http://www.nrg.co.il/online/1/ART/941/849.html

נקמת דםתחקיר "סופשבוע" שמתפרסם הבוקר חושף: אחרי הפיגוע במחסום עין-עריק ב-2002, בו נהרגו 6 חיילי צה"ל, יצאו לוחמי סיירת יעל למבצע נקם. במהלך אותו לילה חוסלו 15 שוטרים פלשתינים
המשימה היתה לחסל. שעות אחדות אחרי ששני מחבלים פלשתינים חדרו למוצב עין עריק בפברואר 2002 ורצחו שישה לוחמי הנדסה, יצא צה"ל למסע נקמה כדי להרוג שוטרים פלשתינים בכמה מחסומים בשטחים. על משימת הנקם הופקדו לוחמי יחידות מיוחדות שיצאו לשטח תוך שעות. התוצאה: 15 שוטרים פלשתינים הרוגים.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: השוטרים הפלשתינים היו נגועים בטרור.

לרבים מהלוחמים היתה זו גולת הכותרת של השירות הקרבי הצבאי, בעוד שאחרים סוחבים את הצלקות עד היום. דיון מוסרי ומשפטי באירוע, שמחזיר את צה"ל לימים הרחוקים של פעולות התגמול, ה-101 וקיביה, לא נעשה עד היום.

ב-19 בפברואר 2002, בסביבות 9 בערב הגיעו שני פלשתינים למחסום עין עריק הסמוך רמאללה, שאותו איישו שמונה לוחמי צה"ל חדשים בגזרה. המחבלים רצחו שישה משמונת החיילים, חלקם בעודם ישנים במיטותיהם. חייל נוסף נפצע. הצלף על גג המוצב לקה בהלם ולא תפקד. מפקד המחלקה היה היחיד שהספיק לירות שני קליעים בטרם נהרג. הפיגוע בעין עריק נצרב בזיכרון הציבורי כאחד המעשים האכזריים ביותר שביצעו הפלשתינים. הוא הותיר את ההנהגה הצבאית והמדינית בחוסר אונים מוחלט. "אנשי המחסום", כתב אחר כך קצין בכיר ביומנו, "חוסלו כמו ברווזים".

עד לאירוע הונחו לוחמים וקציני צה"ל להימנע ככל האפשר מעימות עם השוטרים הפלשתינים. תפישת השוטרים כמחבלים לא היתה אז קונצנזוס. אך מבצע התגובה של צה"ל כמה שעות אחרי הפיגוע בעין עריק כבר התווה מדיניות. הוא הפך את הקערה על פיה, ומאז הכל השתנה.

"באותה תקופה הפיגועים והטרור חגגו", משחזר גורם צבאי בכיר, "בצבא חוו התקפות פרועות ולא היו מטרות ברורות לתגובה. הסיכול הממוקד לא הגיע לרמה שלו היום. היחידות המיוחדות של צה"ל היו מושבתות. צה"ל הרגיש מנוטרל. הוחלט לעבור להתקפה. זה נבע מהרבה מבוכה של הצבא אל מול ההתקפות של הפלשתינים.

"כיוון שראינו את הרשות מעורבת בטרור היא היתה מטרה לגיטימית. אחרי אירוע כמו עין עריק אתה חייב להגיב. סיכול ממוקד יכול לקחת שעות. המחסומים היו המטרות הזמינות. אלה היו היעדים שאפשר היה לתקוף בשעתיים-שלוש. זה היה הרצוי מול המצוי".

תחקיר "סופשבוע" חושף לראשונה את אירועי מבצע התגמול מליל ה-19 בפברואר. הלוחמים, שאינם מופיעים בשמם המלא, סיפרו את חוויותיהם מאותו לילה.

, בן 25, לוחם בסיירת יעל, היחידה המובחרת של ההנדסה הקרבית, סיפר על התקופה שקדמה לפעולה: "היינו קוראים לזה 'סקסי' או 'לא סקסי'. פעילות סקסית זה אומר פעילות שקטה באישון לילה שעובדים עליה תקופה ארוכה. אתה בא, עושה את העבודה שלך והולך. 'לא סקסי' זה מה שעשינו אז בשטחים. הרגשנו כמו פועלים. באים, מפוצצים בית, וזהו. הרגשנו שמסנג'רים אותנו וביחידה הצטבר המון תסכול".

התסכול הזה הנביט את התגובה לפיגוע בעין עריק. בערב האירוע יצא כוח יעל לפעילות מעצרים שגרתית. בדרך לפעילות עצרה הטיולית שהסיעה אותם בצד הדרך ומפקדי הכוח ניהלו שיחות במירס. רק אחרי המתנה ארוכה בת יותר משעתיים למדו על הפיגוע בעין עריק. המשימה השתנתה.

"לקחו אותנו לבסיס", מספר ד', "מפקד היחידה רץ מיד למפקדה, הוא חזר וכינס אותנו לתדריך. הוא אמר: 'נהרגו שישה חיילים שלנו, חיילי הנדסה, במחסום, ואנחנו יוצאים לפעולת נקם. הולכים לחסל שוטרים פלשתינים במחסום כנקמת דם על ששת החיילים שהרגו לנו'. עין תחת עין, זאת היתה ההרגשה".

העובדה שמדובר בפיגוע באנשי הנדסה משלכם עשתה משהו מיוחד?

ר': "לא היה צורך להלהיב אף אחד מאיתנו יותר ממה שכבר היינו. כולנו היינו מספיק חדורי מוטיבציה. אתה רוצה להיות הלוחם הגיבור. שיסתכלו ויגידו, 'הוא חייל יחידה קרבית, הוא מלח הארץ'. כדי לקבל את הגושפנקה לזה אתה צריך באמתחתך כמה מבצעים נועזים. לכן לא חשוב המניע. לא חשוב למה יוצאים למבצע. גם אין כזה דבר שמאלני וימני. הכל נמחק. כשאמרו לנו שזה מבצע נקמה רק חשבנו שאנחנו הולכים להרוג אנשים. כאילו, מה יותר סקסי מזה? מה יותר איכותי? עד אז לא עשינו את זה".

ידעתם שהמבצע מתוכנן גם למחסומים אחרים?

ד': "אמרו לנו שזה מבצע נקמה ושהולכים לקחת חיים תמורת החיים שלקחו לנו בעוד איזה שלושה-ארבעה מחסומים. לא יותר".

"כולם נדלקו על העניין הזה שהולכים לחסל אנשים", מתאר הלוחם, "היינו מבסוטים. מאז שהתחילה האינתיפאדה לא יצא לנו לעשות משהו עם 'כבוד'. לאף אחד עוד לא היה איקס על הנשק".

אבל הבנתם בוודאות שהולכים להרוג כנקמה?

ר': "מפקד היחידה דיבר על המחסומים שמאיישים אותם שוטרים פלשתינים שאולי נתנו למחבלים לעבור. הוא אמר שהמשימה שלנו היא להגיע ולחסל אותם. הוא הזכיר את החיילים בעין עריק. ידענו למה אנחנו הולכים לשם".

ד': "זאת היתה משימה ואנחנו היינו מאוד מכווני משימה, הרגשה של 'אני מסיירת יעל וזו המשימה הכי חשובה שיש'. צבענו את הפנים וקיבלנו את המבט הזה של ג'ון וויין בעיניים וזהו. יצאנו לדרך".

ר': "באותו זמן לא היו במחסום אנשים".

ד': "התמקמנו וחיכינו שהשוטרים הפלשתינים יגיעו. ההנחה היתה שהם ישנים במבנה שליד המחסום. ככה חיכינו עד ארבע וחצי-חמש".

ד': "פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים. הייתי מבועת".

בערך ב-5 לפנות בוקר יצאו השוטרים מהמבנה.

ר': "הם התקבצו בחבורה, שתו קפה. היו שם שבעה, אולי שמונה. שניים בלבד היו במדים, חמושים. כל השאר היו אזרחים לא חמושים. הסתכלנו עליהם. לא חשבנו, 'הנה, המטרה שלנו הולכת למות'. ברגע שידענו שאנחנו הולכים לחסל אותם לא ראינו בהם יצורים אנושיים. שוב, היינו נורא מכווני מטרה".

ד': "ריססנו אותו אולי חמישה אנשים במקביל. אני פירקתי עליו מחסנית. פירקנו לו את הרגליים. אחר כך עשיתי לו וידוא הריגה. הפכתי אותו. בן אדם בסביבות גיל 50, שמנמן, עם שפם עבה. הגופה שלו היתה מחוררת מכל כיוון. זאת היתה פעם ראשונה שהרגתי ופעם ראשונה שראיתי מישהו מת. היה לי פשוט יום תענוג".