהגו למנות אותו כבורר. הוא הגה רעיון להקמת כפר שומרים שימזג את רעיון עבודת האדמה והשמירה העברית ויזם וארגן את ההתיישבות ב"כפר גלעדי" שנקרא על שמו לאחר מותו. במלחמת העולם הראשונה הכפר נחרב על ידי ערבים לאחר מאסר חבריו בידי התורכים בימים שרדפו את הישוב העברי. בשנת 1918, לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים, כונסה אספה של חברי האגודה בטבריה ואחריה ועידה חקלאית של פועלי הגליל בכנרת. ימים ספורים לאחר הוועידה חלה ישראל במחלה שלא קם ממנה. הוא נפטר בטבריה בכ"ז בחשוון תרע"ט (2.11.1918) והובא לקבורה בקיבוץ כנרת. עצמותיו הועברו אחר כך לקברות השומרים בכפר גלעדי. הניח אשה, בת ובן.

שמו הונצח בספרים "תולדות ההגנה", "משפחת האדמה", "לוחמים וחולמים", "תדהר" וספר "השומר". קיבוץ כפר גלעדי נקרא על-שמו.

בן עטרה וזאב פורטוגז, נולד ב1888 בעיר קלרש. למד ב'חידר' ובהמשך בביה"ס בקישינב אך סולק בשל נטיותיו המהפכניות. בשל פעילותו זו הוגלה לסיביר ומששב לאחר שנתיים נשבה כבר ברעיונות הציונות. הוא הצטרף לפועלי ציון. בעת פרעות 1905 שהה מנדל בקלרשי שם ארגן הגנה יהודית יחד עם ישראל גלעדי. הוא נפצע בפעולות ההגנה מקליע רובה והפך למבוקש על ידי המשטרה. מנדל נמלט - עלה לא"י. בדרכו פגש את יחזקאל חנקין. הוא עבד במושבות יהודה והצטרף לאנשי בר גיורא ולמקימי השומר ושימש כאחד משלושת חברי ועד הארגון. פורטוגלי נישא לטובה לבית אליוביץ. בנם הבכור של בני הזוג 'מאיר' נפטר בילדותו. לשני בניו האחרים קרא מנדל אברהם ויזרעאל. כחבר ועד עסק בגיוס שומרים, באיסוף נשק ובדאגה ליתומי הארגון. מנדל פורטולגלי תואר כאדם רודף שלום. הוא הותיר אחריו קובץ מכתבים [פורסם בקתדרה].

[באתר מט"ח נכתב עליו: "הביטויים העזים ביותר המגלים את היאוש מהשמירה כדרך-חיים ואת הגעגועים להתיישבות, מצויים במכתביו של מנדל פורטוגלי לאשתו. במכתב משנת 1912, מימי השמירה ברחובות, מספר פורטוגלי שאיננו רוצה לעזוב את השמירה, שמא כל המפעל שהוא וחבריו פיתחו יתמוטט. זאת אף-על-פי ש'אני נוכח שהשמירה משחיתה את האיש ומכניסה דמורליזציה בחייו'. לכן הפתרון הינו 'ליצור מושב של שומרים, אשר שם תהיה חלקת אדמה ומשק ביתי לכל אחד מבעלי המשפחות'.4 במכתב אחר מציין פורטוגלי, שדרך החיים המנוהלת על-ידו, נמאסה עליו. 'לי דרושה עבודה גופנית. גופי דורש זאת, וגם רוחי זקוקה לזאת. אני אהיה מאושר ביום שאצא לעבודה'.
. . . השמירה הרסה את בריאותי. הרבה רעל יש בשמירה, והרבה הרבה מוכרח להשתנות בחיי השומרים. הסיפוק הרוחני מהשמירה אולי קיים רק בזמן הראשון, כאשר הכל עוד חדש, אך אחרי כן רואים מה ריקים הם חייו של השומר, והריקנות גוררת עצלות ודמורליזציה. רוב השומרים הוותיקים שבורים, רפי-כוח וחדלי-מרץ. אין טוב מעבודה, והגם - קשה היא בכל זאת העובד שלם וצעיר תמיד ברוחו. אידאל של השומר הוא שלטון, ושל העובד - אחווה. השמירה אומרת : קח גם מה שאינו שלך, והעבודה אומרת : רק מיגע כפים תחיה ! לולא מצב עמנו בארץ, כי אז הייתי המתנגד הראשון ל'אגודת השומרים'. אבל המצב הפוליטי מכריח אותנו לקחת חלק בשמירה ; לכן עלינו לקשור את השמירה עם עבודה, כדי שנהיה בריאים בגופנו וברוחנו וכדי שרכוש זר לא יהיה הפקר בעינינו. הרעיונות האלה הביאו אותי למושב של שומרים. מושב זה יהיה דוגמת מושבי הקוזקים, שהיו יוצאים מכאן ללחום את מלחמותיהם והיו חוזרים אל כפריהם להחליף כוח ולחיות את חייהם החופשים.5



מנדל פורטוגלי שאף למושב קואופרטיבי-שומרי, שחבריו יחיו מהמשק ולא מהשמירה. הוא רצה במשק אינטנסיבי, שיוכל לספק עבודה לא רק לגברים, אלא גם לנשים. במושב הזה יקבלו החברים משכורות שוות, וכן יהנו במידה שווה מהרווחים.6 דעות דומות, ובצורה לא פחות חריפה, מצויות בזכרונותיו של צבי נדב, שגם הוא התלונן על חיי השמירה, שחבריו קצו בהם מפני שאלה נתנו להם 'הרגשה של חיים בלתי-פרודוקטיביים ואי-סיפוק תמידי'.]

מנדל פורטוגלי מת לאחר פליטת כדור מרובהו שנשמט מידו. כמה עצוב ומאופק תאורה של אשתו טובה את מותו: "הוא אמר "הבה נפרד ובצאתך זאת הפעם אל תשובי יותר הנה". "לא עצרתי כח ונכנסתי שוב. הוא הביט אלי ואמר:'למה את נרגזה'"?! עניתי לא שאיני נרגזה כלל. הביט בי ואמר:'אם כך - טוב' ובעיניו הבעה של סבל נורא". פורטוגלי נפטר בי"ט טבת תרע"ז 13/1/1917 ונקבר בכפר גלעדי.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.bet-alon.co.il/var/img/story/main/11026]
.

י טונוס / 'כאן על פני האדמה': "הסדר בקבוצת מרחביה שכמותו לא ראיתי עד אז, רובו היתה ההורה.
אחרי הסעודה התחילה שירה ותוך כך השתלבו יד אל יד, זרוע אל זרוע, עד שקם עיגול רחב וגדול, של בחורים ובחורות הרוקדים בדבקות. ובאמצע העיגול - אחד בלבד, רוקד ריקוד של שלהבת אש יוקדת, אש החיים, אש הגאולה. זה היה ריקודו של מנדל פורטוגלי"

מפרשת העברתו של מנדל פורטוגלי מסג'רה למטולה, ניתן ללמוד על אופיים של אנשי השומר והתנהגותם כלפי האוכלוסייה הערבית. מנדל פורטוגל היה אחד הדמויות הבולטות בארגון, שככל הנראה אף לקח חלק, לפחות על פי עדותו של יצחק בן צבי, בועידת היסוד של בר גיורא. הוא היה חבר בכיר באגודת השומר ולקח חלק פעיל בעבודות השמירה, כולל "תקרית זרנוגא" של האגודה. בטבת תרע"ב בליל חורף קר וגשום לאחר שחזר רטוב משמירה הסתבכה הכפייה שלו בצנצנת שנפלה על הרצפה ונשברה. כאשר התכופף להרים את שברי הזכוכית נשמט אקדחו, נפל על הארץ, וכדור מוות ננעץ בצווארו. בזמן שהותו של מנדל פורטוגלי בסג'רה, סטר מנדל לאחד מאיכרי המושבה, רק בגלל שהעז לצאת בטרוניה נגד אגודת השומר. הנימוק לסטירה, על פי עדות קרובה מחבריו, היה שמנדל מטבעו לא היה אדם שסובל עלבונות. היות והאיכרים הם אלו שהעסיקו את השומרים, ולא ההיפך, הוגשה תלונה לישראל שוחט נגד פורטוגלי והתנהגותו הבלתי הולמת. לאור תלונות האיכרים והמתיחות בינם לבין פורטוגלי, החליט וועד השומר להעביר את ה "trouble maker" פורטוגלי מסג'רה למטולה. ואולם גם במטולה היו למנדל מספר תקריות, בעיקר עם הפלאחים המקומיים. מנדל הגיע למושבה בשעת לילה מאוחרת, ונודע לו כי הערבים ישנים בגורן. הוא העיר אותם וביקש מהם לעזוב לאלתר את המושבה. היות והשעה הייתה שעת לילה מאוחרת, והפועלים הערבים היו עייפים, הם סרבו לבקשתו של מנדל והמשיכו לישון. מנדל כאמור, היה טיפוס שלא אהב עלבונות, ובמיוחד לא מערבים. הוא חזר אליהם עם ה"קורבץ'", שוט מיוחד, והצליף בהם. הוא הכה אותם אחד אחד וגירש אותם, ויותר לא ישנו על הגורן. גם במקרה זה ניתן להבחין בדפוס התנהגות זהה לזה שבתקרית זרנוגא. שוב אנחנו רואים חוסר פרופורציה בין מעשי הערבים: בצירת אשכול ערבים ולינה בגורן, לבין התגובה האלימה של שפל ופורטוגלי בשם הלאום, והרעיון של כיבוש העבודה. דפוס התנהגות זה עולה בקנה אחד עם תיאוריו של שלמה צמח, בעת שפגש חבורה של שומרים שהגיעו למושבה סג'רה. "נתמלא האולם המקומי והאפלולי בני אדם משונים וקולניים, ופניהם ונימוסיהם כפני גייס של כובשים", כתב צמח בזיכרונותיו. "תופפו רגליהם בזמן הליכה, בלט בית החזה שלהם, גרונם נטוי, מתגנדרים נרתיקי העור על ירחיהם, ומקשקשים המצלפים שהם מקישים בהם על מגפיהם להנאתם. ובידי המנהיג הפוקט והסוער המצלף ממין משובח, דק וקצר, צ'רקסי מצופה כסף במחציתו העליונה, ומקושט פיתוחי מגדלות ומסגדים".

*מתוך הרצאה לכבוד פרופ' גולדשטיין באונ' חיפה

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://yeda.amalnet.k12.il/NR/rdonlyres/273795A9-3C10-463C-AD9E-39C1B5F4097B/0/hashomer4.gif]

מנדל פורטוגלי וישראל שוחט [מתוך אוסף צלומי סוסקין במכון לבון] http://yeda.amalnet.k12.il/LavonIns...?myId=1003-1005

מצאתי סוף סוף את המאמר עליו בקתדרה 48, יוני 88'. הכותבת, אביבה אופז, מציירת אותו כרומנטיקן וקצת אידיאולוג, ומביאה מכתבי אהבה שהוא כתב לאשתו טובה. בין היתר, הוא כותב לטובה מכנרת, בחורף 1914:

"טובה חביבה, ...מתאוננת את על זה שאין אנו נמצאים ביחד וגם ליבי על זה כואב. אבל תנאי הארץ שאנו בהם לא נותנים שיהיה אחרת ...
קשים החיים דעכשיו, זה אמת. אבל אי אפשר לצאת מהחוג המכושף הזה. אחריות יותר מדי גדולה מונחת על כל אחד ואחד מאתנו שנוכל בנקל לעזוב את העבודה ולעשות דבר מה יותר קל - לבחור בדרך פחות מסוכנה וקשה. עבודה לאומית לא יכולה להתחשב עם אנשים יחידים...
רק אנשים מנוולים ומושחתים יכולים לעזוב באמצע עבודה לאומית..."

היו זמנים.

אביבה אופז מציגה אותו כמעט כמטרוסקסואל - גבר גבר, אבל רומנטי ורגיש.

מספר צבי בקר: יליד 1886 מהעיר טמיר-חן-שורה בדגסטן (איפה זה??), יהודי הררי שרצה להתרועע עם היהודים האשכנזים שחיו בעיר, אך הם דחו אותו. בשלב מסויים החל להימשך אל הפעילויות המהפכניות/אופנתיות, ועבר לבאקו, עיר המחוז. הוא התוודע שם ל"פועלי ציון" וגילה את הציונות - ונרתם לפעילותה בהתלהבות עצומה. באותה עת פרצו קרבות רחוב בין הטטרים לבין הארמנים, שהסתיים בטבח אכזרי של הארמנים. התמוטטותה המוחלטת של אחוות העמים חיזקה אצלו את הלאומיות הציונית, והוא החליט לעלות לא"י. יחד עם בקר עבר לסבסטופול, עבדו וחסכו, ולבסוף, לאחר תלאות רבות, עלו לארץ דרך אודסה.

ב-1906 הגיעו 12 צעירים באוניה מאודסה, כולם חברי הפועל הצעיר, לחוף חיפה (לא הרשו להם לרדת ביפו). הם הלכו ברגל, מהאניה, לזכרון - שם חיו ועבדו. אחרי זמן קצר נמאס לו, ליחזקאל - והוא החליט לעלות הגלילה, כדי להיות שומר. בדרך מזכרון לגליל הוא נשא את רבקה לאישה. עבר לסג'רה, השתתף בייסוד השומר, והיה מהבולטים בשומרים.

בעת רכישת אדמות פולה (לימים - עפולה ומרחביה) - נסע יום אחד עם חברים מפולה ליבנאל, על מנת לקבל עגלה חדשה שהזמינו אצל הנגר ביבנאל. שודדים התנפלו עליהם, כדי לקחת את הפרדות. הוא ירה בשודדים, פצע אחד מהם, אך שודד אחר ירה בו והרג אותו. הוא קיים את מה שהטיף לו - עדיף למות מאשר לוותר על הבהמות.

אפילוג: אינני יודע מתי הוא נהרג. אדמות פולה נרכשו עוד ב-1908-1909, וכנראה זה קרה אז. כלומר - הוא היה בארץ זמן קצר למדי.
יחזקאל ניסנוב היה מהבולטים בין אנשי השומר בלהיטותם לשמור. הוא בז לכל מי שרכושו נגנב ממנו, וחזר וטען שעדיף למות. וכך גם נהרג.

http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=506133>


</IMG>
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.izkor.gov.il/korot/image/506133.jpg]

בן שושנה ושמעון. נולד בשנת תרמ"ו (1886) בעיר טמיר-חאן-שורה שבקווקז, למשפחת "יהודים הרריים". הוא גדל בבית דל ומילדותו נאלץ לצאת לעבודה פיסית. האווירה שבה התחנך היתה אווירת יושר ופשטות בקרב עדה גאה, שכל גבריה נשאו נשק והחופש והכבוד היו יקרים להם מן החיים עצמם. בגיל שלוש-עשרה יצא לבאקו ללמוד תפירה אצל חייט יהודי, ובהשפעת חבריו הפועלים הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקראטית הרוסית ומאוחר יותר, משעמד על כך שאין עתיד ליהודים בגולה, עבר לאגודת "פועלי ציון" והתקרב למתרחש בארץ ישראל. בשנת 1906 עלה לארץ אחרי מסע-תלאות של שנה שלמה. הוא הגיע לחיפה ומשם צעד ברגל לזכרון יעקב. כמי שהחשיב במיוחד את השמירה העברית היה בין ראשוני המייסדים של ארגון "השומר". לאחר שנשא אשה עבר לגליל ושם עסק בשמירה וגם ברכישת קרקעות. כשנקנתה אדמת פולה (מרחביה) נשלח לשם לסייע בעבודה ובשמירה. בכ"ה בשבט תרע"א (23.2.1911) יצאו יחזקאל וצבי בקר ממרחביה בעגלה ליבנאל לחלק נשק במושבות הגליל. בדרך בין מרחביה לבית גן נרצח יחזקאל בקרב-אקדחים עם כנופיה ערבית שהתקיפה אותם ממארב. הוא הובא לקבורה ביבנאל ומשם הועברו עצמותיו לבית הקברות של חללי "השומר" בכפר גלעדי. בדברים לזכרו נאמר בין השאר: "שתקן מטבעו היה, ממעט בדיבורים ומצניע לכת. בשמירה העברית ראה חזות הכל ובפשטותו וצניעותו השיג את אשר אחרים לא השיגו בחריפות מוח ובוויכוחי סרק. הנשק וזקיפות הקומה היו בשבילו, בן קווקז, דברים מובנים מאליהם. כמה כוחות נפש שכנו באדם זה, כמה עדינות ושקט. כה חביב היה על כולנו".

שמו הונצח בספרים "יזכור - מצבת זכרון לחללי הפועלים העבריים בא"י", זכרונות א"י, "ספר השומר", "חמישים שנות התיישבות בגליל התחתון" ו"חולמים ולוחמים".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.jewishagency.org/JewishAgency/images/pix.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.jewishagency.org/NR/rdonlyres/A4CF4C58-8D86-4DDE-AED1-1E146B6495CE/15493/Schochat_Mania.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.jewishagency.org/JewishAgency/images/pix.gif]

מניה שוחט (וילבושביץ)

(1961 - 1880)



מנהיגת ארגון "השומר"



מניה שוחט (וילבושביץ) נולדה באחוזת אביה

שבביילורוסיה. בגיל צעיר עזבה את הבית והצטרפה למפעל

התעשייתי של אחיה במינסק כדי ללמוד על תנאי העבודה

של הפועלים שם ולסייע בשיפורם. עקב פעילותה וקשריה עם

דמויות שנודעו כחתרניות, נעצרה שוחט בקיץ 1899. בעודה

בכלא פגשה את זובטוב, מפקד המשטרה החשאית של מוסקווה,

וזה הציע לה להקים תנועת פועלים שתהיה נאמנה לצאר וכך

תקבל את תמיכת המשטרה החשאית של ממשלת הצאר. זובטוב

שכנע אותה להקים תנועת פועלים יהודים שתתרכז בנושאים

מקצועיים וכלכליים ותמנע כליל מעיסוק בעניינים

פוליטיים.



בקיץ 1901, תחת השפעתו של זובטוב, ייסדה שוחט את

תנועת העבודה היהודית העצמאית. שביתות הפועלים שיזמה

התנועה הביאו לתוצאות המקוות משום שהמשטרה החשאית

תמכה בהן, אולם הבונד וארגונים יהודים סוציאליסטים

נוספים התנגדו לתנועה ולפעולותיה.



בשנת 1903, לאחר הפוגרום ביהודי קישינב ובעקבות

השינויים במדיניות ממשלת הצאר, פורקה התנועה. שנה

לאחר מכן, נחום, אחיה של מניה, הזמין אותה לבקר בארץ

ישראל. במשך שנה נדדה לאורכה ולרוחבה של הארץ והגיעה

למסקנה שהקמת ישובים קולקטיביים חקלאיים מהווה תנאי

חיוני לייסוד מדינה יהודית בארץ ישראל. בשנת 1907

יצאה שוחט לאירופה וארה"ב כדי ללמוד על צורות הישוב

הקומוניסטיות השונות שהיו קיימות שם. בשובה לארץ,

חיפשה שותפים לרעיונותיה הקומוניסטים והפכה למעורבת

ב"קבוצת בר-גיורא"



שהונהגה על ידי ישראל שוחט. בשנים 1907-1908, תחת

השפעתה ובעידודה, התיישבה הקבוצה בחווה ליד סג'רה

(אילניה) וניסתה להקים שם חווה קולקטיבית. היה זה

הנסיון הראשון בארץ של הקמת ישוב כגון זה.



בשנת 1908 נישאו מניה וישראל שוחט ושנה לאחר מכן,

היו השנים בין מקימי ארגון "השומר". עם פרוץ מלחמת

העולם הראשונה, הגלו אותם השלטונות התורכים לבורסה

שבתורכיה. לאחר שהשתתפו בוועידת פועלי ציון

בסטוקהולם, שבדיה, חזרו מניה וישראל לארץ והצטרפו

למפלגת אחדות העבודה. בשנת 1921, הצטרפה מניה למשלחת

הראשונה שנסעה לארה"ב מטעם ההסתדרות. נוכחותה במשלחת

עוררה גלים של התנגדות מצד חברי הבונד

והקומוניסטים, שזכרו לה את שיתוף הפעולה עם המשטרה

החשאית ברוסיה.



בשנים שלאחר מכן הפכה מניה שוחט לפעילה בכפר גלעדי

ובמיוחד, בנושא שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים. בשנת

1948 הצטרפה למפלגת מפ"ם ועקרה לתל אביב, שם הקדישה

את מרצה לפעילות חברתית ולכתיבה.

מתוך הספר "מניה שוחט"

הנה הסיפור שקיילה מספרת על עצמה. מרגש.
שופך לא מעט אור על נשות השומר.
מסתבר שישראל גלעדי מת ממגיפת השפעת של תום מלחמת העולם הראשונה. לא ידעתי שגם בא"י היו לה קרבנות.

אז הנה הסיפור של קיילה:

אתחיל מהסוף: גד אביגדורוב, איש העלייה השניה ומראשוני השומר, נהרג בעת הגינו על מצפה (Mizpa) בהיותו בעמדת הגנה מבטון, בצפון מערב המושבה.
וכאן נכנס העניין האישי שלי: העמדה היתה קיימת עד לפני כשנתיים, בין היתר כגל-עד לאביגדורוב. ביום העצמאות שודר בטלויזיה סרטון קצר על מצפה, וראו בו בבירור את העמדה. נסעתי לשם, לראות ולתעד, והיא איננה. אז לפחות אני מעלה כאן את הדברים הבאים לזכרו של אביגדורוב.

יואב רגב, המתעד הגדול של המושבות, כתב על מצפה, ואני מביא דברים מתוך ספרו, כפי שצוטטו במאמר במט"ח.

המושבה הוקמה בשנת 1908 על אדמות עין כאתב בידי פועלי העלייה השנייה שנענו לקריאתה של יק"א, התאכרו על אדמות עין כאתב, והפכו לאריסיה של החברה. פועלים אלה היו חברים בארגון "החורש" או קרובים לרעיונותיו. הארגון, שנוסד ב-1907, נועד "לפתח בארצנו אלימנט של פועלים-פלחים בריאים בגופם וברוחם". במצפה יישמו חבריו את רעיונו המרכזי של "החורש" הלכה למעשה.
מייסדי המושבה והראשונים שנאחזו באדמותיה היו צעירים בני 27-21: דוד דרוקר, האחים משה וחיים טריפון, אהובה ואליהו נוביק, צבי גרוס, נחום הלוי, מ' בוברין, טוביה ספיר ודוב בן-גליל. למייסדי המושבה היה גם רקע משותף נוסף: רובם היו חברים במפלגת "פועלי-ציון", בעלי ניסיון מן "ההגנה העצמית" ברוסיה וחברים בארגון השמירה החשאי "בר-גיורא". כל מייסדי המושבה היו פועלים חקלאיים במושבות או בחוות סג'רה קודם לעלייתם אל אדמות עין כאתב.

בדקתי - אף אחד מהשמות הללו איננו ברשימת השמירה המקורית.

במושבה המבודדת, שאיכריה חשו "ללא שכן ועוזר בעת מצוקה", עסקו המייסדים מאז אוגוסט 1908 בביסוס משק פלחה. שדותיהם היו מרוחקים מן המושבה וחלקותיהם מפוצלות ברדיוס של כשבעה ק"מ ממנה. סלעי בזלת כבדים וגדולים כיסו אותן, ומקור מימיהם העיקרי היה מעיין עין כאתב הסמוך למושבה, שמימיו היו לרוב דלוחים. המתיישבים חיו במתח ובחשש מפני הפלאחים והבדווים שכניהם, ונאלצו כמעט מיומם הראשון במקום לאבטח את העובדים בשדות. לעזרתם חשו חבריהם מ"בר גיורא" ולימים מאגודת"השומר".

ב-1910 נבנו בתי האיכרים וחצרות המשקים לאורך רחוב אחד שממנו התפצל רחוב קטן נוסף, ובהם בסך הכול עשרה בתי מגורים בלבד. בתי המגורים שבנתה יק"א במצפה היו זהים לרוב הבתים שנבנו בראשית המאה ה-20 במושבות הגליל התחתון המזרחי האחרות.

במשך כ-60 שנה הייתה מצפה אחת המושבות הקטנות ביותר בארץ ישראל והמושבה הקטנה ביותר מבחינת מספר תושביה ומספר בתיה. משנת ייסודה ועד לשנת 1977 התגוררו בה בין שש לעשר משפחות איכרים בלבד, ומתארה הראשוני של המושבה נשמר בשלמותו.

מלבד גידולי הפלחה - המסד הכלכלי של מצפה - פיתחו איכריה גם משק חלב משפחתי זעיר, ובשנות "הבהלה לטבק" גידלו איכריה בשדות המושבה שיחי טבק. בשנות השיא (1925-1924) של גידול זה נעזרו אנשי מצפה בפועלים שכירים שהגיעו ממושב חטין השכן (שנוסד בשנת 1924).בני מצפה נודעו בסביבתם בין היתר הודות לעוז רוחם. המושבה המבודדת והמרוחקת הצמיחה מתוכה אנשים אמיצי לב, שלא חששו מן הסביבה העוינת ונסתייעו מאז 1937 ביחידות הנוטרים שחנו במושבה, בשנים שבהן התנועה בדרכי הגליל התחתון והעבודה בשדותיו היו בבחינת סכנה של ממש.

במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) ספגה מצפה מכות אנושות. ב-9 באוגוסט 1936 נפל האיכר השומר גד אביגדורוב על משמרתו בעמדה הצפונית-מערבית במושבה (עמדה זו קיימת בימינו בקצה המושבה). גד היה איש רב מעללים, מחלוצי העלייה השנייה, מראשוני "בר-גיורא" ו"השומר" ואיכר במושבה מאז שנת 1922.

ב-28 בפברואר 1937 נשדד העדר של המושבה כולה - בסך הכול 97 ראשי בקר. שוד העדר הכה במושבה מכה קשה, כלכלית ומורלית, שממנה נחלצה בסיועה של פיק"א.

אחרית דבר: ביקרתי השבוע במצפה. וילות גדולות ומכוערות במיוחד, אחת מהן, לפחות, נראית כמו מעוז של ברון סמים. צימרים בכל מקום. חקלאים בודדים. אין עמדות. בנין הציבור הראשון, בית הספר, הוא המבנה היחיד במושבה הבנוי עדיין מאבני בזלת שחורות, ובני המושבה מייחלים לעזרה על מנת לשמר אותו (הלו - ברון סמים... אולי תעזור?). גם הוא מכוער.

גד אביגדורוב בעצמו נולד באוקראינה ב-1890, ועלה לארץ, כנראה לבד, בהיותו בן 15. סיתת אבנים תחת תלמודו של בוריס שץ, ועלה לגליל עם חבריו, זייד ואינגברמן ויחד איתם היה בין מייסידי השומר. השתתף בייסוד כפר גלעדי, לחם בקרב על תל חי, ונחשב לאחד הנועזים מבין השומרים.

לאחר המאורעות של 1921 (ברנר) עקר, בלחץ אשתו, למצפה, וגידל שם 4 ילדים. אחד מבניו, אברהם איבגדורוב, קיבל את אות "גיבור ישראל" על חלקו במלחמת השחרור. הוא עמד עם תת המקלע שלו באמצע הכביש, ממש כמו רמבו, ועצר שיירת נשק ערבית שהגיעה מביירות, בדרכה לחיפה. הוא נפצע קשה, ונחשב אפילו למת לכמה ימים, עד שמישהו חש שהגופה, בחדר המתים, נושמת.

אברהם אביגדורוב זכה להדליק משואה ביום העצמאות 1968, לזכר אביו ושאר אנשי השומר.

קלמן, בן מרים וצבי גרינפלד, נולד ב-1892 באחת העיירות היהודיות בגבול רוסיה- פולין. עלה לארץ ישראל בגיל 13, נפטר בחיפה 1975.
לאה גרינפלד לבית ליכטנשטיין, נולדה ב-1891 בלודז', פולין., נפטרה בשנת 1963 בת"א.

מצ"ב מידע מתוך ספרו של גרשון גרא- אנשי השומר בחייהם ובמותם, הוצאת משהב"ט
https://2008-uploaded.fresh.co.il/2...24/52778379.pdf https://2008-uploaded.fresh.co.il/2...24/26478391.pdf

נולד ברוסיה ב 1893. עלה ארצה בשנת 1911. עבד כפועל חקלאי במושבות יהודה. צורף לשמירה ברחובות ע"י מנדל פורטוגלי. משם הועבר לשמירה בגליל ובסג'רה. נפצע ונשלח להחלמה בגרמניה. שם, עבר מטעם השומר קורס טיפול ואילוף כלבי שמירה מתוך מטרה לפתח תחום זה ב'השומר'. באמצעות הסתדרות ציוני גרמניה נרכשו והובאו ארצה 3 כלבי דוברמן ואחד מהם נמסר לאהרון צבי. נפטר בכ' באב תרע"ה, 31/7/1915. נסיבות מותו ופרטים נוספים על חייו אין בנמצא. הותיר אחריו תמונה בודדה בה הוא לבוש כארופאי וחבושצילינדר. קבור בחלקת אנשי השומר.

האם יש קשר? http://www.iiiiiiii.com/images/ לגושנסקי פנחס בן אהרון צבי שנפטר ב4/9/1924 ונקבר בטרומפלדור?



ולדברי יהושוע לישנסקי מיבניאל שהוקלטו ע"י אורי שרפמן? http://66.102.9.104/search?q=cache:...clnk&cd=1&gl=il

"אחד מהחלוצים ששמו היה גושנסקי, התאהב באחת מבנות המושבה, ההורים מצאו שזה לא לכבודם שבתם תתחתן עם חלוץ בתור שומר במושבה. היא הייתה מיועדת לאיש אחר מטבריה. אבל הוא בכל אופן אהב אותה מאוד ולחץ עליה שתינשא לו. היא אמרה: אני לא יכולה להמרות את פי ההורים שלי,. באחת השבתות שחזרנו מביקור בתנור(מעיין) שמענו שגושנסקי ירה בבתו של בנסקי, התברר שהבת של בנסקי עם עוד בחורה אחת צפירה פרידמן יצאו לטיול בסביבת המושבה. גושנסקי ניגש אליה, אל חנה בנסקי ואמר: מה היה הסוף, תינשאי לי או לא תינשאי לי?! היא אמרה לו אני לא יכולה להינשא לך כנגד רצונם של הוריי, אותו זמן הוא שלף אקדח וירה בה וירה בעצמו. כשהעבירו אותה הבתה היא חייתה שלושה ימים, הרופאים ציוו להביא קרח, אולי אפשר להציל את חייה. קר במושבה עוד לא היה ושלחו שליח מיוחד לחרמון להביא גוש קרח. היא החזיקה מעמד רק שלושה ימים ונפטרה. אני זוכר שכעבור שבוע ימים אחרי שנקבר גושנסקי בחלקה מחוץ לתחום, באו מהטורקים וביקשו לפתוח בחזרה את הקבר לבדוק את הגופה אם זהו אותו הקליע מאותו האקדח שנמצא על ידו." האם ניתן לאתר את תאריך הפטירה של חנה בנסקי?

מדובר בבנו של אדם בעל שם דומה.
השומר המתאבד היה מן הסתם ללא ילדים אם רצה להינשא, סורב והתאבד.
מה שמעניין הוא שבחיפוש מהיר בספרי השומר לא מצאתי כל לאת האיש. אני ממשיך לחפש מידע.

קבור בבית הקברות בכפר גלעדי.
אז זה לא האיש מ"טרומפלדור". הוא רק קבור ליד טרומפלדור.
אני קצת כועס על עצמי על ששכחתי לחפש את קברה של גב' בנסקי ביבנאל.
והרי קברו:

הוא קבור בחלקת השומר בכפר גלעדי.
כך שלפחות שנת פטירתו מוכרת לנו:

אני מניח שמחר בערב אני אוכל לקפוץ אליהם, ולסרוק מעט מהחומר שמופיע בספר שבהקדשה לבר
מצווה שעליו, כתבו פנחס ואסתר שניאורסון, ש"השומר פעל למען העם, הכבוד והמעמד"...

אני מעלה קטעים מתוך שני ספרים:
1."אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" מאת דוד תדהר כרך15 בו מופיעים קורות חייה
2."דברי פועלות" של הוצאת מועצת הפועלות בו מופיע קטע שהיא כתבה על זמן שהותה במושבה כנרת
3.קטע מתוך האתר"שיטים" בו היא מספרת על סדר פסח בקבוצת כנרת


סדר פסח של פועלי העבודות הציבוריות בכנרת, בתקופת מלה"ע 1
נחמה זר-ציון
--------------------------------------------------------------------------------

"התקרבו ובאו ימי הפסח ואני אז במשק הפועלות בטבריה. גן הירק שלנו היה על גבעה, ליד שלושת בתי האיכרים הבודדים. ביום בהיר אחד באה חנה צ'יזיק לגן בלוית שלושה חברים מכנרת - ואני עודרת עם הבנות את שדה הבצלים. ניגשת חנה אלי ואומרת: "החברים באו לבקש, שתלכי לכנרת ותסדרי ל"ציבורניקים" [עובדי העבודות הציבוריות, שלא היו חלק מהקבוצה] את סדר הפסח"

...

אליהו גליקסמן אמר: "אם לא יהיה לך טוב איתנו, תוכלי לחזור מיד לאחר הפסח. חברי דגניה וכנרת העובדים איתנו יחוגו בביתם הם, ואולם אנו מה יהיה עלינו?". אחריו הוסיף אירה קנמון: "אל תחשבי הרבה ובואי, כי רק ימים מספר נשארו עד החג, ולנו אין שום דבר. יצחק כהן [איכר במושבה כנרת] שפרותיו מתו, הסכים לתת לנו את הרפת למטבח וחדר אוכל, ואת המחסן לך לדירה."

...

בכנרת מצאתי שבעה עשר חברים בודדים, המסתובבים במושבה ומתגעגעים לפינת בית וחולמים על הרגשת חג. כל בקשותי והוראותי היו החברים ממלאים מיד, וכל איש שואל מה עליו לעשות. בחרנו בוועדת המטבח וועדת הפרודוקטים, וכל השאר התגייסו להביא אבנים קטנטנות מחוף הכנרת ליישור רצפת הרפת, שהייתה בורות-בורות כולה, וחלק מהחצר, כדי שיוכלו לרקוד אחרי הסדר. שני חברים סיידו את הרפת. וועדת המטבח אספה כלים שונים אצל נשי המושבה כנרת והחווה, והעבודה התנהלה במלוא הקצב. ביום האחרון שלפני החג אמרתי לחבריה: "אי אפשר בלי פרחים!". אז התפזרו הבחורים על ההרים ובביצה והביאו פרחים לרוב מכל הצבעים, ועיטרו בהם את הקורות העבות שסמכו את גג הרפת - כל קורה בצבע אחר. עד שהייתה הרפת לשדה פורח פרגים אדומים ודגניות תכולות ובבונג לבן-צהוב. השולחנות כוסו מפות לבנות וריח הדגים המתבשלים נדף על פני הסביבה כולה - דגים ממולאים כבבית אמא. ובעמדי כך ליד כל הסירים, בידי מחברת קטנה, שאני משננת מתוכה שיר להקריאו בערב הסדר:

"חדר צר, מלא אופל, על הרצפה תינוק..."

אני מוסיפה מלח לסיר, בוחשת בו, ושבה לשנן את השיר.

בא הערב. החברים מתאספים, רחוצים ולבושים בגדי חג. ובלב שמחה גדולה. כי בעצם ידיהם סידרו לעצמם הרגשת חג. מתיישבים על ספסלים העשויים קרשים על גבי ארגזים. אליהו גליקסמן פתח ואמר: "חג זה שמחה כפולה הוא לנו, כי יכולנו בעצם ידינו ליצור לנו פינה זו, וכי מסובים אנו אל שולחננו ולא כאורחים בלתי רצויים אצל אחרים." אחר כך דיבר על ערך חג חרותינו זה ועל התקוות הגדולות לאלה שיבואו אלינו. אני לא יכולתי להקשיב לדבריו, כי ליבי פעם בחזקה מאימת הציבור לפני ההקראה.

בגמר הסדר התחיל הריקוד, וקולותינו בקעו שמים. והנה התחילו באים אלינו ומצטרפים למעגל מאיכרי המושבה כנרת ומחברי קבוצת כנרת ודגניה, וחצרה של לאה כהן הייתה לשרשרת אחת מאוחדת. יד על שכם רקדה כל המושבה."

נחמה זר-ציון

בחזרה לראש הדף

יליד לודז', 1891. עלה לא"י ב1912. עבד כפועל חקלאי במושבות יהודה. צורף לשומרים ב1917 בעת חזרת 'השומר' לרחובות. מדובר היה בעת מסוכנת בה הייתה המושבה חשופה לכנופיות עריקים מן הצבא התורכי ולנסיונות חדירה מכיוון שטחו של שבט ערב-שיח-סלים. נפל על המשמר בהגנו על מטעי השקדים של רחובות על גבול כרמי רמלה. ב ב' אב תרע"ז, 21/7/1917. הניח אחריו הורים הוריו - שרה משה אריה סאור 4 אחים ו4 אחיות.
נקבר בתחילה ברחובות {?] והועבר לקבורה בהמשך יחד עם חברי השומר בכפר גלעדי.
הונצח בספרים 'רחובות', 'יזכור', 'ברוח ובחיל'.




מתוך דברי דב הוז אשר ביקר במקום כקצין טורקי: קבוצות של 30-50 מן הבדואים של שיך סלים יחד עם פלאחים היו הולכים לפנים ויורים ללא הפסק והשאר תחת הגנת האש הזו בוצרים. בלילה הראשון נפצע יהושוע מנוח, בשני אלקנא הורוביץ וכעבור זמן שומר אחר. שכבו יעקב, זוהר וצ'רקסקי.. החלה ההתנקשות.. בא כדור לעינו של זוהר. השמיע אוי אחד ונשתתק.

מתוך דברי מ. צ'רקסקי 'השומר ברחובות' :

"...נקודת התורפה היה קו הגבול המזרחי-דרומי של המושבה, שם שכן כבוד שבט בדואים גדול, שבט שיך סלים. לרגל המצב שררה ברחובות מתיחות גדולה."שומר מה מליל?" - היו שואלים בוקר בוקר. ובשעות הצהריים, בעת שהשומרים היו מתכנסים בבית האוכל הקטן היתה חוזרת ונשנית השאלה: "מה נשמע"? מסביב לשולחן העגול התופס את רוב רובו של החדר הצטופפו הבחורים שהגיע תורם לאכילה. אחד הנושאים העיקריים לשיחה היתה סעודתו של השומר זוהר. "רבותי, זוהר התחיל בקימוצים, הוא הזמין קציצה אחת בלבד!" - קרא מישהו וכל העיניים הופנו לצידו של עלם צעיר בעל עיניים אפורות יוקדות... שישב דומם מרוכז בהרהוריו... בקומתו היה "משכמו ומעלה", בהבעת פניו עשה רושם כאילו מבני ערב היה והוא בחור בן לודז' שבפולין . "אין לך לקמץ, זוהר, הזמן עוד קציצה אחת, ממילא תהרג הלילה בשיך סלים", העיר אחר. צחוק עליז פרץ והדביק גם את זוהר וכמצטדק הסביר: - "הענבים הללו "הרגו" את תאבוני - סל מלא בלעתי הבוקר".איש לא קיבל את דברי ההסבר ברצינות, כי ידוע היה זוהר כזללן מובהק אשר כל שכר עבודתו "נכנס לתוך בטנו". לאמיתו של דבר לא היה זוהר זללן כלל וכלל, אלא, שלא כאחרים, אכל לשובע ולשכנוע קיבתו להסתפקות במועט לא הגיע, למרות כל נסיונותיו. לכן היה בין לובשי הקרעים. בחורף לבש שלושה זוגות מכנסיים, זוג על-גבי זוג ושלושתם קרועים על-אף הטלאים המרובים שבהם. היה נעול מין נעליים "חצאיות" אשר מחצית כף רגלו הקדמית הציצה מתוכן החוצה. הקיץ החליט לקנות מכנסיים, חולצה ונעליים ו"הריגת התאבון" ע"י כמות גדולה של ענבים לא דבר שבמקרה היתה. ועוד טירדה אחת היו לה מהלכים "מפה לאוזן" - מרוב פחד אבד לזוהר תאבונו, כי פחדן הוא מטבע ברייתו. אולם כשהוצע לו להתחלף במקום השמירה ולעבור למקום שקט ובטוח יותר נעלב ונתכעס: "אני גבור בדיוק כמוך". אותו יום שמע לעצת חברו, נכנע וויתר ואכל עוד קציצה ובלע מנת לחם נוספת. ואותו לילה נהרג זוהר".

"מוטל היה ליד גדר הצברים של הכרם, הבעת פניו היתה כבשעת שינה שלאחר ליל נדודים. רגליו המאובקות היו נעולות סנדלים פתוחים והדם קלח בזרם דק מבין שפתיו"

http://www.lodz-israel.co.il/soldiers/2zohar.html
http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=505778
http://www.izkor.gov.il/izkor83.asp?t=505778
http://66.102.9.104/search?q=cache:...clnk&cd=7&gl=il

מישהו בשם ב.ג סופד לו. האם בן גוריון? :
יליד מינסק, התפרסם בפעילותו הציונית ובלהט נאומיו. במהפכה ב-1905 השתתף בשמחת הנצחון, עד שהמהפכה דוכאה. השתררה פאניקה בעיר, ובמיוחד אצל 2 המיעוטים - היהודים והארמנים. הארמנים אספו נשק והתבצרו, היהודים נסו. מאיר נרתם להגנה. בשלב מסוים כינסו ראשי הקהילה את כל היהודים לבית הכנסת, אך להפתעם כולם - הם עצמם, ראשי הקהילה, לא הופיעו למפגש.
מהר מאד נודע שהם פשוט הלכו למפגש אחר - מפגש של יהודים עשירים. צעירי העיר ניסו להתפרץ למפגש העשירים, ורק מאיר הצליח להתפרץ. הוא עמד בפני היהודים העשירים, והטיח בפניהם כי הם מתכוונים לקנות בכסף את בטחונם, תוך שהם מפקירים את שאר הקהילה.
כבר באותה שנה החל לשים פעמיו לארץ ישראל. הגיע ב-1906, עבד ביהודה ובגליל, והיה בין מייסדי השומר. נודע במסירותו ל"השומר", ובחברמניות שלו - היה תמיד הראשון לשירה ולריקודים.
סיים את חייו ב-1914, לא כתוב כיצד.

כל הזמן וסוף נהרג כך.

נולד בלודז' ב1895. עלה ארצה עם הוריו והחל ללמוד בגמנסיה העברית ביפו במחזורם של הוז וגולומב. כעבור שנתיים נאלצה המשפחה לשוב ללודז' ועמה יצחק אך בהמשך שב ארצה בנגוד לרצון המשפחה ושב לא"י ולגימנסיה.

בעודנו נער הצטרף לחבריו לעבודה בבן שמן ובהמשך הפך לפועל חקלאי ולרועה צאן. הוא סרב להצעת הוריו ששבו לבינתיים ארצה לקנות לו נחלה משלו, עלה לגליל התקבל ל'השומר' והיה בין הוגי רעיון 'הרועה' והתעמק במלאכה זו דרך לימוד עצמי. כתב עליו זייד:נער רך בימים ובעל אינטואיציה ומרץ. ניהל יומן עבודה ובו תצפיות כל רועה ורועה, אופי מקום המרעה ומחלות הצאן.
יצחק שמר על קשר עם חבריו מן הגמנסיה שב'הסתדרות המצומצמת'. הוא התמיד בניסיונו לארגן את 'הרועה' ואף המשיך לשמור למרות שחלה בקדחת קשה וסרב לדרישתו של ישראל גלעדי כי יעבור לתקופת החלמה בתל עדשים.
ב1915 השתתף בהגנת מלחמיה שהותקפה בעת שמרבית הגברים היו בטבריה במשרד הגיוס. הוא תואר כרועד מן הקדחת בעודנו בעמדתו שעל אחד הגגות. לאחר הקרב הועבר לטיפול בכנרת אך נפטר בגיל 20 ב י"ג ניסן תרע"ה, 28/3/1915ונקבר בכנרת. הועבר למנוחהלקברות חברי השומר בכפר גלעדי.

את בשורת מותו של טורנר הביא גרשון פליישר באומרו: 'לא בדמעות רצה טורנר אלא בחיים ובבנין" הוא החל לשיר 'אל יבנה הגליל-טורנר יבנה הגליל' והחברים הצטרפו לשירתו.

ממכתביו:"כרכור תרע"ד.. את מכתבכם קיבלתי בשומרי בבתניה. טרם הספקתי לקרוא אותו וכבר עברתי למלחמיה. במלחמיה שומרים שני שומרים. הסתדרתי טוב מאוד אך כעבור 5 ימים הגיעה הפקודה לעזוב את מלחמיה ולעבור לכרכור". ובמכתב אחר: "השמירה כעת בכל תוקפה. אני שומר בימה. באו גנבים כבר שלוש פעמים, ירו בנו ואנו ירינו בהם. שתי פעמים כבר פרצו קיר. גם בשדה לא שקט. שלשום התנפלו שמונה ערבים ורצו לשדוד את הפרדות מאכר בעצם חרישתו. אחרי יריות רבות משני הצדדים גרשנו את השודדים. עוד מעט תתחיל מחדריה"

*

צולם והובא ע"י 'ארדיכל'. מועתק מאשכול סמוך.

מופיעה רשימת הנופלים על לוח זיכרון במבנה המקורי של הגמנסיה

טורנר יצחק היה במחזור א

והרי מקום קבורתו הסופי, של דוֹד יצחק



לשמחתי והפתעתי, ב"חצר" של קברי השומרים בכפר גלעדי, המרשימה מאד, הוא הראשון מימין. מקום טוב.

ככל הנראה ב1872-3 ועלה ארצה בשנת 1906-7. היה גבה קומה ובריא גוף וכונה 'שיך מורד' [מא ראד = 'אינו רוצה' ברע] או 'חוואג'ה מור' עבד כ'אח' בבית החולים בזכרון יעקב יחד עם הלל יפה. תואר כאופטימי וכאידאליסט ומשך בעט. הגה ברעיון כי הנוער היהודי באירופה יתנדב לשנתיים של עבודה בא"י. ראה את החקלאות כדרך העיקרית אך נענה לבקשות אנשי השומר עימם נפגש [בזכרון ובחדרה?] והצטרף לארגון. בעת מצוקה כלכלית ופיטורי פועלים חקלאים יהודים הודיע לפיק"א כי יהיה נכון לעבוד בתנאי אריסות. הוא עלה לגליל והתגורר ב'נג'מת א סובח' בתת תנאים ובך החל את ההתיישבות באיילת השחר. יצר קשר עם יהודי פקיעין והשיג מהם עזרה זמנית בעבודה במקום. עלה לשמירה במטולה ובהמשך להתיישבות בקרבת מטולה [תל חי?] . נאסר ע"י הטורקים בזמן המלחמה ונחקר בנצרת. לאחר מכן שרת כשוטר במשטרה המיוחדת. טבע בנחל בגליל העליון ב20/11/1924 כ"ג חשוון תרפ"ה בעת שיצא לסייע למוביל החלב לצפת וגופתו נמצאה בערוץ המוביל לירדן. נקבר באיילת השחר.

בארכיון לבון IV 104-675 מצויים ככל הנראה כתובים מאת לויצקי מרדכי מ1925 [?] http://yeda.amalnet.k12.il/LavonIns...7%9C-%D7%A4.htm

נולד בפלונסק. בן 23 עלה לארץ (1905) עם חברו הטוב דוד בן גוריון. השניים עבדו ביחד בפתח תקווה ובסג'רה, ושם השתתף בישיבה בה הוחלט להקים את השומר. בעת היותו בגדוד העבודה התעורר הויכוח בין תומכי רעיון הקבוצה הקטנה, של 20-30 חברים, לבין אנשי הקבוצה הגדולה, של למעלה מ-100 חברים. לביא היה מראשי התומכים בקבוצה הגדולה, ואף נחשב כהוגה הרעיון. השתתף בהקמת עין חרוד, ונשאר שם עד סוף חייו. ב-1922 נשא את רחל זיסלא, אך היא נפטרה כעשר שנים אחר כך, מותירה אותו עם 3 ילדים - ירובעל, הלל ואילנה.
ירובעל והלל נפלו בקרבות מלחמת העצמאות.
שלמה לביא היה חבר כנסת בכנסת הראשונה והשניה. נפטר בעין חרוד.

נולד ב1893. עלה ארצה דרך אודסה ב1914. עבד בת"ש, פ"ת ובבאר שבע [?] ובהמשך התגורר בנס ציונה. היה ממאזינו - מעריציו של מיכאל הלפרין. החל לשמור בראשל"צ כשכיר ובעת מלחמת העולם כשהורה ועד ראשל"צ למסור את הנשק לתורכים יצא עם אנשי השומר לקבוצת 'אחוה' בעין גנים. עלה בכדי לסיעע בהקמת תל עדשים ונתקבל כחבר לארגון. נבחר לועד הארגון ב9/9/1915. ב1917 השתתף במו"מ להחזרת השומר לרחובות. דן עם ז'בוטינסקי בדבר גיוס אנשי גליל לגדוד העברי והתגייס למשטרת טבריה. שימש כשומרו של סירקין בסיורו בגליל. נפגש עם טרומפלדור בדרכו לתל חי. נבחר כציר ארבע הקבוצות לועידת האיחוד הראשונה והקים את לשכת אחדות העבודה בצפת. שמש כחבר מערכת בטאון המפלגה. היה זה שהביא בקונטרס את אחרית חזונו של הלפרין ומצולם ליד מטת חוליו. שהה ארוכות בשליחות בחו"ל מטעם 'החלוץ' ובשם העליה - בקושטא, רוסיה, גרוזיה, פראג, וינה, לונדון ברלין ואיטליה. השתתף בישיבות פועלי ציון בחרקוב ופועלי ציון במוסקבה. נאבק בבריטים עם הפסקת העליה ב1921 וליווה את האוניות דלמאציה, מונטניגרו ואלואן. הוא שב לארץ אך ביוצאו לועידת החלוץ בבולגריה הותקף, נחבל ונפגע תפקודו. הקשר עימו חודש לאחר 9 שנים והוא הובא ארצה ע"י חברי השומר ונסעד כנכה.


לוינזון עפ"י התאורים - הרבה לכתוב בעברית ובעבור העתונות האידית והגרמנית אך חלק מכתביו אבד. 'זכרונות' מימי השומר והחלוץ בהשנים 1915-1925 אמור היה לצאת בתשי"ד ע"י הועדה להוצאת קובץ מאמרים - אך אבד. הוא כתב על ישוב מחניים, איילת השחר, תל חי וחמארה. הוא כתב על ביקורו בסעסע בשם חנקין לצורך גאולת אדמות. על מיזוג הקבוצה היפואית של גולומב והוז בהשומר ועוד. חלק מדבריו השתמרו ב'קונטרס'.

איש השומר זאב לוינזון הלך לעולמו בכ"א באדר תשל"ז 11/3/1977 כשהוא ערירי.
כתב על הלוויתו גרשון גרא בספרו: "בזמן הטמנת ארונו בין חבריו בחלקת השומר - נכחו נהג הטנדר, נחום הורוביץ ויצחק חנקין ורק השמיים בכו באותה שעה"

בגנזך המדינה:

http://www.archives.gov.il/ArchiveG...0&ID=160.2.3.53

נולד ב1890 באודסה. ילדותו עברה עליו בעוני ואף בחברה עבריינית. בשל כשרונו הרב בפיסול למד בבית הספר לאומנות. בהגיעו לבגרות נשלח להשתלם בפריז אך בנסיבות הכלכליות נאלץ לעזוב את לימודיו ולהתפרננס ממכירת פסליו. לאחר מפגש אקראי ברחוב פרס עליו מקס נורדאו את חסותו ושלחו מצויד בהמלצה ובכסף לפרופ' בוריס שץ בא"י. את החלק האחרון במסעו לא"י מפורט סעיד ליפו - עשה ברגל. דרכו לבצלאל נקטעה בעקבות מפגש עם מנדל פורטוגלי שגייסו לשמירת הכרמים.

תואר כחריג בנוף השמירה בשל מנהגו לשמור עם צפצפה אך ללא נשק ובשל לבושו המוקפד ומלונת השמירה המדוגמת שבנה לו ובה כל טוב, ככל הנראה 'תרומת' חוות שפון הסמוכה.

ספר עליו זלמן אסושקין כי היה שומר קר רוח, ידע לשמור והיה תמיד ער. היה מתהלך יחף וגלוי ראש בלילה בין הקוצים ורגליו אינן נפצעות. לויתן סרב לצרוף בן לוויה לשמירה והעדיף לשמור לבד. משהוער לו על כך השיב האיש הבודד בציניות כי מקסימום יהרג וכי ילדיו, אשתו והוריו לא יפגעו מן הדבר.
בליל מותו הציע למפקח השמירה תבשיל פירות וביקש לשוחח עימו שיחה אשר לא השלים. לאחר שנפרדו נשמעו שתי יריות טבאנג'ה. השומרים החלו לחפש את לויתן ומצאוהו מוטל ירוי בחזהו ובסמוך שק שקדים גנובים. [ניתן להבין כי התקיים משפט כנגד רוצחיו שמזרנוגה אך משפט זה הסתבך יתכן ובמקביל למשפט רוצחי פרידמן]

מדברי משה סמילנסקי באתר השמור באתר 'השומר ברחובות' על נפילת לויתן:
"ובאחד הלילות נחרדה המושבה שוב לקול צלצול הפעמון. ובחוץ חושך ומרחוק נשמעו קולות חרדה, צעקות שבר ומרוצה. באחד הכרמים, על גבול רמלה, נהרג שומר על משמרתו. באדמת חול, בין עצי שקדים עמוסי פרי שכב פרקדן, בידו המכווצת אקדח ועל-ידו מושלך מטה עב והוא, השומר עצמו, גדול, חזק, ופנים לו יפים, טובים וגלויים... דוד לויתן היה שמו".

את לויתן הספיד הרב קוק אך באזכרה שהיתה בתשעה באב לא השתתפו אנשי רחובות והדבר הוסיף למתח שהיה בין הארגון לבין המושבה.

נורה על משמרתו במטעי השקדים של רחובות כעשרה ימים לאחר מאורע זרנוגה, בחצות הליל שבין א' לב' אב תרע"ג 5/8/1913 [יום קודם לכן עפ"י אתר 'יזכור'], נקבר ברחובות והועבר בהמשך למנוחת עולמים בכפר גלעדי.

http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=505975

לוקא, כפי שכינו אותו כולם, נולד ב-1897בעיר טשקנט שבקווקז. אביו הבטיח לו, שאם יסיים בהצלחה את שנתו הראשונה בגימנסיה, ישלח אותו לטיול קיץ בפלשתינה. כשהגיע ליפו, הודיע להוריו כי אינו מתכוון לחזור. הוא החל ללמוד בגימנסיה הרצליה, מחזור חמישי, וכבר אז הצטייר כבחור שתקן אך רב-תעוזה.
ב-1915 התגייס לצבא הטורקי, עבר הכשרה לקצונה בבית-ספר הצבאי בקושטא, והוצב סמוך לאיזמיר, שם הספיק לבלות בזרועותיה של בת גנרל ולחולל שערורייה שלמה. בטורקיה פגש בזוג הגולים ישראל ומניה שוחט, וכששב ארצה להשלים את לימודיו, שמר על קשר אתם. ב-1920הצטרף למשטרת הרוכבים בטבריה, ומשם חבר לאנשי גדוד העבודה שסלל אז את כביש צמח-טבריה. הוא הצטרף לכפר-גלעדי, שם עסק בעבודות המשק, אך גם בהברחת עולים ונשק. היו אלה ימים סוערים. "פעם העירו אותי לחפור קבר בלילה", סיפר לימים אחיו, צבי לוקאצ'ר, שנפטר לפני שנים מספר ביטבתה, ובשביל מי - אני לא יודע עד היום". בכפר-גלעדי פגש את ריבה מישל, שהיתה נשואה לאחד מאנשי השומר, משה אליוביץ', ואם לדן. היא עזבה את בעלה ובנה, ועברה לחיות לצדו של לוקא.
לוקא קנה לו שם של לוחם עז-נפש וקר-רוח. נקשרו סביבו עלילות גבורה. המפורסמת שבהן - רצח תופיק ביי. עם פירוק "השומר" והקמת הארגון החשאי שהיה ממשיכו, "הקיבוץ", הוטלה עליו המשימה לרצוח את סגן מפקד משטרת יפו, תופיק ביי, בו ראו אחראי לפרעות 1921 ביפו. לוקאצ'ר ירה בו, פנים אל פנים. ב"השומר" האמינו שרק מוג-לב יורה כדור בגב.
שנה לאחר מכן, ב-1924 הוטל עליו ועל שני חברים נוספים לבצע את שוד הכספים הפוליטי הראשון: מעשה "האקספרופריאציה" כפי שכונה, הפקעת כספים מחלפנים. במסווה של חיילים איריים החרימו משלוח מביירות של 16,000 לירות זהב - בטענה שיש לבדוק אם אינו מזויף - ושלחו את החלפנים להתלונן בצפת. בכסף קנו כלי-נשק והפכו לבעלי מחסן הנשק הגדול בארץ.
באותה שנה נשלח לברלין כדי להשתלם באסטרטגיה ולוחמה זעירה. המטרה הייתה כי ישוב ארצה ויפקד על האקדמיה הצבאית שהוקמה אז בתל-יוסף. בברלין פגש לוקא את חברו לספסל הגימנסיה, משה כצנלסון, שפרש לפניו את נפלאות החזון הקומוניסטי והמהפכה העולמית. לוקא נחשף אל חזון העולם החדש. הוא שב ארצה כקומוניסט, אך נשאר גם ציוני ללא פשרות. השניות ההרסנית הזו, הבלתי-אפשרית, סופה שהרסה גם אותו. כשחזר סיפר לחבריו על השינוי האידיאולוגי שעבר, אמר שיעמוד בראש בית הספר הצבאי, כמו שסוכם, אך כי אין לתת לו את מפתחות הסליק, פן לא יעמוד בפיתוי.
בגדוד העבודה התקשו לקבל את דעותיו החדשות, ועם התקרבותו למפלגה הקומוניסטית, הפ.ק.פ., סולק מהגדוד.
לוקא, ריבה וילדיהם - דן, גדעון ודוד - עברו לתל-אביב, שם עבד בשירות המפלגה. הוא עסק בפעילות חשאית, ובזכות הערבית השוטפת שבפיו היה אחראי לקשרים עם הערבים, העביר להם נשק ואימן אותם. הוא סייע למורדים בהר הדרוזים, ואמרו עליו אפילו שאימן את פורעי המאורעות.
ב-1930 תפשו אותו הבריטים ודנו אותו לשנת מאסר בית. בתום השנה גמר בלבו לנסוע לברה"מ, שם, קיווה, יוכל לקבל תפקיד בכיר בקומינטרן כאחראי למפלגות במזרח התיכון. במוסקבה התקבל לוקאצ'ר בקרירות. תוכניתו להשתלב בתפקיד בכיר במפלגה לא עלתה יפה, וכמו רבים אחרים הפך לקורבן המהפכה. ב-1937 נשלח למחנה של עבודת כפייה בסיביר. במחנה פגש את יוסף ברגר-ברזילי, מנהיג הפ.ק.פ., שהואשם כבוגד במהפכה. לוקא, כך העיד, נראה שבור. את החלום הציוני לא יכול להגשים, ומן הקומוניזם התייאש.
עם שחרורו מהמחנה גויס לצבא הרוסי. לפני יציאתו לחזית הספיק להתראות עם ריבה ועם שני ילדיו. הוא אמר לה, בפיכחון מריר: "בשביל קומוניזם כזה לא ראוי להילחם, ובטח לא למות". בגלויה האחרונה שקיבלה ממנו, רשם: "אנחנו מועברים למקום אשר ממנו אין חוזרים". עם תום המלחמה נמסר לה שנהרג בקרב סטלינגרד.
ב-1942לאחר מותו טוהר שמו, וריבה קיבלה פנסיה של קצין.

ירחמיאל לוקאצ'ר חורזו . צולם בצפת 1925.

בשנות התישעים טען עוזי מניס, אז חבר קבוץ מעגן כמדומני, שראה אותו בתל אביב. היתה סביב זה מהומה לא קטנה בעיתונות הקיבוצית ובסוף התברר שהכל עורבא פרח. רק תראו עד איפה מגיעים הסיפורים על היאש המיוחד הזה.

תועדה בכמה אשכולות כאן בפורום. מרלין, אם אני לא טועה, עקב מקרוב ובלהיטות אחר הפרשה.
אחד מהם הוא זה: http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=338580
וזה
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=261826