|
05-03-2008, 23:56
|
|
|
|
חבר מתאריך: 16.08.04
הודעות: 3,996
|
|
היתה רק נטישה אחת מוצלחת של בז בשנות ה-90
התאונה של כפיר ויובל במטוס 137, בינואר 1997. שתי התאונות האחרות (לב/ויונטה ה-965, קולטון/מנור ב-142) נגמרו לצערנו באובדן מלא של הצוותים טרם נטישה.
מתוך אתר ח"א:
סרן (מיל') כפיר, בן 28, לא התלבט יותר מדי לפני שנטש את מטוס ה-F-15 שלו, מהסיבה הפשוטה שהוא בעצם לא נטש. כפיר הונטש על-ידי סרן יובל, הנווט שישב מאחוריו. בינואר האחרון, במהלך אימוני קרב-אוויר זוגות מול טייסת F-16, נכנס המטוס של כפיר ויובל לסחרור שטוח בגובה 12 אלף רגל והחל לצנוח. לפי נהלי חיל-האוויר, צריך לנטוש מטוס שנמצא במצב של סחרור בגובה 6,000 רגל. כשהגיע המטוס לגובה הזה, משך יובל בידית ההפלטה וזו שיחררה אוטומטית גם את הכיסא של כפיר, שעדיין ניסה לייצב את המטוס.
"בשניות הראשונות מאוד כעסתי", אומר כפיר. "חשבתי שאנחנו לא צריכים לנטוש. הייתי עסוק בתוך הקוקפיט, ופתאום מצאתי את עצמי על מצנח. שאגתי על יובל: 'זה אתה?', הוא ענה לי שכן, וצעקתי: 'שיט, כבר היינו בחוץ!'. אבל תוך כמה שניות, עבר לי הכעס. אחרי שנחתנו רצתי ליובל, נתתי לו נשיקה, אמרתי לו שהוא עשה מה שהיה צריך לעשות, וזהו. אני חושב שנחסכה ממני תחושה מאוד קשה של התלבטות אם לנטוש או לא". השניות האחרונות בקוקפיט עברו על יובל וכפיר באופן שונה, בהתחשב בעובדה שישבו באותו מטוס. "הרגשתי כאילו אני מסתכל על עצמי מבחוץ", מספר יובל, הנווט. "כאילו זה לא אני יושב שם, אלא מישהו אחר. אני זוכר שעברה לי בראש המחשבה: 'זהו, החיים נגמרו'. בעיקר הרגשתי כך ברגע שהחלטתי למשוך את הידית. זו לא החלטה קלה: מצד אחד, הסחרור שאתה נמצא בו מפחיד, ומצד שני גם הנטישה עצמה מפחידה, אז הלכתי לפי מה שלימדו אותי, והחלטתי לנטוש".
"הרעש ששמעתי הכי חזק היה את כולם צורחים לנו מבחוץ לנטוש", מספר כפיר, הטייס. "אלה היו צרחות אימה, כאילו שוחטים אותם. היה רגע שפשוט הפסקתי להקשיב להם כדי שאוכל להתרכז בעבודה, וגם את יובל שצעק לי שאנחנו צריכים לנטוש כבר לא שמעתי. מה שעבר לי בראש היה מין אינסטינקט, שאני נורא רוצה לצאת מהמצב הזה, אבל אני לא רוצה לנטוש, אלא להוציא את המטוס בשלום. זה חלק מביצוע המשימה שלי כטייס, לחזור בריא ושלם עם המטוס. עלתה בי גם מחשבה על כל יקירי. הבנתי שאולי אני הולך למות, אבל לא בדיוק חשבתי על זה. האדרנלין זרם בצורה שלא הכרתי, ולמרות ההכרה שיכול להיות שאני הולך למות, התחושה לא היתה תחושת פחד רגילה, אלא יותר תחושה חדשה ומוזרה".
המטוס של כפיר ויובל התרסק סמוך לקיבוץ רביבים, וחלקים ממנו חדרו לאחד החדרים בקיבוץ, שלמרבה המזל היה ריק באותה שעה. יובל וכפיר, לעומת זאת, נחתו בחוות היענים של הקיבוץ. לאחר זמן קצר פונו לבית-החולים, לבדיקות. כפיר שוחרר לביתו עוד באותו יום, ויובל נשאר שם למעקב למשך הלילה, לאחר שבדמו נמצאה כמות גדולה של כדוריות לבנות
|
|