לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > השכלה כללית > הסטוריה ותיעוד
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 04-04-2008, 21:33
  g.l.s.h g.l.s.h אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
"אף אחד לא היה מסוגל ליותר ממה שידע, ולא ידענו הרבה"-60 שנה לפיצוץ מפקדת חסן סלמה

חסן סלמה – מנהיג כנופיות ערבי בשנות ה-30 וה-40 (וגם פושע פלילי בעברו) היה מן המפקדים הערביים הבולטים במלחמת העצמאות. לאחר כשלון המרד הערבי הוא נמלט והתגלגל לגרמניה הנאצית משם הוצנח בא"י בזמן מלחמת העולם למטרות הוצאה לפועל פעולות חבלה. שותפיו הגרמנים נלכדו ואילו הוא נמלט והסתתר על לפרוץ מלחמת העצמאות. עם פרוץ המלחמה הוא מונה למפקד אזור רמלה שם ארגן את הכוחות המקומיים מבחינה צבאית (בעזרת מתנדבים וקצינים זרים –מוסלמים וגם אירופים) והוציא אל הפעול פעולות חבלה והתקפות כנגד היישובים היהודיים שבמרחב. רמלה ולוד היו הגרעין של השטח שבשליטה ערבית איתנה ולמעשה היוו את המחסום הראשון בשרשרת המכשולים בדרך לירושלים. סלמה עצמו – שחצן באותה מידה שהיה איש ארגון טוב, הפגין כלפי חוץ בטחון עצמי רב. בין השאר נהג להתגרות במופגן בכוחות ההגנה כאשר נע במכוניות קרוב מאוד לאזורים בשליטת ההגנה. את מפקדתו מיקם סלמה בבניין גדול בן 4 קומות ששכן ליד מסילת הרכבת בפאתי רמלה הצפוניים, למעשה בטווח ראייה מבאר יעקב ופאתי ראשון לציון. כאשר רמלה בעורפו וכמה אזורים בשליטה בריטית (הבריטים בשלב זה של המלחמה התרכזו בעיקר בשמירה על צירי התנועה והמחנות שלהם) בסביבת המפקדה, חש סלמה, ככל הנראה, כי מפקדתו ובה אנשי מטה ומתנדבים זרים רבים, בטוחה ובו זמנית מתריסה כלפי הישובים היהודיים. הבניין, ששימש עד לזמן מה לפני המלחמה כבית ספר לקצינים בריטיים, היה במרכזו של מתחם מגודר ובו מבני שירותים קטנים: בסיס צבאי לכל דבר. על גג ומרפסת המבנה הוצבו לפחות 3 מקלעים שכוונו למערב: הכיוון היחיד ממנו נשקף איום למפקדה. מעדויות שירותי המודיעין הסתבר כי המבנה מכיל בתוכו מפקדה מסודרת ושוכנים בה דרך קבע מפקדים וקצינים שונים, כולל סלמה עצמו, בלשכותיהם. המבנה היה בצורתו הכללית דמוי "שיכון רכבת": ארוך, צר ובעל קומת קרקע. למבנה כמה פתחי כניסה מהחצרות סביבו. הפתח המרכזי שכן קרוב לקצה הצפוני של הקיר המערבי. היה זה פתח רחב ובו דלתות זכוכית עבה שאליו הוליכו כמה מדרגות. הפתח עמד בצילה של מרפסת חצי עגולה ששכנה על גגן של שתי קומות שהכילו חללים חצי עגולים הממשיכים את קומת הקרקע והקומה הראשונה. על המרפסת הזו הוצב מקלע אחד. קומת הקרקע של הבניין חולקה לכמה אולמות וחדרים שהגישה ביניהם לא תמיד הייתה ישירה. במרכז הבניין היה מצוי גרם מדרגות רחב וכפול שהוביל לכל הקומות העליונות. בשתי קצוות הבניין שכנו גרמי מדרגות צרים יותר שהובילו רק לקומה שמעל. הבניין היה מפואר למדי אולם לא אורגן כמבנה צבאי הגנתי. שתי דרכי גישה הובילו למתחם: אחת מדרום, מכוון רמלה שמעבר למסילת הרכבת ואחת ממזרח, מכוון כביש רמלה-יפו. מלפחות שלושה כוונים היה המתחם מוקף פרדסים צפופים. בעוד שמצפון ומדרום הגיעו עצי הפרדס קרוב מאוד לגדר, ממערבו היה בין הבניין והפרדס הקרוב שטח של כמה מאות מטרים פנוי מעצים.



הכוח הצבאי, הבתר צה”לי, של הישוב היהודי בארץ ישראל, עמד עד אותו שלב של מלחמת העצמאות בעיקר תחת עומס פעילות הגנתית באופיה הכללי, לרוב במסגרות פעולה לא גדולות. "על הנייר" היה הכוח הצבאי מאורגן במתווה צבאי, אולם הדינאמיקה של המלחמה, בצירוף העובדה כי הבריטים עדיין שלטו רשמית, ולא מעט בפועל, בארץ, הביאו לכך כי פעילות במסגרות גדולות לא התאפשרו. את יחידות החי"ש האזוריות של תחום המושבות ראשל"צ-נס ציונה-רחובות בלע וירש גדוד 52 של חטיבת גבעתי שאך זה הוקמה.



במהלך חודש מארס 1948 התגבשה ההחלטה לצאת למבצע צבאי התקפי גדול – הוא מבצע נחשון. כאקורד הפתיחה למבצע נקבעה מטרה מוכרת וידועה: כזאת שפגיעה בה תהווה מהלומה צבאית ומוראלית לאויב. בפעם הראשונה בתולדות צה"ל ה"עוברי", הייתה אמורה לצאת אל הפועל פעולה מאורגנת ומתוכננת ובהיקף כמעט גדודי: בפעם הראשונה במלחמה נקבע כמטרה יעד צבאי מובהק וגדול שהשמדתו תשפיע מיידית על החזית באותו אזור. בליל ה 4/5 לאפריל 1948 מפקדת חסן סלמה, שניקרה את עיני התצפיתנים, אנשי הש"י ותושבי באר יעקב שבועות רבים, אמורה הייתה לסיים את תפקידה.



רבים מוותיקי אותה פעולה זוכרים לא מעט פרטים ממנה. כמה וכמה מהם מציגים השגות לגבי האופי בו תוארה בפרסומים רשמיים. אין לי ספק שלא כל התיאורים התרחשו בדיוק כפי שסופרו אולם אין לי ספק שכל אלה שציטטתי חיים בזיכרונם של המספרים. איש מבין מפוצצי מפקדת חסן סלמה אתם דיברתי אינו מתרברב על חלקו ולמען האמת כל המשתתפים תיארו את חלקם בצניעות. הפעולה הגדולה הראשונה של צה"ל עברה, למרות התקלות, יותר מדי בשקט מכדי להיכנס ללכסיקון סיפורי הגבורה. חומר הנפץ פעל, החובשים נותרו מובטלים ואפילו הסטנים הידועים לשמצה לא הצליחו, גם אם ניסו, לקלקל...



העדויות שאני מביא הן מפי אנשים שהשתתפו בפעולה וכפי שהן זוכרים אותה מבעד לפער זמן עצום של 60 שנה. לא הייתה לי כוונה מלכתחילה לערוך מחקר מדעי, אולם כבר בשלב מוקדם החלטתי גם לא להתקרב לכך. ברור שלא כל הדברים אירעו כפי שמתארים אותם עדי הראיה אבל לטעמי סקירה כזאת, כל כך שונה ממחקרים מסודרים, יש בה קסם משלה ואולי בשל כך תעניין גם את מי שסולד לחלוטין מהיסטוריה צבאית.
_____________________________________
.


נערך לאחרונה ע"י g.l.s.h בתאריך 04-04-2008 בשעה 21:35.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 04-04-2008, 21:38
  g.l.s.h g.l.s.h אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
"מפקדת חסן סלמה"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי g.l.s.h שמתחילה ב ""אף אחד לא היה מסוגל ליותר ממה שידע, ולא ידענו הרבה"-60 שנה לפיצוץ מפקדת חסן סלמה"

מפקדת חסן סלמה


בניין בית הספר לקצינים בריטיים/מפקדת חסן סלמה לפני פיצוצו. מבט מדרום מזרח לכוון האגף שקרס.


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


נחום מורגנשטרן (מחלקת הסבלים): האנגלים נתנו כסף לחאג' אמין (המופתי) כדי שישב בשקט. אמרו לו "אתה רואה, אתה אומר שאין מקום לחיות כי אנחנו הפכנו את מחנה שנלר (שהיה בית יתומים) למחנה צבאי, אז הנה אנחנו, על האדמה שלנו, נבנה לך בניין גדול ויפה". הוא אמר "בסדר אז תתנו את הכסף". אז אמרו לו, "לא אדוני אנחנו יודעים שיש לך ידיים שהכסף נוזל מהם לכיסים שלך - אתה תגיד מה ואנחנו נבנה". אז הוא אמר "אין לנו קבלנים שיכולים לעשות את זה. צריך להביא ממצריים, מדמשק...". אז אמרו לו "תירגע לנו יש את הקבלנים שלנו, את סולל בונה" (או איך שקראו לזה אז "ארגון עובדי הבנייה"). היה להם חוזה עם ארגון פועלי ראשון. "הם בונים לנו את סרפנד והם בונים את משטרות הטייגר. הם יבנו ואתה תקבל בניין מוכן". העיקר בנו בניין אדיר עם מרתף גדול, אבל בינתיים התחיל המרד הערבי והאנגלים החליטו שבשביל זה הוא לא יקבל את הבניין. את המבנה הם הפכו לבית מלון של בית הספר לקצינים בריטיים. בסופו של דבר זה אף פעם לא היה בית יתומים. זה היה ידוע כבית הספר לקצינים בריטיים והבריטים החזיקו אותו עד שהם נסוגו.



אהוד רפופורט (ש"י: קצין איסוף/ערבים, מרחב גדרה-בית דגן): כמה חודשים לפני תחילת מלחמת העצמאות סיימתי לימודי משפטים ב:בית הספר הגבוה למשפטים וכלכלה" והייתי אמור לנסוע להשתלמות בצרפת. מכיוון שהיו כמה חודשים בין סיום לימודי ובין מועד תחילת ההשתלמות, נתבקשתי לעבוד עבור שירות המודיעין של ההגנה: הש"י. היות וכבן למשפחת איכרים וכורמים השפה הערבית הייתה שפה שנייה עבורי, נתקבלתי, אחרי ראיון עם מפקדי ש"י (שישבו ברחובות) ובהם בנימין גיבלי, לתפקיד קצין איסוף מודיעין וענייני ערבים כשתחום אחריותי היה בין גדרה לבית דגן. כשקם "מודיעין 10" תחת דוד קרון, הפכתי לאיש היחידה הזאת.



בגדודים של טרום צה"ל היו רק קציני איסוף מודיעין קרבי ולכן צורפתי כנספח לגדוד 52. אחת המשימות שקיבלתי הייתה לפגוע במפקדת חסן סלמה. התכנית הייתה להחדיר מטען נפץ אל תוך המפקדה: יצרנו מטען מסווה בתוך ארגז תחמושת חתום של כדורי 0.303 בריטיים: ארגז עץ בעל פנים עשוי פח. חומר הנפץ הוסווה בשכבת כדורים והיה בו עפרון השהיה. אחת המודיעים שלי היה אמור להחדיר את המטען למפקדה אבל הפעולה לא יצאה לפועל, ואני לא יודע למה. או שהמודיע היה סוכן כפול, או שנלכד או שלא הפעיל נכון את המטען.



לאחר מכן על גדוד 52 הוטלה המשימה לפוצץ את המפקדה ואני סיפקתי להם את המודיעין לגבי היעד, עד כמה שהיה לי.
_____________________________________
.


נערך לאחרונה ע"י g.l.s.h בתאריך 04-04-2008 בשעה 21:40.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 04-04-2008, 21:45
  g.l.s.h g.l.s.h אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
התגבשות התכנית
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי g.l.s.h שמתחילה ב ""אף אחד לא היה מסוגל ליותר ממה שידע, ולא ידענו הרבה"-60 שנה לפיצוץ מפקדת חסן סלמה"

ארנון יצחקי (סייר, באר יעקב): כבחור צעיר אני עבדתי במחנות הצבא הבריטי כמתקין תנורי בישול, כמסגר, ולכן ההגנה הטילה עלי להשיג תכניות של מחנות צבא. הכרתי גם את הבניין הזה – שהבריטים בנו למען הערבים, כאיזון למה שבנו עבור היהודים – ששימש בפועל כבית ספר לקצינים.



בשלב מסוים של המלחמה פינו את הנשים והילדים מבאר יעקב. נשארו רק כמה גברים ובהם אני, שעברתי קורס מ"מים של ההגנה בגזר, עם צ'יץ' ויצחק מודעי. אני הייתי מפקד הכוח ששמר על באר יעקב, והיינו עושים כל ערב סיורים, יורים כמה יריות לפה ולשם וככה הערבים חשבו מי יודע כמה אנשים מחזיקים את באר יעקב.



ערכתי כמה סיורי לילה, עם 3-4 אנשים, לבדוק את שעות החלפת המשמרות בבניין, מאיפה אפשר לפרוץ אליו ואיפה מקום טוב לנשק מסייע.



נעם לאונר (מפקד הפורצים): לי בכלל היה "רומאן" עם חסן סלמה. שלוש פעמים ניסיתי להרוג אותו ולא הצלחתי. פעם אחת הייתה כשהודיעו שנסע לחתונה ושמתי לו מארב, ופעם אחרת כשהיה אמור להגיע לאיזו מפקדה והוא לא בא. כבר בשלב התכנונים הראשוניים אני הייתי חלק מהתכנון.



את אחד הסיורים המוקדמים למפקדת חסן סלמה אני עשיתי עם מחלקה של פלוגה א'. בדקנו את הדרך, האם השטחים בדרך תפוסים ע"י הערבים או לא. ידעתי גם שפנו למישהו כדי לקבל את התכנית של המבנה אבל אני לא זוכר את שמו... בחייך... עברו קצת שנים. היו לו את תכניות הקונסטרוקציה של המבנה.



נחום מורגנשטרן (מחלקת הסבלים): משה פורמן היה דמות מאוד ידועה בראשון. הוא היה מנהל העבודה בזמן הבנייה של הבניין והוא היה בן דוד שלי. הוא הכיר הבניין. השרטוטים של הבניין לא היו אצלו, הם היו בסולל בונה במחלקת ההנדסה ומשם לקחו אותם.



בן בראון (מ"מ חבלנים): קיבלנו שרטוטים של הבניין אבל לא דיברנו עם האיש שהפנה אותנו אליהם. אני הייתי בוגר ביה"ס מקצועי וידעתי לקרוא שרטוטים. לא הייתי בסיורים המקדימים לבניין.





מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): עשינו הרבה סיורים שם בסביבה. המחלקה שאליה הייתי שייך ישבה בבאר יעקב, זה היה בסיס קבע שלה אז. עשינו תצפיות על הבניין הזה כל יום במשך חודש וחצי, עם משקפת, יומן. עשינו גם סיורים ליליים, שלושה או ארבעה, ואני הייתי באחד או בשניים. לא נתקלו בסיורים במארבים של הערבים. הייתה להם שמירה ותאורה של הבניין. היה חורף אז ואני זוכר שנרטבנו מאוד בסיורים. בסיור בו הייתי לא שכבנו בתצפית בצד של הפרדס (ממנו יותר מאוחר פרצו למתחם) - אלא בצד השני בדיוק. מקלעים על הבניין אנחנו לא ראינו ואני לא יודע מאיפה יודעים שהיו. שניאור פבריקנט (מפקד הפעולה) לא יצא לסיורים: נועם לאונר הוא שיצא לסיורים.



נחום מורגנשטרן (מחלקת הסבלים): על הפעולה ידעתי שבועיים לפני קיומה כי השתתפתי בסיורים. בעיקר אנשי באר יעקב (=המחלקה שהוצבה בבאר יעקב) היו אלה שיצאו לסיורים והכירו את התכנית. היינו רואים את המבנה והערבים שבו מהתצפית על הגבעה, קרוב לתחנת הרכבת של באר יעקב. בתוך המפקדה היו גם קרואטים ובוסנים מהוואפן אס-אס שהיו אנשי המטה של חסן סלמה. פעם קראתי בעיתון שאחרי כיבוש לוד ורמלה הגדוד של דיין תפס אחד ותחת חקירה הוא נשבר ואפילו הודה שהוא ראה את גירוש יהודי סלוניקי.



בסביבות המפקדה הבריטים שמו מוקשי תאורה. זה לא משהו שהורג אבל כשאתה נוגע בחוט זה מתלקח. כמה שבועות לפני הפשיטה, לילה לילה יצאה קבוצה, לפעמים עם שניאור פבריקנט (מפקד הפעולה) ולפעמים בלי, ופירקה את מוקשי התאורה האלה. אחרי הפירוק החזרנו אותם למקום וסימנו אותם בגיר או משהו כזה.



יהודה מונק (מאבטחי החצר): הייתה תצפית קבע על הבניין הערבים כבר אמרו לנו (מודיעים של הש"י) "שמתם עין על הבניין".



חיים קהלני (מחלקת הסבלים): היינו מוצבים בבאר יעקב והולכים לתצפית על הבניין לשעה-שעה וחצי כל פעם. יום אחד אני מגיע לעמדה ובדיוק עוברת על מסילת הברזל קרונית משמר אנגלית שהייתה עוברת לפני הרכבת. הם ראו אותי והמשיכו. בדיוק אחרי שעה וחצי, כשהייתי צריך להתחלף, מופיעה מולי פלוגה של אנגלים. לא היה לי טלפון שדה או תקשורת אחרת, אז הוצאתי שני רימונים שהיו לי תלויים בחגורת עור, ובגלל שהם נכנסו לשטח מת הוצאתי קצת את הנצרות. כשהם הופיעו מהפרדס הכנסתי כדור לקנה ויריתי לכוון שלהם. הם נשכבו בהתחלה אבל אז חשבו שירו עליהם מכוון כפר ערבי שהיה בסביבה, וירו עליו. פתאום חוזר הסיור על הקרונית ופוגש את הפלוגה. הם כנראה סיפרו להם איפה קודם ראו אותי אז הם הפסיקו את האש וכוונו שני ברנים לכוון שלי. יעקב נחמיאס (מפקד המחלקה) הלך לדבר אתם אבל האנגלי כוון עליו אקדח ואמר לו להסתלק. הוא שלח לכוון שלי את נחום מורגנשטרן לקרוא לי, אבל לא שמעתי אותו. במקומו שלחו את מזרחי, שהיה לו קול חזק, ואותו כן שמעתי. הוא צעק לי "נחמיאס אומר שתעזוב את העמדה". החזרתי את הנצרות והתכוננתי להסתלק. איך שאני מזנק, מלווים אותי שני הברנים ביריות. נעלמתי בפרדס. החבר'ה אחר כך ממש בדקו אותי לבדוק איך לא קרה לי כלום. גם יעקב נחמיאס, שהיה רגיש לחיי האנשים, בדק אותי.



מיכה אפשטיין (מפקד הרתק): אני והמחלקה שלי עלינו להחליף את צ'יץ בכפר אוריה. כשחזרנו לקיבוץ עקיבא (מחנה הכשרה ליד באר יעקב. היום כפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי) ואז כבר התעסקו עם כל התכנון של חסן סלמה. הכוחות המרכזיים יועדו כולם להיות ממחלקה א', חוץ מהחבלנים, וגם שם היו אנשים ממחלקה א'. כל אנשי הנשק המסייע היו מהמחלקה שלנו. שניאור המ"פ קרא לי והסבירו על הפעולה. התחלתי להתאמן, אז כבר ידעתי מה הולך להיות. לא השתתפתי בסיור מקדים אבל ביצעתי את האימונים של האנשים: פיצוץ הגדרות בעיקר. עשינו ניסויים בפרדסים של ראשון. מי שפיתח את הבונגלור זה יעקב מוקסי (סמל חבלה). היו לוקחים שני ברזלי זווית מרתכים אותם והיה נשאר חלל ריק, שתי זוויות ואז בפנים היו על בד תפור ממלאים ט.נ.ט ומשחילים פנימה.
_____________________________________
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 04-04-2008, 21:47
  g.l.s.h g.l.s.h אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
5 לאפריל - ערב הפעולה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי g.l.s.h שמתחילה ב ""אף אחד לא היה מסוגל ליותר ממה שידע, ולא ידענו הרבה"-60 שנה לפיצוץ מפקדת חסן סלמה"

נעם לאונר (מפקד הפורצים): אני הייתי קצין קשר באותו זמן. את מחלקת הקשר שלחתי ללמוד משהו כי... איך להגיד את זה? עניין את הסבתא שלי ענייני קשר. הייתי עם יעקב פרולוב (פרי), מפקד הגדוד, ואני הייתי "הפקק" - כל מה שהיה צריך שיבוצע ולא היה מי שיבצע, היה זורק עלי.



קיבוץ עקיבא היה תחנת נוטרים. פעם זרקו אותי לשם להדריך את החברים בנשק: עליה הונגרית.



כשדנו בתכנית הסופית בערב הפעולה יעקב לקח אותי איתו. בשלב מסוים הוא שאל את שניאור פבריקנט (מפקד הפעולה) "מי מפקד על הכוח הפורץ?" אז שניאור אמר שאין מישהו כזה. אז יעקב פרולוב אמר "נעם יהיה המפקד של הכוח הפורץ". בשלב הזה בדקתי את התכנית ואת חלוקת הצוותים. את החברה הרי אני מכיר איך אומרים מקדמת דנה. וזהו אני מפקד הכוח הפורץ!



מיכה אפשטיין (מפקד הרתק): שניאור מכנס אותנו בחדר ונותן את התדריך על הפעולה. את חלק מהאנשים כבר הכיר ממקודם. היו שם אני, יעקב פרולוב, קצין המודיעין, נעם... היה בטחון שזה יבוצע. כל אחד חוזר על מה שהוא הולך לעשות.



קיבלתי שני מקלעי בראונינג עם סרטי בד בלי כדורים. קיבלתי את המקלעים במגמה ללכת על חסן סלמה. ואני עד היום יש כמה דברים שמנקרים לי בראש. לא היה להשיג בכל הדרום מקלען? אני מודיע לך שלא החזקתי מקלע בראונינג בחיים שלי ואני מבין במקלעים כמו שאתה מבין ברבנות... הכרתי את המקלע ככה מרחוק. אבטחנו, בצבא הבריטי, את שדה התעופה לוד. היו שם מטוסים של האמריקאים מדגם "ליברייטור": על כל מטוס כזה היו ארבעה שומרים: ישנים ומתחלפים. כשהמטוס המריא היית הולך לישון בחדר שלך. ראיתי את המקלעים על המטוסים האלה, אמנם הם היו חשמליים עם סלונויד, אבל בכל זאת בראונינג.



היו לי שני בראונינגים, מרגמה 52 ושני ברנים. ניסינו את הבראונינגים קודם לכן. היה מרתף בקיבוץ עקיבא - ניסינו את כל הכלים שם.



בן בראון (מ"מ חבלנים): לא הייתי בסיורים המקדימים לבניין. בפעולה אני הייתי מיועד להיות כפוף למפקד הגדוד: עצמאי בפעולה ומתואם עם יעקב נחמיאס (מפקד הסבלים). מה שהשפיע בסופו של דבר על התכנון זה מה שלמדנו בקורס חבלה על "איך להוריד בניין". ידענו שלשים חומר נפץ במרכז החדר זה הכי יעיל.



מיכה אפשטיין (מפקד הרתק): היה ויכוח האם להוריד את החשמל בבניין ע"י גרימת קצר. היו כאלה שאמרו שצריך להחשיך אותו, שזה ייצור פאניקה. אני התנגדתי. היו מקומות, כמו כיס פלוג'ה, שהיו מטווחים היטב ולא היה לי צורך לראות אותם בבירור. פה לא היה לי את זה.



היות והייתה לי תחמושת עודפת, שמתי נותבים בסרטים. בסרט הראשון כל כדור שני היה נותב. לא היו לנו ארגזי פעולה אז השתמשנו בילקוטי צד של הצבא הבריטי. כשטענו את הכדורים לא היו לנו מטענים אז ככה עם היד סובבנו כל כדור והכנסנו עד שהיה מספיק. בסוף זה עבד טוב.



אני מתכנן איפה יעמוד הנשק המסייע. מהמחלקה שלי (ביום יום) הצבתי את הכיתה של איציק בקר לחסימה, את הכיתה של מנדי, הנסציונים, לפורצים ואצלי השארתי כמה אנשים מכל כיתה שלי, לרתק. כיתות הפורצים עברו לפיקודו של נעם לאונר.



יהודה מונק (מאבטחי החצר): אני הייתי במחלקה שלוש, בבאר יעקב. חזרנו לקיבוץ עקיבא לקראת ההערכות לפעולה. הסבירו לנו מה חלוקת התפקידים. התפקיד שלי היה להיכנס עד לדלת הכניסה של הבניין ולשמור שלא יפתיעו אותנו מכוון החצר. המפקד שלי הוא יהודה טביב. מסבירים לנו בתדרוך מה התפקיד של כל אחד, אבל לא ראינו שרטוט של הבניין.



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): לי זה היה בכלל בהפתעה כל התפקיד הזה, כי אני לא הייתי בתדרוך, נסעתי לראשון להביא משהו וחזרתי באמצע התדרוך, בליל הפעולה, ב-8 בערב. שאלתי את שניאור "מה אני עושה?" - לא ידעתי מה אני עושה בכלל, לא ידעתי מה יהיה התפקיד שלי... שניאור, המ"פ, הוא שמסר לי מה התפקיד שלי. הכל קורה בחדר של המפקדה.



אומרים שהתאמנו במיוחד לפעולה בלחימה בשטח בנוי. זה סיפורי סבתא. ידענו על לחימה בשטח בנוי, דברים כאלה ידענו מהחי"ש. אני לא זוכר שעשינו אימן כזה במיוחד. אני רק זוכר שקפצנו לפני היציאה לבדוק שאין חפצים שמיטלטלים ועושים רעש בכיסים. היה לי סטן תוצרת הארץ. ליענקל'ה חודורוב היה טומיגן והיה עוד טומיגן בכוח, אני לא זוכר למי.



נחום מורגנשטרן (מחלקת הסבלים): בזמן הפעולה אני שייך למחלקה שלוש, המחלקה של יעקב נחמיאס שישבה בבאר יעקב. היו בה שתי כיתות: הייתה הכיתה של מוטק'ה גיסין. והייתה זו של העולים החדשים. הם היו ניצולי שואה מהונגריה, פולין וקצת מרומניה. היו כאלה שהגיעו ישר לגיוס, היו כאלה שהיו כמה חודשים בארץ והיו כאלה שההגנה הבריחה אותם מהמחנות בקפריסין. הם היו בני 25 ומטה. את האימון הבסיסי הם עברו במחנה רמה. את החברה האלה, העולים, הספקנו ללמד רק איך לדרוך את הסטן וכל אחד עשה מטווח של חמישה כדורים. זו הייתה ההכשרה היחידה שהייתה להם. עד אז היו שמירות, סיורים.



אני שימשתי בכמה תפקידים: גם הנשק, גם הסמל, גם הרץ של יעקב ואפילו הסוכנות היהודית כשלימדתי את החברה עברית לדבר. היות והייתי אחד כזה שלא ידעו לאן לצרף אותו, שאלו אותי אם אני מוכן באופן זמני לעבור לבאר יעקב, היות שהמ"מ של המחלקה שם לא יודע יידיש. אמרתי למה לא? התחלתי עם זה עוד במחנה רמה כשהיה שמה בחורצ'יק אחד, שלומק'ה, תימני משעריים, שלא ידע יידיש ואני הייתי עומד לידו ומתרגם את מה שאמר לטירונים. בכל מקרה מהו התפקיד שלי בפעולה ידעתי רק בסוף: מוטק'ה גיסין היה המ"כ שלי והכיתה שלו הייתה אמורה להיות הכוח הפורץ: אתו היו אנשים כמו יענקל'ה חודורוב - בין החברה האלה אני הייתי הכי צעיר. היינו אמורים להיות הכוח הפורץ. אבל אז מה הסתבר? שצריכים אותי למשהו אחר - שיהיו שלושים איש שהם נושאי המטענים וצריך שיהיה מישהו שהחברה מכירים ושיוכל לדבר אתם, כי עבור רוב החברה זו הפעם הראשונה בקרב.



שאלו את יעקב נחמיאס (מפקד הסבלים) את מי הוא היה רוצה לתפקיד והוא אמר "מה זאת אומרת? נחום מתעסק אתם כבר ממקודם, שנחום יהיה ליידי".

נחמיאס אמר לי "נחום, אתה יוצא מהכיתה של מוטק'ה גיסין ואתה איתי בפעולה". אני הרגשתי את עצמי מאוד נעלב כי אני הייתי הברניסט של המחלקה.



בקיבוץ עקיבא הייתה ההתכנסות, לא ממש ישיבה. שניאור (מפקד הפעולה) דיבר עם מפקדי הרתק. אכלנו ארוחת ערב והתרגשנו אבל היה בושה לדבר על זה. לעולים הסברנו שכל אחד יסחב תרמיל ושיצטרכו להיכנס לפי מה שאני אגיד להם ולפי המספרים של כל תרמיל עם חומר נפץ. התרמילים היו מעודפי הצבא הבריטי. אני דיברתי אליהם ביידיש והם הקשיבו יפה ולא נראו מפחדים. העמדנו את האנשים ונתנו להם את התרמילים ואמרתי לכל אחד "אתה מספר X, אתה קם כשקוראים לך, מניח את התרמיל וחוזר".



חיים קהלני (מחלקת הסבלים): בערב הפעולה הביאו אותנו מבאר יעקב לקיבוץ עקיבא. הרבה הסברים לא היו: היינו 20 איש, 20 ק"ג חומר נפץ על כל אחד. שני מטענים היו עם נפצים: אחד לקחתי אני ואחד לקח עזרי מזרחי. לא הבנתי הרבה בחומרי נפץ: אמרו לי שאם יפגע בזה כדור, זה TNT וזה יתפוצץ. סחבתי גם סטן.



ארנון יצחקי (סייר, באר יעקב): כשהוחלט לתקוף את הבניין, אז לקחו מבאר יעקב שלושה סיירים שיובילו את הרתק, הפורצים והחסימות, עד ליעדים שלהם. אלה היו אני, בנימין פרידר ועמנואל אביבי.
_____________________________________
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 04-04-2008, 21:49
  g.l.s.h g.l.s.h אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
יוצאים לדרך
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי g.l.s.h שמתחילה ב ""אף אחד לא היה מסוגל ליותר ממה שידע, ולא ידענו הרבה"-60 שנה לפיצוץ מפקדת חסן סלמה"

איציק בקר (מפקד חסימה דרומית): היינו 13 חברה - כיתה מוגברת שלי, היינו בקיבוץ עקיבא - שמה היה הבסיס שלנו. אמרו לנו שנצא לפעולה - אני קיבלתי פקודה שאני אהיה בחסימה בין בניין חסן סלמה לרמלה. נתנו לי את רובק'ה פופקו, שהוא היה חבלן. נתנו לי גם סייר, איש באר יעקב, שמכיר את הסביבה - כל השטח היה פרדסים. אני והכיתה שלי לא השתתפו בסיורים המקדימים. היה לנו מוקש (מטען צד) ונאמר לי להפעיל אותו אם יהיה צורך ולהסתלק. אני זוכר מי היה הקשר שלנו, שסחב עליו מכשיר קשר ענק – אברמל'ה אולינקי. יצאנו מקיבוץ עקיבא ראשונים ולפני כולם. פופקו סחב את החבילה אתו. הסייר הוביל אותנו בדרך. את הבית עצמו לא ראינו. הלכנו דרך הפרדסים ולא ראינו אף אחד. הגענו לדרך העפר (מרמלה לבניין) שמנו את המוקש ונשכבנו בתוך הפרדס מצד אחד של הכביש, כולנו באותו צד, שמים מארב לכוון הדרך. לחבלן היה תיל הפעלה חשמלי מחובר למוקש.



ראובן פופקו (חבלן, חסימה דרומית): אני הייתי ביחידה החבלנים תחת בן בראון, לפעולה סופחתי והכרתי רק את הרישונים הוותיקים מילדות. היינו מרוצים שיצאנו לפעולה.



אברהם אולינקי (קשר, חסימה דרומית): סחבתי על הגב מ.ק 18 ששקל איזה 20 קילו. כשהיינו צריכים לעבור גדירות, או משוכות צבר, הייתי אומר לזה שמאחורי "תדחוף אותי!" כדי שאוכל לעבור. הייתה דממת אלחוט.



סעדיה גיספן (מ"כ. רתק): הכוח יצא בחלקים חלקים. קודם כל יצא החוד שבדק את הדרך עד למקום. אחר כך כל אלה שהיו צריכים בפריצה להיכנס. אני הייתי מפקד המרגמות: היו שתי מרגמות. הסיירים צעדו בחוד: אנשים שלנו, ראשונים. סחבנו הכל, בוודאי - גם את הזבילים. סחבנו גם את התיקים של התחמושת כי הבראונינג יורה כמויות אדירות.



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): יצאנו בשיירה ואת הבניין ראינו רק כשהתקרבנו אליו. הרי הלכנו בתוך פרדסים. הפרדסים הגיעו עד הגדר. הם היו יותר צפופים מהיום, היום הם לא כל כך צפופים. פרדס תפוזים צפוף כמו שצריך! היו עצים עד הגדר של המתחם, כמו גם בסרפנד.



נחום מורגנשטרן (סבלים): ואז קרה משהו: אחד מהסבלים שהיה אמור לשאת את התרמיל של הנפצים, קיבל כאב בטן ואז החליטו להוציא אותו. יעקב נחמיאס (מפקד הסבלים) לקח על עצמו לסחוב את התרמיל שלו. אמרתי ליעקב "זה לא נראה כמו שצריך. אתה המ"מ סוחב את התרמיל ואני רק את הסטן". אז הוא אמר "אם אתה כל כך רוצה, תסחב אותו אתה קצת". אז קצת אני סחבתי וקצת הוא סחב.



מקיבוץ עקיבא הלכנו ישר דרך באר יעקב לכוון הגדר. הייתה בבאר יעקב המחלקה של אצ"ל שהיו מוצבים שם. הם לא השתתפו בפעולה אבל הם היו אמורים, אם משהו ישתבש, להשתתף ככוח עזר- לא ידענו למה זה יתפתח. היו שם גם שומרים מבני באר יעקב שהייתה ריקה מאנשים. אנחנו הלכנו באמצע הטור: צוות החבלנים, שניאור והאנשים שלו היו קרוב אלינו. בדרך הסבלים דיברו ביניהם רק אסרנו עליהם לעשן.



בן בראון (מ"מ חבלנים): לבניין הלכנו בתוך הפרדס שהיה פרדס מבוגר עם עלווה מפותחת. לי וליעקב מוקסי (סמל חבלנים) היה על הגוף את מערכות ההפעלה של חומרי הנפץ - שרשראות של פתיל רועם שהיה אמור להעביר את הפיצוץ בין שני המטענים כדי שאם אחת ההפעלות לא תפעל, המטען עדיין יתפוצץ. מעל הפתיל הזה היו מאיצים עשויים בצורת דסקיות עם חור באמצע שאמורים לזרז את העברת הפיצוץ של הפתיל הרועם. לכל אחד היו עליו שני פתילי השהיה עם נפצים. היו לנו עלינו גם חוטי חשמל ונפצים חשמליים וגם חגורה ומעליה סוללות להפעלה חשמלית. הבונגלור שהיה לנו, היה עשוי משני ברזלי זווית עם חומר נפץ בתוכו. אנחנו הכנו אותו. אייבי קירשנר היה החבלן שלי בפריצה.



מיכה אפשטיין (מפקד רתק): הייתה אפשרות להגיע למתחם בדרך קיצור, מצפון, אבל אנחנו הלכנו דרך פרדסים יהודיים. פחדו מהשומרים של סרפנד ולכן עקפו את האזור שלו. כשאני הייתי חייל בסרפנד, עסקנו הרבה בפטרולים סביב המחנה.



ידעתי בדיוק איפה אני מתפצל משאר הכוח. את המיקום של הרתק הכרתי בגלל שהיה על הגדר המערבית של המתחם. אני מציב את הכוחות ואני עובר בין האנשים ובודק כל אחד, עומד בקשר עם שניאור. היו לבניין מרפסות ועליהן שקי חול ומקלעי MG. אני הצבתי מקלע מול כל אחד. עברתי על יד כל כלי וראיתי אם הוא מכוון. בחצובה של הבראונינג יש מוט מאוזן שבו אתה יכול לכוון מראש את טווח הגבהים שאתה רוצה שהמקלע יגיע אליו. בדקתי את כוון הברגים כי הייתה הוראה לירות מכת אש לקומת הקרקע ואז לעלות למעלה. בדקתי כל חייל האם הוא מוכן, האם הוא מחופר. כמעט ולא חפרנו כלום, היו בפרדס בורות השקיה של העצים, אז היו משקים פרדסים בבורות וזו הייתה העמדה שלנו. לדעתי היו בבניין שתי עמדות: מערבית ואחת צפונית. היינו אמורים לרתק את המקלעים האלה. שוכבים ומחכים לסימן. מדברים בשקט. לא שמעתי ממישהו שפחדו ממארב ולא הצבתי אבטחה על הכוח.



אני לא רואה את החברה שמתקדמים קדימה, אני רואה אור בבניין ומזהה את העמדות והמרפסות. אבל לא שומע כלום. שכבנו די הרבה זמן בפרדס, לא היה סימן מוסכם לפתיחת האש על הבניין: היינו אמורים לירות רק כאשר הערבים היו חשים בפריצה. אם הפורצים לא היו מתגלים לא היה צריך שנירה בכלל.



סעדיה גיספן (מ"כ. רתק): היינו בערך 15 איש ברתק. באנו, התמקמנו... כל אחד בעמדה שלו. היינו ארבעה אנשים במרגמות. אני זוכר את יענקל'ה בן ארי ואברהם רודניק. אנחנו בתוך הפרדס... מרחק של בערך 300-400 מטר מהבניין. הייתה לנו האפשרות, בגלל הטווח, להסיט את האש למעלה, לקומות העליונות. אם היינו יותר קרוב לא היינו מגיעים לקומות העליונות.



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): כולם היו בטווח של עשרה מטר מהגדר. כל אחד התמקם איפה שהוא היה צריך להיות. הייתה צריכה להתבצע "פריצה שקטה". בקושי ראינו את הפנסים והקיר של הבניין. הכיתה של יהודה טביב הייתה צריכה לתפוס את הפינה של החצר, ששם היו בניינים שגרו בהם, לשמור שלא יבואו לתפוס עמדות שם מנגד: לשמור על הכניסה לבניין. הם היו אמורים לתפוס עמדות 15-20 מטר לכוון דרום מהכניסה לבניין.
_____________________________________
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 04-04-2008, 21:51
  g.l.s.h g.l.s.h אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
פריצה שקטה וריצה רועשת
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי g.l.s.h שמתחילה ב ""אף אחד לא היה מסוגל ליותר ממה שידע, ולא ידענו הרבה"-60 שנה לפיצוץ מפקדת חסן סלמה"

נעם לאונר (מפקד הפורצים): התכנית הייתה כדלקמן : אנחנו ניגשים לגדר וצריך לפרוץ אותה. הגדר הייתה גדר צבאית שהשאירו הבריטים. מצד ימין הייתה עמדה בנויה שלא ידענו אם היא תפוסה ע"י הערבים או לא. משמאל גם כן הייתה עמדה. היה צריך להבטיח שאם יש מישהו בעמדות האלה, שלא יפריע לפריצה. הכוח הראשוני אמור לתפוס את שתי העמדות האלה ולהבטיח את אזור הפריצה כאשר הפורצים ניגשים לחתוך את הגדר. מנחם קלרמן היה מפקד חוליית הפריצה. הם היו אמורים להישאר ליד הפרצה ולסמן לאחרים היכן היא.



יהודה מונק (מאבטחי החצר): אנחנו בטור מאחורי חותכי הגדר. תפקידי היה שברגע שיהיה אפשר להיכנס, להגיע עד לדלת הכניסה שידעתי בעקרון איפה היא.



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): ושם הסתבכו העניינים, מכמה סיבות. השומר כנראה שמע רעש וירה יריה אחת. ואז זה התחיל...



מיכה אפשטיין (מפקד רתק): פתאום נפתחת אש - יריות בודדות. אני נותן צעקה "אש!" וכולם יורים בו זמנית. הערבים די מהר הגיבו בירי מנגד. חטפנו אש כבדה. נותנים מכת אש על הקומה התחתונה ומייד אני נותן פקודה להרים את האש למעלה. הפקודה שלי היא "מטרה ב'!'". החבר'ה ידעו על זה בתכנון. אני שוכב ולא עובר בין האנשים ועומד בקשר עם שניאור. אני החלטתי מראש שמכת האש הראשונה תהיה קצרה מאוד.



סעדיה גיספן (מ"כ. רתק): נתנו מכת אש חזקה מאוד. שני בראונינגים עמדו והטיחו אש על הבניין - על הקומה הראשונה והשנייה. אחר כך ידענו שפה צריך להיזהר לא לפגוע בפורצים ואז הסטנו את האש כלפי מעלה וכל הקומות, שנייה, שלישית ורביעית היו מכוסות באש. אנחנו הכנסנו כל כדור שלישי זוהר, כל כדור שלישי בסרט היה אדום (נותב) ככה שיכולנו לדעת שלא יורים לכוון החבר'ה שלנו.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה




נעם לאונר (מפקד הפורצים): ואז, אחרי שהתגלו, החוליה של פורצי הגדר מתכוננים לפוצץ את הגדר עם הבונגלור ואז לפרוץ פנימה. אני מפקח על צוות הבונגלור ואני קרוב אליהם אז אני יודע שהם עומדים לפוצץ.



אייבי קירשנר (חבלן): אני לבד הבנתי שצריך לשים את חומר הנפץ. הנחתי את הבונגלור, תוך כדי שהערבים יורים עלינו, מתחת לגדר. בינתיים החבר'ה האחרים מחפים עלי בירי: מנחם קלרמן נעמד מאחורי ויורה צרורות מהטומיגאן פנימה.



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): אנחנו היינו איזה 7-10 מטר משם. מישהו צעק "פוצץ". נוצר חור בגדר מספיק גדול בשביל לרוץ דרכו. מישהו מהערבים פגע ביהודה טביב בקסדה והוא חשב שקיבל כדור בראש. כשיהודה נפגע אז היה ככה מין רגע של חוסר ודאות ואז נעם, זה היה התפקיד שלו, הוא נתן פקודה לסגן של יהודה, ששמו גם יהודה, להיכנס דרך הפרצה...



חיים קהלני (מחלקת הסבלים): יהודה טביב היה היחיד שהיה לו כובע פלדה – לא יודע מאיפה הוא השיג אותו כי לכל השאר היו כובעי גרב, נשרט מיריה שחדרה את הקסדה. נשכבתי בפרדס בתוך בור השקיה, על הגב, בשביל שלא יפגע התרמיל עם חומר הנפץ.



נעם לאונר (מפקד הפורצים): אחרי הפיצוץ אני צועק ליהודה טביב "פרוץ!" אז הוא אומר "נפצעתי!" ואז אני אומר ליהודה מונק "פרוץ!" וליהודה טביב אמרתי ללכת אחורה. למזלו היה לו כובע פלדה. הכדור עבר את הכובע ושרט אותו.



יהודה מונק (מאבטחי החצר): נעם אומר לי "קדימה כנס!" ואני רץ דרך הפרצה לכוון הדלת של הבניין. יחד איתי רץ עוד אחד - אולי יוסק'ה מוסאל, אבל אני לא בטוח



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): מה שקרה הוא שהכיתה של יהודה טביב לא קמה - כשיהודה מונק נכנס, הוא רץ פנימה לבד ועוד אחד אתו. רק אחר כך, כשכולם התחילו להיכנס, הכיתה של אבטחת החצר קמה ורצה עם כל השאר ותפסו את העמדות שלהם.



נעם לאונר (מפקד הפורצים): תחילה פורצת חולייה אחת: יש חצר מצד ימין ויש שם מגורים שלא ידענו אם הם תפוסים או לא. החוליה הזו רצה ראשונה להבטיח שלא יפריעו לנו.



יהודה מונק (מאבטחי החצר): אני מגיע לאזור הפתח של הבניין ואני מתכופף ומסתכל קדימה להמשך הבניין מדרום. אני הבינותי שתפקידי להבטיח שלא יתארגנו ויפתיעו אותנו משם. הפורצים מגיעים מייד אחרי. לא יורים עלי לא ראיתי אף ערבי ולכן לא יריתי.



נעם לאונר (מפקד הפורצים): אני חושב ש"עפנו" לכוון הבניין. אלה שפוצצו את הגדר נשארו להבטיח את הפרצה וגם לכוון הבניין. הראשונים שרצו פנימה היו עם שקית חומר נפץ שנועדה לפוצץ את דלת הכניסה לבניין.



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): ואז מתניה ציגלרוייט רץ פנימה. זה היה פשוט מאוד: זה היה כמו עם הראש בקיר. הכול קרה מאוד מהר, הבניין כולו מואר... היה "סינימה בלש"! אני בחיים שלי, גם בסרטים לא ראיתי דבר כזה. אש תופת. אתה חושב שאני ידעתי לאן אני רץ? רצנו פנימה כי ידענו שאנחנו צריכים לרוץ פנימה בלי לחשוב. כל אחד עשה מה שצריך.



בפינת הבניין, מולנו, הייתה מרפסת עגולה שירדה עד לקומת הקרקע, ומעבר לה הדלת של הבניין: זו דלת זכוכית כמו שעושים היום לכניסה לבניין. לא ראיתי שהערבים ירו לחצר עצמה אבל בוודאי שהיה חשש כזה. הם לא יכלו להרים את הראש למעלה, בשביל מה יש רתק?



מתניה ציגלרוייט - הוא ראש חוליה אחרת - מתניה ניגש לדלת ואני עמדתי איזה שבעה מטר מאחוריו. כשמתניה נכנס הוא רצה לפוצץ את הדלת עם מטען, אבל הדלת הייתה פתוחה. באולם, משמאל לכניסה (הפינה הצפון מזרחית של הבניין), היו מדרגות, אבל לא מדרגות רגילות אלא רחבות כאלה ברוחב של חמישה שישה מטר - אני לא יודע לאן הן הובילו. במדרגות האלה ירד בדיוק ערבי עם סטן - כנראה מישהו שהיה שם – ומתניה, שבדיוק נכנס, מייד הרג אותו. הוא נשאר שם שוכב והסטן על ידו. כל מי שנכנס דפק צרור בערבי הזה.



נעם לאונר (מפקד הפורצים): אני רצתי אחרי הראשונים שפרצו, ואחרי רצו עוד חבר'ה. ברגע שאני פרצתי הרתק כוונו את האש שלהם לקומות עליונות. אחרי הפריצה מתחילים טיהור של האולם הראשון והחדר השני. היה לאולם במזרח קיר של זכוכית וכשפרצנו פנימה ראינו את הערבים מתרוצצים מעבר לו וירינו לשם.



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): לאורך כל הקיר המזרחי - מגובה של מטר שבעים וחמש בערך - יש חלונות צפופים עד למעלה. מעבר לו היה מגרש חניה ושם עמדו המשוריינים שלנו שהם לקחו בשבי בחולדה. יכול להיות שהיו ערבים בבניין שיצאו החוצה לחצר שם ומי שעבר מעבר לחלונות האלה ראו את הראש שלו מתוך האולם. אף אחד לא ראה שפגעו במישהו מאלה שרצו מעבר לחלונות.



היו לי שני רימונים. אני בכל הפעולות עד אז לא זכיתי לזרוק רימון... למרות שאולי בכפר אוריה כשעלינו מחולדה היה קרב של חצי יום וזו ההזדמנות הראשונה ששמעתי יריות. אני זרקתי רימון אחד לחדר פנימי, והוא לא התפוצץ - פחדתי להגיד לבחור השני להיכנס לחדר, כדי שלא הוא יכנס והרימון יתפוצץ באיחור עליו. זה לא היה בגלל שלא ידעתי מה לעשות, אבל הבחור אמר לי "תזרוק את השני" אז יצא שנראה כאילו היססתי, אבל לא היססתי... או שאולי כן היססתי כי הרימונים האלה היו מתפוצצים מתי שהיו רוצים. זה היה מילס תוצרת הארץ. אני זורק עוד רימון ושמואל נכנס, הוא נכנס ויורה לחדר, ואתו גם גמליאל - גמליאל מעזרא ובצרון. נכנסים לחדר הזה עד הסוף ושם היה עמוד אחד מהשניים שאותם רצו החבלנים לפוצץ.



הבניין היה מואר ומזל שהיה מואר מפני שבהתחלה תכננו לנתק את החשמל. ידעו איך לעשות את זה הרי מי שעשה את החשמל היו חברה מראשון, מי שבנה את הבניין היה מראשון והם ידעו מיהו. בסוף החליטו שאם ינתקו את החשמל זה יהיה יותר גרוע. אז מזל שהיה חשמל - אחרת לא היינו רואים אחד את השני. שום דבר.


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
.


נערך לאחרונה ע"י g.l.s.h בתאריך 04-04-2008 בשעה 21:54.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #8  
ישן 04-04-2008, 21:56
  g.l.s.h g.l.s.h אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
בעלי בית
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי g.l.s.h שמתחילה ב ""אף אחד לא היה מסוגל ליותר ממה שידע, ולא ידענו הרבה"-60 שנה לפיצוץ מפקדת חסן סלמה"

נעם לאונר (מפקד הפורצים): ישר את מוטק'ה גיסין ויענקל'ה חודורוב העמדתי ליד המדרגות המרכזיות של הבניין, שאם מישהו ירצה לרדת בהן אז ימנעו ממנו.



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים):החדר שאליו נכנסנו לא היה מואר... אבל החצר הייתה מוארת וראינו קצת. את המנורה שמעל הכניסה, פוצצו אותה. חדר המדרגות המרכזי, איפה שאני ויענקל'ה עמדנו, היה מואר.



בן בראון (מ"מ חבלנים): מייד אחרי שהפורצים נכנסים, אנחנו אחריהם בריצה. הערבים ירו מלמעלה וגם זרקו רימונים. האולמות בקומת הקרקע היו ריקים. בתוך הבניין היו כבר 20-25 אנשים, כולם פיקודים שלי לשעבר. היה טפטופים של מים שנזלו מהגג בגלל שמיכלי מים שם נפגעו מאש הרתק.



נעם לאונר (מפקד הפורצים): הערבים היו בהלם גמור. לא עלה על דעתם שאנו נפרוץ לבניין, הם היו מבולבלים לגמרי ומה נעשה מתחת לרגליהם הם לא הבינו. ומה יכלו לעשות? מי שיורד למטה, הורגים אותו! מיד אחרי שטיהרנו את האולם נכנסו בן בראון ויעקב מוקסי - החבלנים.



יהודה מונק (מאבטחי החצר): בחור אחד שהיה איתי בסביבות הכניסה לבניין רצה להיכנס לבניין, כי סקרן אותו, או שהיה נראה לו שם יותר בטוח. אמרתי לו שתפקדנו להישאר בחוץ ולאבטח. לא היו איתי עוד חבר'ה שאבטחו את החצר – רק אני והוא. היינו צריכים להבטיח שלא יפתיעו אותנו מהחצר. היו חילופי אש כבדים בין מקלעים של הערבים שעל הגג והמקלעים שלנו מהרתק. אחד ירה נותבים ירוקים ואחד אדומים. הם יצרו קשתות מרהיבות באוויר והסתכלתי עליהן כמה זמן. לא חששנו שהרתק שלנו יירה עלינו אני הסתכלתי למעלה לדאוג שלא ירו עלינו מהקומות העליונות ומזה חששתי.



חיים קהלני (מחלקת הסבלים): אחרי שמפוצצי הגדר צעקו "פוצץ!", נסוגנו קצת וחיכינו אולי חמש דקות. אחד מהמחלקה שלנו, עקיבא דנציגר, תפקידו היה לצלוף בפנסי הבניין. ואז צעקו "איפה חומרי הנפץ?" ואני ועזרי נכנסנו ראשונים דרך הפרצה בקונצרטינה, שקרעה לנו את המכנסיים, רצנו פנימה ועוד נרטבנו מהמים שנשפכו מהגג מעל דלת הכניסה לבניין.



נחום מורגנשטרן (מחלקת הסבלים): הסבל "מספר אחד" היה ראשון בשורה של שלושים שבסופה אני ויעקב נחמיאס (מפקד הסבלים). אחרי שהחבלנים כבר היו בתוך המבנה אז מישהו צעק "סבלים! מספר אחד!". האחד או שלא שמע, או שלא הבין או שפחד, אז התחלתי לצעוק לו "קום תלך, פה לא קורה כלום". תפסתי אותו ביד והכנסתי אותו למתחם. כך עם שלושים סבלים, הלוך וחזור.... הזעתי כמו שצריך. נחמיאס לא צעק עליהם, וגם אם היה צועק לא היו שומעים בגלל היריות. אני זה שדיבר אליהם - ביידיש. צעקתי להם "נו חברה לאָמיר גיין. וואָס זיצט איר דאָ ווי אין אלנבי, ווי איר גייט שפּאַצירן וואָס האָט איר מורא ?איר זעט אַז זיי טוען אונדז גאָרנישט" (בקירוב "קדימה חבר'ה להכנס, מה אתם יושבים כאן כמו ברחוב אלנבי? אין ממה לפחד לא יקרה לכם כלום"). חלק שמעו אותי וחלק לא.





חיים קהלני (מחלקת הסבלים): נכנסנו פנימה, אני ועזרי, ושם היה בן בראון, אדיש וקר רוח, שואל "איפה החומר?". התחלנו להעביר את המטענים בשרשרת לבניין.



נחום מורגנשטרן (מחלקת הסבלים): אחד הסבלים התבלבל ויצא מן השורה ושם את התרמיל בדרך. פחדתי שידרכו על התרמיל אז כשהגיע המספר שלו לקחתי את התרמיל ונתתי לחבלנים. הסבלים בעקרון היו מורידים את התרמיל מחוץ למבנה אבל היו כמה שנכנסו פנימה. הסבלים נמצאו בחצר כל אחד זמן קצר. תפקדו מצוין בסופו של דבר. יעקב נחמיאס לקח את הסבלים חזרה לפרצה ולפרדס ואמר להם לשבת וכל אחד קיבל עץ לשכב לידו ולהירגע.



בן בראון (מ"מ חבלנים): הסבלים היו מחלקה שלא הייתה מאומנת ולכן הם היו סבלים. יעקב נחמיאס שלט עליהם עד לגבול מסוים. הם הביאו את החומר עד הכניסה והניחו אותו על גרם המדרגות שבכניסה: הניחו מסודר והלכו. יעקב נחמיאס עזר להכניס את התיקים פנימה. החומר היה TNT שמפגיעת כדור לא מתפוצץ.



נעם לאונר (מפקד הפורצים): המחלקה של יענקל'ה נחמיאס הגיעה אבל הם לא נכנסו פנימה ושמו את התיקים ליד הדלת. לא הייתה שליטה טובה עליהם כי הם היו חבר'ה חדשים.



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): אנחנו עזרנו להכניס את תיקי הגב. אני לא רואה את הסבלים רק את התיקים. עזרנו להכניס שני תיקים פנימה, זה הכל.



יצחק ימפולסקי (רגם, רתק): אני במרגמה שלי, שסחבתי עם כל התחמושת על הגב עד לעמדה, יריתי אולי 5-6 פגזים לכוון הבניין – אם אני לא טועה חיים שרף היה איתי שם. חטפנו כל הזמן אש תופת מהשפנדאוים שעל הבניין. (מקלע גרמני)



חיים קהלני (מחלקת הסבלים): חילקנו את המטענים בין העמודים. ראיתי שם רק את בן בראון, ואחד גמליאל. בזמן הפעולה פגע פגז של שני אינטש בבניין עצמו ושמעתי את הערבים צועקים "אל יאהוד ג'עבו אל מדפע!" ("היהודים הביאו תותח!"). עד אז לא יצא לי לירות בסטן, אבל רציתי לירות בו. הלכתי לאחד הפתחים וניסיתי לירות אבל הוא לא ירה.



נחום מורגנשטרן (מחלקת הסבלים): את התרמילים הזרוקים מחוץ למבנה הכנסתי פנימה - קיבלתי יבלות על הידיים מזה... החבלנים גם לקחו כמה מהתרמילים - לפי המספרים. בפנים היה אולם ענק וחשוך. אחרי שכל התרמילים הוכנסו, לא היה לי מה לעשות ואחד החבלנים קרא לי, כי איזה חוט שהוא התעסק אתו יצא ועד שהוא יתקן הוא ביקש שאחזיק אותו. אני עזרתי ולא שהבנתי משהו בזה. ואז אני זוכר שמוטק'ה גיסין צועק "יענקל'ה יש לי מעצור, הסטן שלי לא יורה!".



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): אני עמדתי מול חדר המדרגות המרכזי. זה לא היה התפקיד שלי במפורש פשוט פה היו האנשים שלי ופה אני עמדתי. יענקל'ה חודורוב עמד פה הזמן על ידי: למעשה היה צריך לאבטח את החבלנים ועמד שני מטר מאחורי. פתאום יורד ערבי במדרגות ובגלל המנורה בחדר המדרגות, אני רואה את הצל שלו הולך לפניו. הוא מופיע עם רובה במותן ואני יורה בו פעם אחת, והסטן לא יורה, ואני דורך ויורה פעם שנייה והוא לא יורה... הערבי הזה, העיראקי הזה: אני לא יודע מה הוא היה, הוא היה עם כאפיה... הוא היה מולי והוא היה יכול לירות בי עשר פעמים...הוא היה חצי ישן, מבולבל, המכנסיים לא מכופתרות. קפצתי מעבר לפינה וצעקתי "יש ערבי במדרגות, יענקל'ה הסטן שלי לא יורה!". יענקל'ה חודורוב הסתובב וירה בו מהטומיגאן והרג אותו במקום. הוא נשאר שוכב בחדר המדרגות, אבל את הרובה שלו פחדנו לקחת: למרות הטווח הקצר אתה לא נכנס למקומות שאולי מישהו ירה עליך מהם. מהגופה של הערבי במדרגות השניות (בצפון מזרח המבנה) הבאתי סטן אחר. הסתבר לי שהכלי קיבל כדור בבית המחסנית והיה מושבת גם הוא. ככה בכל הפעולה הזאת לא יריתי ולו ירייה אחת! הסתובבתי כמו פוץ עם שני סטנים שלא יורים.



בן בראון (מ"מ חבלנים): בזמן שאני מכין את המטענים מופיע ערבי בדלת של החדר שבו עבדתי, ארבע מטר ממני בערך, חמוש. יריתי בו ירייה אחת מהאקדח והוא נפל. כשסיימנו את ההכנות, פתילי ההשהיה הופעלו ואז הינו צריכים לגלול את החוטים החשמליים וכאשר נגיע לקרבת הגדר, להפעיל אותם חשמלית ולפוצץ את המטענים: ההפעלה הראשית הייתה אמורה להיות חשמלית. לייתר בטחון היה את פתיל ההשהיה ולייתר בטחון נוסף הפתיל הרועם. אני לא מאמין שהיינו יותר מעשר דקות בפנים.



נעם לאונר (מפקד הפורצים): אולי עברו 20 דקות מהפריצה ועד הנסיגה. החבלנים אמרו שהם מוכנים ואז יצאנו החוצה.
_____________________________________
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 04-04-2008, 21:57
  g.l.s.h g.l.s.h אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
פוצץ! פוצץ!
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי g.l.s.h שמתחילה ב ""אף אחד לא היה מסוגל ליותר ממה שידע, ולא ידענו הרבה"-60 שנה לפיצוץ מפקדת חסן סלמה"

מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): אני הייתי כמו בסרט שם - כמו בחלום. כל אחד היה עסוק בדאגות שלו באותו רגע. אני נשארתי עד הרגע האחרון עם החבלנים. לפי דעתי זה לא לקח יותר מעשר דקות או משהו כזה. היות והיו שני עמודים ומסביב לכל עמוד היו התיקים, הם חיברו אותם אחד לשני וגם החוצה, עם פתיל חשמלי וגם פתיל רועם. אנחנו נשארנו אתם עד הרגע האחרון: גם מתי שהחברה שלנו כבר עזבו. אנחנו יצאנו והם נשארו אחרונים למשוך את הכבל.



בן בראון (מ"מ חבלנים): כשהכול היה מוכן, צעקנו "פוצץ" ואז התארגנו ליציאה. נעם הוציא את האנשים שלו ואז שאלתי אותו האם אחרון היוצאים האם הוא באמת האחרון. הדלקנו את הפתילים והתחלנו לגלול את החוט החשמלי אל מחוץ לבניין.



מיכה אפשטיין (מפקד הרתק): פה ושם אני רואה שנכבה חשמל בחלון. אני לא רואה שום דבר אחר בבניין. בשלב מסוים אומרים לי להפסיק לירות, שניאור אומר, בקשר. אני מתחיל להתקפל.



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): כשאני רצתי החוצה, אנחנו לא ידענו מה הם עושים שם, אני קרעתי את אחד החוטים: נתפס לי ברגל וקרעתי אותו - לא יודע איזה מהם. לא ידעתי בכלל מה זה: לא ידעו בכלל שיהיו חוטים.



בן בראון (מ"מ חבלנים): אחד החוטים לא נגלל לי בצורה משוחררת אז עזבתי את התוף במקום. הערבים ירו עד הרגע האחרון וגם כשיצאנו ירו עלינו. הייתה חולייה של הפורצים שמאבטחים את הפרצה שאליה רצנו, אני ויעקב מוקסי.



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): עשינו שיא עולמי בריצה. והחבר'ה בחצר, הם כנראה שרקו להם במשרוקית. אני, להערכתי, עברתי אולי איזה 25-30 מטר מהבניין, מאחורי הגדר כבר, ושמעתי את הפיצוץ. נהיה ענן לבן ושקט צלמוות. אפילו הכלבים הפסיקו לנבוח. אני חושב שעמוס צלליכין עמד שם בחסימה בצד שמאל.



בן בראון (מ"מ חבלנים): לפני שהגענו לגדר, כוסינו בענן אבק: אני לא שמעתי את הפיצוץ. היה ענן סמיך מאוד.



נחום מורגנשטרן (מחלקת הסבלים): יצאתי מהפרצה ובמקום ללכת לכוון הסבלים, היה נדמה לי שמישהו נפצע או משהו כזה כאילו אני שומע מישהו נאנח, הלכתי כמה צעדים לכוון אחר ובינתיים היה הפיצוץ והתכסיתי באבק. לא שמענו את הפיצוץ.



חיים קהלני (מחלקת הסבלים): היו כמה שריקות במשרוקית וקריאות "פוצץ! פוצץ!". יצאנו למרחק של אולי 100 מטר, ונשכבנו. חשבתי יהיה מי יודע מה, אבל היה פיצוץ עמום.



נעם לאונר (מפקד הפורצים): אחרי הפיצוץ כיסה אותנו ענן אבק אדיר והיריות נפסקו. היה פיצוץ חזק. אני וכל החוליה שלי התארגנו לחזרה, את המחלקה של יעקב נחמיאס אני כבר לא רואה.



יהודה מונק (מאבטחי החצר): שמעתי את הפיצוץ כשאמרו לנו לשכב. שמעתי אחד שצעק למעלה בבנין ואחר כך הפסיק לצעוק - צעקות לא מובנות.



מיכה אפשטיין (מפקד הרתק): כשהלכתי אחורה שמעתי את הפיצוץ. פיצוץ חזק עמום מאוד. אני לא רואה את הפיצוץ. חייל אחד צועק אלי "נפצעתי". אני מגיע אליו ושואל "איפה"? הוא אומר ברגל. הוא היה פצוע קל מאוד.


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
.


נערך לאחרונה ע"י g.l.s.h בתאריך 04-04-2008 בשעה 22:00.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #10  
ישן 04-04-2008, 22:01
  g.l.s.h g.l.s.h אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
למי צלצלו הפעמונים?
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי g.l.s.h שמתחילה ב ""אף אחד לא היה מסוגל ליותר ממה שידע, ולא ידענו הרבה"-60 שנה לפיצוץ מפקדת חסן סלמה"

איציק בקר (מפקד חסימה דרומית): חיכינו בפרדס די הרבה זמן. הקשר היה לידי ולא דיבר בקשר. שמענו מהבניין ירי אבל לא ראינו כלום. את הפיצוץ שמענו טוב. אחרי הפיצוץ עוד חיכינו לתגבורת של הערבים שתגיע.



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): קודם עשו ספירת מלאי - כל מפקד את האנשים שלו. אחרי זה התחילו ללכת.



מיכה אפשטיין (מפקד הרתק): אנחנו מחכים לשאר הכוח על הציר שבו התפצלנו. אני לא חושש שיבואו בריטים או ערבים. כוח שכל הזמן מנצח או מרוויח הוא בז לכל סכנה. אחרי תל גיבורים ששם אכלנו אותה טוב טוב, הגנרל פרי אמר תמיד לפני פעולה "תזכרו טוב טוב שלא התחפרו מספיק בתל א ריש".



ראובן פופקו (חבלן, חסימה דרומית): שמענו את הפיצוץ, כמה יריות וצעקות וכלי רכב מכל הכוונים אז פוצצתי את המוקש.



איציק בקר (מפקד חסימה דרומית): אחרי הפיצוץ נהיה שקט אמרתי לרובק'ה פופקו: "לא ניקח את המוקש, פוצץ אותו" והוא פוצץ אותו. הלכנו בחושך והכל מסביב פרדסים חוץ משביל פה ושביל שם. הסייר התבלבל ובסוף אומר לי "אני לא יודע איפה ללכת". אני גם לא יודע לאן ללכת. הולכים והולכים ולא יודעים איפה אנחנו. החלטתי שמכיוון שיש לכולם נשק, אין לנו מה לפחד. אחד החבר'ה קיבל היסטריה והתחיל להשתולל. באתי ואמרתי לו " אם לא תפסיק אני יירה בך!". והוא הפסיק מרוב פחד.הסתובבנו אולי 20 פעם באותו מקום.



אברהם אולינקי (קשר, חסימה דרומית): הסייר הוביל אותנו מזרחה במקום מערבה. פתאום אני רואה שהסביבה השתנתה, ובמקום פרדסים נכנסים לחורשות זיתים. לא היה קשר והשחר התקרב ואז אנחנו שומעים צלצול של פעמוני כנסיה!



איציק בקר (מפקד חסימה דרומית): עליתי עץ ושמעתי פעמון מצלצל לא רחוק ממני. הבנתי שאם הפעמון מצלצל שם, וזו רמלה והכנסיות שלה, אז באר יעקב בכוון הפוך.



אברהם אולינקי (קשר, חסימה דרומית): אור הבוקר התקרב, והיות ואני הייתי בצופים, זיהיתי את כוכב הצפון ואמרתי לאיציק שנלך מערבה. חזרנו לאזור של פרדסים ואז ישבנו בבור שהיה בפרדס לא רחוק מחוות שפון, לנוח. אמא שלי אמרה לי "אתה לא הולך למלחמה בלי שוקולד!" אז הייתה לי טבלת שוקולד בכיס. חילקתי לכל אחד קובייה ואכלנו. אחר כך הגענו לקיבוץ עקיבא. מאז קראו לנו, ולכל הפלוגה, ואפילו לטנדר שלנו שכתבו עליו, "למי צלצלו הפעמונים".



איציק בקר (מפקד חסימה דרומית): הגענו לקיבוץ עקיבא בבוקר כשהיה אור. כל האנשים חיכו לנו ופחדו שנפלנו לידי הצבא הבריטי. סיפרו לנו על הפעולה ועל הפצועים. שמעתי אחרי כמה זמן שהסייר, שהיה מבוגר יותר, היה באיזו פעולה ונהרג. מאותו זמן קראו לי "בקר למי צלצלו הפעמונים".



מוטק'ה גיסין (מ"כ. הפורצים): אני הייתי אז בן שמונה עשרה, כל מה שידעתי על מלחמה זה סרטים וסיפורים, אנחנו לא ראינו מלחמה. לא ידענו מה זה קרב ולא ידענו מה זה לראות מישהו הרוג או להרוג מישהו: לא ידענו דברים כאלה. כל הפעולה הזאת שמתוארת יפה מאוד - תכנון יפה, ביצוע יפה... זה הכל בדיעבד, הספר הזה הוא בדיעבד: הכל יפה פה, התכנית נהדרת... לי נראה ששניאור כתב את הסיפור לפי התוצאות. אם חס וחלילה ערבי אחד עם סטן היה עומד שם ויורה והורג איזה שניים-שלושה ועוד עשרה פצועים, לא היה מי שיוציא אותם משם. קראת בעיתון על מבצע אנטבה? (בראיון שהתפרסם קרוב למועד השיחה, טען אחד ממשתתפי מבצע יהונתן שהפעולה יכלה להיכשל בקלות בגלל כדור טועה). אני רוצה להגיד לך שאילולא נועם לאונר הפעולה הזאת לא הייתה מתבצעת.



נעם לאונר (מפקד הפורצים): זו הייתה פעולה ראשונה שההגנה עשתה ושהייתה לה משמעות יותר רצינית מאשר סתם לפוצץ בית. כמובן שיכלה להשתבש, איך אמר ההוא על מבצע אנטבה? שכדור אחד בגלגל של המטוס והכל היה הולך...



נחום מורגנשטרן (מחלקת הסבלים): למחרת כשכל הסיפור הופיע בעיתונות אז כל אחד הרגיש "הנה עשינו משהו". אחד היחידים שדיבר בכלל על פוליטיקה היה אני. הייתי קורא עיתונים ואיפה שהייתה שיירה שחיסלו אותה הייתי תמיד אומר לאחרים שעדיף להשאיר אחד מארבע הרימונים שנתנו לכל פעולה לעצמך ולהתאבד עם הנביילס האלה - ככה קראתי להם - מאשר ליפול בידיים שלהם חי.
_____________________________________
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #12  
ישן 04-04-2008, 22:07
  g.l.s.h g.l.s.h אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
האנשים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי g.l.s.h שמתחילה ב ""אף אחד לא היה מסוגל ליותר ממה שידע, ולא ידענו הרבה"-60 שנה לפיצוץ מפקדת חסן סלמה"

הסייר עמנואל אביבי, יליד באר יעקב, שירת כמפקד מחלקה בחטיבה. נהרג בקרב בדרום וקבור בבאר יעקב.



קשר החסימה אברהם אולינקי, יליד ראשון לציון, יצא מאוחר יותר לקורס נגדי קשר ומשם סופח למטה של חטיבה 8 והשתתף בכיבוש לוד ורמלה. מתגורר בראשון.



מפקד הרתק מיכה אפשטיין (בארי), בן לאחת ממשפחות מייסדי מושב נטעים, מפקד פלוגה בגדוד, מתגורר ברמת השרון. גם אשתו, אהובה, שירתה כחיילת בגדוד 52.



מפקד החסימה הדרומית איציק בקר, יליד פולין, מתגורר עד היום בראשון. נהג אגד בגמלאות.



קצין החבלה בן בראון, יליד רחובות, מפקד פלוגה בגדוד ומפקד מחלקת החבלנים, מתגורר בראשון לציון. הוא המשיך לשרת בצה"ל עד לדרגת מח"ט. אחיו, ההיסטוריון והח"כ לשעבר מרדכי בראון, שירת גם הוא בגדוד 52.



מפקד כיתה בפורצים מוטק'ה גיסין, יליד ראשון לציון, עבר לשרת בחיל הים, היה קצין סיפון באח"י מעוז והשתתף בפעולת הטבעת המשחתת האמיר פארוק. מתגורר ביישוב דרומית לרחובות ועוסק בכוורנות.



מפקד כיתת המרגמות סעדיה גיספן, יליד יפו ואחת מעמודי התווך של מלכת שימור מורשת הגדוד, מתגורר בראשון לציון ועובד עד היום כחשמלאי. אחיו, יוסף, חייל בצבא הבריטי, נספה באסון הטבעת הספינה הבריטית "ארינפורה" במלחמת העולם. אחיו אברהם חזי-לוי, נהרג במלחמת השחרור בקרב בלטרון.



איש הטומיגן יעקנל'ה חודורוב, יליד ראשון לציון ומי שידוע כ"מלך השוערים", חתן פרס ישראל ומגדולי שחקני הכדורגל של דורו, הלך לעולמו. זכיתי להכיר אותו ביום יום אולם לא הספקתי לשאול אותו לגבי חלקו בפעולה.



מאיר חודורובסקי ("בול"), יליד קובה, מקלען ברתק, עבד כנהג אוטובוס. מתגורר בהרצליה.



מפקד כיתת מאבטחי החצר יהודה טביב, יליד ראשון לציון ובן משפחתו של הסופר מרדכי טביב, הלך לעולמו. קרוב משפחתו, מתניה טביב, גם הוא השתתף בפעולה וגם הוא הלך לעולמו. רישונים אולי זוכרים את מתניה כאיש עם האופנוע הענקי, תלבושת הבוקרים והמובייל עם הציפורים המגולפות, שחונה בכניסה לשדרת התמרים בגן המושבה.



הרגם יצחק ימפולסקי, יליד ראשון לציון, מתגורר בתל אביב.



הסייר ארנון יצחקי, נכדו של מייסד באר יעקב, מתגורר בבאר יעקב גם היום.



מפקד הפורצים נעם לאונר, יליד ניו יורק (שם נולד כשאביו יצא ללימודי משפטים) ומפקד פלוגה בגדוד, מתגורר עד היום בראשון לציון. בין שאר פעילויותיו הציבוריות, הוא שימש כראש עיריית ראשון בשנות ה-60 ומושל יריחו לאחר מלחמת ששת הימים. אחיו, דן, שירת בפלמ"ח ונפל במלחמת השחרור.



סבל חומרי הנפץ עזרי מזרחי, תושב ראשון לציון, הלך לעולמו.



עוזרו של יעקב נחמיאס נחום מורגנשטרן, יליד טרנסניסטריה וניצול שואה שעלה בסוף מלחמת העולם במסגרת עליית הנוער, מתגורר ברעננה. הוא גמלאי של רשות המיסים.



האיש שפרץ ראשון למתחם, יהודה מונק, יליד גרמניה, גמלאי של רשות המיסים גם הוא, מתגורר בתל אביב.



סמל החבלה ומי שייצר את רוב הפריטים הטכניים ששימשו את חבלני הפעולה, וכן מי שיחד עם בן בראון פוצצו את הבניין, יעקב מוקסי, יליד רחובות ובוגר מגמת מסגרות, מתגורר ברחובות.



מפקד סבלי חומרי הנפץ יעקב נחמיאס, יליד נס ציונה, מפקד מחלקה בגדוד שהיה אהוב וזכור לטוב בקרב כל חייליו, הלך לעולמו לפני מספר שנים. לאחר שירותו בצה"ל, שירת גם במשטרת ישראל ובשירות הבטחון הכללי. שני אחיו שירתו גם הם בגדוד ומתגוררים בנס ציונה וראשון לציון. כמו את יעקב חודורוב, גם אותו זכיתי להכיר אבל לא לשאול על חלקו בפעולה. ביתו, המצוי בלב שטח מטופח ורחב של עצים בלב רישון הצפופה, מוכר בוודאי לכל תושב שעובר ברחוב הרצל.



מפקד הפעולה שניאור פבריקנט (פלג), מי שהיה מפקד בית הספר לקצינים של צה"ל בשנות ה-50 וכתב את הסקירה הנרחבת אודות הפעולה, הלך לעולמו.



מפקד גדוד 52 יעקב פרולוב (פרי) הפך אלוף בצה"ל. הוא הלך לעולמו בסוף שנות ה-90.



חבלן החסימה הדרומית ראובן פופקו, יליד ראשון לציון, מתגורר בעיר והיה עד לאחרונה ממש, בעל חנות מכולת.



מפקד כיתת פורצים מתניה ציגלרויט, יליד ראשון לציון, היה בעל מסגריה. הוא נפטר ביוני 2007 ולא הספקתי לראיין אותו בשל מחלתו. אחיו הצעיר, אמנון, נהרג בהפצצת דקוטות מצריות על ראשון לציון ב-3 ליוני 1948. מאוחר באותו היום הופלו הדקוטות ע"י מודי אלון מעל תל אביב.



עמוס צלליכין, יליד ראשון לציון ומייסד המשמר האזרחי בעיר, מתגורר בראשון.



מפקד כיתת פורצי הגדר מנחם קלרמן, יליד פולין, נהרג בקרב בתל-א-ריש מספר שבועות לאחר הפעולה. במשך כמעט 60 שנה הוא נחשב לנעדר, עד שבעזרת בדיקות DNA זיהו את קברו בין קברי אלמונים בבית הקברות בנחלת יצחק.



החבלן שפוצץ את גדר המתחם אייבי (אברהם) קירשנר, יליד ראשון לציון, מתגורר בבית אבות בראשון. עבד שנים רבות כנהג אגד בקו לאילת.



סבל חומרי הנפץ חיים קהלני, יליד תימן שעלה לארץ ב 1944, מתגורר ליד סעדיה גיספן, בשכונת "עזרא ובצרון" בראשון לציון.



אהוד רפופורט, קצין המודיעין של הש"י, יליד ראשון לציון, יצא בהמשך המלחמה לשליחויות מבצעיות בחו"ל והמשיך לשרת בשירותי הביטחון שנים רבות. בין השאר היה הנספח הצבאי הישראלי בתורכיה ויוגוסלביה. הוא מתגורר כיום בתל אביב.



שייקה שפרן, יליד ראשון לציון ומקלען ברתק, מתגורר בנס ציונה.



רבים ממשתתפי הפעולה, שאת רובם לא יכולתי לקשר במדויק לתפקיד מסוים, נפלו בקרבות הקשים של המשך המלחמה. עוזר קוסובסקי נפל בקרב בתל א ריש, חיים שרף ואברהם רודניק נפלו בקרב במשטרת בית גוברין ואהרון שרמן נפל בניצנים.

חורבות בניין מפקדת חסן סלמה כיום. מבט מצפון מערב (הצד הזה של הבניין ספג את אש הרתק. השטח הפתוח לפניו הוא ה"חצר")
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
.


נערך לאחרונה ע"י g.l.s.h בתאריך 04-04-2008 בשעה 22:17.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 00:15

הדף נוצר ב 0.09 שניות עם 11 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר