אחת המחלות היותר אכזריות הפוגעות בייחוד בכבוד האדם שלוקה בהן,
זו מחלת האלצהיימר (או בעברית, מילה אכזרית לא פחות "מחלת השיטיון").

סבתי עליה השלום, לקתה בזמנו במחלה הנוראית הזו, ובמשך עשור וחצי כמעט, היא היתה ולא היתה.
רוב הזכרונות שלי ממנה הם מהשנים הללו שלא זיהתה את רובנו, וראינו איך סבתא ממשיכה לחיות,
אך כבודה נרמס, מבלי שהיא היתה בכלל מודעת לעובדה זו.
היא נפטרה בגיל 85. ואם היא תסלח לי מהמרומים- בשיבה לא טובה.

בגלל המודעות שלנו למחלה הנוראית הזו, אנחנו רואים כיצד אימי מתחילה לפתח את תסמיני האלצהיימר הראשוניים. והיא עוד לא בת 65...
אמנם מדובר בסימנים ראשוניים, אבל התהליך שעומד לבוא עלינו ידוע וברור לכולנו, ואף לה, בשלבים הנוכחיים.
היא מקבלת טיפול, שבמהותו הוא טיפול מעכב.
עד היום הרפואה לא מצאה את הטיפול היעיל באלצהיימר.

ולנו נותר רק למצות איתה כל יום של צלילות, ולסלוח לה על הרגעים שבהם היא אומרת לנו דברים בלתי נסבלים, מתוך ידיעה ברורה שזה חלק מתסמיני המחלה.

והשאלה הקשה מכל- האם ליידע את ילדי, נכדיה, כבר בשלבים הללו, בתהליך הקשה שהיא עומדת לעבור, בכדי שיצרבו בזכרונם את סבתא של היום...

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

מאחל לכולכם שהטיפולים יצליחו לעכב את ההדרדרות ככל האפשר.

לגבי הילדים - תלוי בני כמה הם, ותלוי עד כמה הסימפטומים של המחלה מורגשים. אם הילדים גדולים, אפשר בהחלט להסביר להם. אם הם קטנים, הייתי מחכה עם ההסברים עד שלא תהיה ברירה, כלומר עד שההתנהגות של סבתא תעורר אצלם שאלות ואי נוחות. כל עוד סבתא צלולה ומתפקדת רב הזמן, לא הייתי מסתכן בלהכניס אותם לחרדות ודאגות מיותרות. חוץ מזה, הזכרון שייצרב בכל מקרה יכלול גם את מה שיקרה בהמשך. אם כבר, להכתים את הזכרונות הנוכחיים בידיעה שהמצב הוא זמני ומדרדר נראה לי חבל.

אי אפשר לדעת מה יהיה המהלך העתידי של המחלה, ואת קצב ההדרדרות. רק בריאות.

בתור בן לחולה, אני יכול להגיד לך שאחד הדברים החשובים זו התקשורת בין בני המשפחה והחולה.
אני מכיר לא מעט משפחות, השומרים את דבר המחלה בסוד, מדחיקים, מכחישים או "מודים" חלקית, מה שמוביל בהכרח לפגיעה בהתנהלות המשפחתית ובהתנהלות החיצונית.
ההתמודדות הישירה עם המחלה, מקלה על כולם את המתח, החרדות והפחדים.
ההתמודדות הישירה היא חלק מהעצמת כוחה של המשפחה בהתמודדות.
לכל גיל יש את השיטה והדרך איך להסביר מה קורה לסבא או לסבתא האהובים ואיך לתת לו כלים להתמודד. עדיף שיבינו ויתמודדו, מאשר יפתחו כעסים בשל התנהגות לא מובנות ואו אפילו תסביכי אשמה.
לא תוכל להיות 100 אחוז מהזמן יחד איתם בביקורים, כדי לנטרל שניות של שינוי פתאומי.. לא משנה איך תסובבו את זה - הילדים ירגישו לבד שמשהו לא בסדר. עדיף להניח מראש את הקלפים על השולחן, למרות הקושי והכאב. תנו להם לעבור את השלבים הנדרשים עד שיגיעו להבנה והשלמה ורצון להנות ממה שיש להם מהסבתא כיום ולדעת לקבל עם הזמן את מה שישאר ממנה בתור אדם. בנוסף הם יוכלו לעזור וילמדו כיצד יש להתנהג כלפיה.
גם ההסבר וגם ההתמודדות זה עיניין של תהליך. לפעמים הילדים מצליחים אפילו להקל על התהליך האישי שלנו בהתמודדות שלנו מול ההורה החולה.

וכבר כתבתי פה בעבר, אצלי הילדים בהחלט צוברים "שעות" סבא ונהנים מכך.

הרבה כח , סבלנות ואהבה.

אני לא נוהגת להגיב כ"כ בפורום הזה, אבל בתור נכדה לסבא חולה אלצהיימר (ז"ל), אני יכולה לומר שלדעתי לשתף את בני המשפחה הוא צעד הכרחי ורצוי ביותר.
אני בקושי זוכרת את סבי, שכן הוא נפטר כשהייתי ילדה קטנה, אך בהחלט זכורה לי התמודדות של הורי עמו. לפעמים גם היו לוקחים אותי ואת אחותי לבקר אותו. היום אני יכולה לומר שביקורים מעין אלו היו שנואים עלי ביותר, אבל אני חושבת שזה נובע מהעובדה שגם אם שתפו אותנו- כנראה לא היה שיתוף מספק עד כדי כך שנוכל להרגיש בנוח עם סבא חולה אלצהיימר.
בל נשכח, כמובן, שיותר מבני המשפחה- המחלה מבעיתה את החולה עצמו. חוסר היכולת לזכור, לזהות, לבצע משימות קוגנטיביות פשוטות- הוא המחריד ומעורר החלחלה הגדול מכולם.

רק בריאות..

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

בתור נכדה לסבתא שחלתה (גם) במחלה הנוראית הזו, אני חושבת שחשוב מאוד לשתף.
המחלה מביאה עמה כל מיני סיטוצאיות לא נעימות (ואני פשוט לא אפרט כאן רק כדי לשמור על כבודה של סבתי האהובה ז"ל), שאני כנכדה חוויתי איתה.
תמיד ידעתי שסבתא חולה וזה הקל עלי להבין שהיא לא מדברת או עושה דברים מסוימים כי ככה היא, אלא בגלל המחלה והיא ממש לא אשמה שהיא חולה בה...

מה גם שאם עוד יש רגעים שבהם היא צלולה, אני בטוחה שהנכדים ישמחו "לנצל" את הרגעים האלה עם סבתא...
סבתא שלי הפכה ללא צלולה בגיל יחסית צעיר מבחינתי, ורוב הדברים שאני זוכרת ממנה הם לצערי יותר מתקופת המחלה מאשר מלפני.
למרות שאחרי שהיא נפטרה אני לאט לאט מתחילה לראות אותה כמו שהיא הייתה "פעם"...

אני מאחלת לכם שתהיו חזקים בהתמודדות עם המחלה,
זו באמת מחלה לא קלה בכלל, גם לחולה וגם לסביבה שלו...

הדבר החשוב ביותר במצב זה שאני חווה אותו בימים אלה הוא שיתוף פעולה מלא בין כל הילדים ואם אפשר גם של הנכדים הגדולים. מכאן נובע שפתיחות היא האופציה היחידה.

שאכן, יש לידע את הילדים במצב הנוכחי ומה עלול להיות, להסביר להם בדיוק מהי המחלה ותסמיניה.

בכל אופן, מאחלת לה בריאות ושדעתה תשאר צלולה לשנים רבות ...

השבוע ראיתי כתבה מעניינת בנושא:

כל 71 שניות מאובחן חולה אלצהיימר בארה"ב.
אחד משמונה "בייבי בומרס" צפוי לחלות בזה.

פעילות גופנית עוזרת למנוע את המחלה שאין לה תרופה.
ניסוי בעכברים הראה 50-80% פחות מסממני המחלה -
בעכברים שהיו פעילים פיזית.
הם ייצרו כפול מהאנזים שמונע הווצרות והצטברות החומר במוח.
והפעילות הגופנית גם יוצרת כפול כלי דם זעירים במוח, שעוזרים לחומר "לברוח".

גם הדיאטה משפיעה על הסיכוי לחלות, וכן תוספי מזון והתעמלות איטלקטואלית = תרגילים למוח.

אבל הכי חשוב זה - פעילות וספורט.

הכתבה: abcnews

לבריאות