|
מאמר- גיבוש צנחנים\דובדבן 17-18.4.05
אוקיי לאחר שסיימתי גיבוש צנחנים\דובדבן היום החלטתי לכתוב מאמר מפורט ביותר על הגיבוש וכל מה שמסביב.
אני מוכרח לציין שלפני הגיבוש המאמרים של חברי הפורום עזרו לי מאוד אז שווה להשקיע מאמץ ולקרוא.
טוב, אני אסיים ת'הקדמה ונתחיל:
יום ראשון 17.4:
הזימון שלי היה ל- 08:00 בתל השומר, אני גר בכרמיאל אז הייתי צריך להזיע כמו מניאק כדי להגיע בזמן (יצאתי מהבית ב- 4:30, אבל שטויות מתרגלים).
הגעתי עם כמה חבר'ה מהעיר לתחנת רכבת בעכו ושם קנינו כרטיסים לרכבת (לאחר מכן גילינו שאפשר היה להשתמש בתלושים שקיבלנו בדואר. הערה: יש לבדוק מה כתוב על התלושים, אם כתוב "כוחו של שובר זה יפה לכל חברות הנסיעה הציבורית מלבד אגד"
אז כוחו תקף גם לגביי רכבות, בסה"כ יש להראות את השוברים בקופה או אם באתם ממש מוקדם ואין אף אחד בקופות אז מראים את זה לשומר או משהו והוא כבר יסדר לכם משהו.)
אוקיי, עלינו על הרכבת של 05:08 בדרכנו לת"א מרכז *** (בת"א יש ארבעה תחנות- אוניברסיטה, מרכז, השלום וההגנה יש לרדת במרכז).
עכשיו, כשהגענו לת"א מרכז (בינתיים ברכבת היה חיל של חי"ר ייעודי לפני שחרור אז הוא "שיעשע" אותנו בסיפורים על השירות- היה מעניין ביותר!)
כשמגיעים לת"א מרכז יש לצאת מתחנת הרכבת ואז מגיעים לתחנת אוטובוס, מומלץ לשאול את אחד הנהגים איזה אוטובוס יש לקחת לתל השומר ( אם אני זוכר נכון צריך לעבור כביש ולקחת אוטובוס מס' 70 או 64, אבל אל תסמכו עליי ב- 100% ).
אחרי שמחכים כ- רבע שעה- 20 דקות מגיע האוטובוס (באוטובוסים משתמשים כמובן בשוברים) נוסעים לכיוון תל השומר, נסיעה של כ- 20-25 דקות.
מגיעים לתל השומר (פשוט תרדו איפה שכל החיילים ירדו), וברוכים הבאים לבקו"ם (בסיס קליטה ומיון למי שלא יודע, עוד תראו את הבסיס ביום הגיוס שלכם).
קיצר בבקו"ם עצמו אין לקחת את האוטובוס ללשכת הגיוס אלא יש להמשיך ללכת לתוך הבסיס ולעקוב אחרי הוראות החיילים העומדים בכניסה (פשוט יש אנשים שבילבלו אותם וכמעט הגיעו למקום הלא נכון).
אוקיי זהו זה, הגעתם לתל השומר, הגעתם כבר למקום בו מתקבצים כל המועמדים לצנחנים ביום שלכם (החיילים בכניסה מכוונים אתכם למקום).
ועכשיו אני אתחיל לספר מה קורה כשעוברים את כל הדרך לתל השומר:
מגיעים לרחבה ומתיישבים עם אנשים שכמוכם הגיעו לבדוק מה הם שווים.
אצלי למשל זה היה ממש ממש מוזר, היו כ"כ הרבה אנשים מהעיר שלי (כרמיאל) עד שממש הרגשתי כמו בבית.
מתוך 230 ומשהו איש היו כ- 40 איש מכרמיאל!!! פשוט מדהים ומוזר.
עכשיו מתחילה הבירוקרטיה,
מגיעות 2 חיילות של מדור סיירות, פותחות שולחן ואומרות לכולם לעמוד ב- 2 טורים מולן ואז הן מתחילות לאמת נתוני הגעה, יש להציג זימון ות.ז. .
לאחר שנרשמים מתיישבים ואז מתחיל הייבוש, יושבים כשעה בחוסר מעש- כי מחכים שהמאחרים יגיעו וירשמו. יש אנשים שמגיעים גם ב9 ואפילו יותר מאוחר, קיצר לא כיף במיוחד.
אח"כ מתחילות הרצאות מפי אנשי בקו"ם שונים , הרופא (המטורלל במקצת במקרה שלי) ועוד מס' אנשים.
אח"כ מחלקים אתכם לקבוצות ע"פ אלוהים יודע מה ומצמידים לכל קבוצה חייל העומד בפני שחרור שילווה אתכם ביום הראשון. (יש לציין כי החיילים האלה, כולם משרתים בצנחנים והכנפ"צ שלהם נוצץ כמו מכרה זהב וכולם מזילים עליהם ריר חחח ).
עוד עובדה שראוייה לציון היא שהחיילים האלה מלווים אתכם אך ורק ביום הראשון ואין להם השפעה ממשית על הגיבוש, אפשר לדבר איתם די בחופשיות, אבל שוב לא להגזים במה שאומרים.
לי היה חייל בשם : המפקד דימה.
חלק קיבלו חייל סוסון שמשרת בפלס"ר צנחנים, אין הוא אחד הסוסים, סתם הערה חחח.
ועכשיו שוב לחכות ולחכות... הפעם מחכים לקבלה של מדים ובינתיים ממלאים כל מיני ניירות ושיט
ואפשר גם לדבר עם החיילים האחראים עליכם.
לבסוף לאחר כ- שעתיים של ציפייה נכנסים לרופא ששואל אתכם שאלות על מצבכם הבריאותי (אם מישהו לא מרגיש טוב והגיע לגיבוש כהוא סוחב פציעה, יש להצהיר על כך בכדי לקבל זימון נוסף לתאריך אחר, אחרת אתם תסבלו וחבל).
לאחר שעברנו אצל הרופא הולכים לקבל מדים בחדר השכן אצל אפסנאי עצבני שיזרוק לכם מכנסיים, חגורה וחולצה (לי למשל הייתה טיפה בעיה, כי אני קטן אז כל מכנס שלקחתי היה ענק עליי, אבל אל דאגה יחליפו לכם עד שתמצא מידה מתאימה ולומר ת'אמת אחרי שמתרגלים לזה המדים די נוחים.)
בהתחלה הסתבכתי קצת עם סגירת החגורה ובסוף חבר שלי עזר לי והדגים לי איך סוגרים וקלטתי ת'רעיון.
אוקיי עכשיו חוזרים למפקדים ומקבלים עוד מס' הסברים לפני הכניסה לחדר אוכל.
עוד לפני הכניסה המפקדים לוקחים מס' אנשים לעבודות במטבח, ניקיון בסיס וכו'...
לא כיף גדול אבל גם אי אפשר להתווכח עם זה יותר מידי.
אוקיי עכשיו נכנסים לחדר אוכל, יש זמן מוקצב לאכילה שבסופו צריך להפגש במקום הנקבע מראש.
יש לציין כי הבאת שעון לגיבוש היא כ"כ עוזרת אין לכם מושג, מומלץ בחום רב להביא שעון!!!
אני כמובן לא הבאתי (גאון.. :\) ועכשיו תבינו למה.
לפני שנכנסנו לחדר אוכל קיבלנו שאלון די מעצבן ודי ארוך על המצב בבית וכו'...
קיצר לאחר שאכלנו (בבקו"ם האוכל מעולה!!! יש מבחר גדול והכל ממש טעים, השתייה שקיבלנו הייתה לימונדה קרה וטעימה במיוחד (: ).
אחרי שסיימתי לאכול יצאתי החוצה וחיפשתי את המפקד שלי או אנשים מהקבוצה, לא מצאתי אז התיישבתי מול החדר אוכל והתחלתי למלא את השאלון, פתאום לאחר כמה זמן (איבדתי תחושת זמן ולא היה עליי שעון) בא מישהו מהקבוצה שלי ואמר לי לבוא מהר לרחבה כי אני מאחר.
קיצר באתי והמפקד העמיד אותי ועוד כמה שאיחרו והתחיל להריץ אותנו סתם (רואים ת'מכולה ההיא, 20 שניות נגעתם בה וחזרתם).
אחרי זה הוא קיבץ את כולם מתחת לסככה מסויימת ואותנו הוא לקח לנקות שירותים  ממש באסה, השירותים נמצאים בבניין שבו קיבלנו מדים אז כולם חשבו שאנחנו הולכים לפשוט מדים וללכת הבייתה, אני אישית הייתי נורא לחוץ אבל בסוף סתם קיבלנו עבודות, לא היה נעים אבל חפיף.
לאחר מכן עולים סוף סוף לאוהלים, מוצאים לכם אוהל שבו ישנם חברים מהקבוצה שלכם ופשוט מתפרקים על המיטה (הלא ממש נוחה) לאחר יום שברובו התייבשתם בשמש! בשלב הזה כבר כולם תשושים, למרות שלא עשינו כלום עדיין כולם התפרקו בגלל הישיבה הממושכת בשמש ובגלל שהרוב לא ישנו לילה לפני, התרגשות וכו'...
עוד טיפ שאני יכול להביא לכם הוא להביא איתכם בקבוק של 2 ליטר מים, זה ממש מציל חיים.
לא מומלץ לישון באוהלים בגלל שאח"כ תיהיו עייפים פי כמה!
תוך כדי הישיבה באוהלים יש מפקדים שאומרים לחלק מהאנשים להתחיל להזיז ציוד (פקל"ים, אלונקות, מימיות, שקים וכו'..) ולשים את הכל מסודר יפה ברחבה ליד האוהלים.
סביבות השעה 16:00 עולים למקום בו יש סככות, מתיישבים ואז בא חייל ומקריא שמות ונותן לכל אחד מספר (אני הייתי 212- קרוב למספר שהיה לי ביום סיירות- 202 ).
מומלץ לכתוב ת'מס על היד, או ואם הגענו לנושא של כתיבה נורא מומלץ להביא עט! כי כולם שמים ז** על זה ואז כשצריך למלא טפסים ולכתוב דברים אז חסרים עטים והצבא לא מספק, אז קחו לתשומת ליבכם.
אוקיי, מקבלים מספרים ואז בא מפקד הגיבוש ומתחיל לנאום על העתיד לבוא (בוחן בר אור- בוחן בר אור הוא בוחן אשר נועד לבחון את יכולתכם ב- מרפקים בשתי דקות, בטן ב-2 דקות וריצת 2000, ע"פ התוצאות שלכם תחולקו לצוותים שיהיו אתכם לאורך הגיבוש עצמו ביום השני).
לאחר הנאום, ישר מתחיל הבר אור, כולם מכירים ת'נוהל, מתחלקים לזוגות אחד עושה מרפקים השני שם אגרוף מתחת לחזה וצריך לגעת עם החזה באגרוף. אני לא יודע מה קרה לי אבל הייתי ממש ממש גרוע עשיתי 40 ( בדר"כ אני עושה 70 לפחות (וכן, אני עושה נכון ת'70 יורד עד הסוף) בגלל זה אני אפילו לא יודע איך להסביר את זה, פשוט לא יכולתי להזיז את הידיים. טוב בסדר עוברים לבטן
גם שם, לא יודע מה קרה לי התחלתי לעלות וישר הרגשתי את כל השרירים בבטן כואבים רצח!
קיצר עשיתי 53.
אז היינו בדרכנו לשער שמוציא אותנו לשטח, שם חילקו אותנו לקבוצות של 50 (מס' מ- 1 עד 50 , אח"כ מ- 51 עד 100 וכו'...) וככה יצאו מקצים של הריצה.
אני הייתי בקבוצה האחרונה (כי הייתי מספר 212), והייתי כ"כ מבואס מהתוצאות של בבטן ובמרפקים עד שאשכרה חשבתי לפרוש כי ידעתי שמנפים בסוף היום אנשים שלא השיגו תוצאות טובות בבר אור, הייתי מתוסכל והרגשתי שאני לא מסוגל לרוץ.
רואים רק חלק קטן מהמסלול וזה נראה ממש ארוך וקשה וכשאנשים סיימו שאלתי עד כמה ארוך ההמשך של המסלול, והם ענו שזה הרבה הרבה יותר ארוך מהקטע שראינו אז ישר נכנסתי לבאסה שאני לא אצליח, כולם אמרו שהשטח ממש קשה יש חול שאתה שוקע בו ורץ במקום קיצר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
בסוף הגיע תורו של המקצה שלי, אמרתי, טוב נו ג'ירנמו והתחלתי לרוץ.
התחלתי ת'ריצה באמצע כזה הגעתי לעיקוף (סוף הדרך שרואים מנק' ההתחלה) וציפיתי לגרוע מכל וכך אכן היה, המשך המסלול באמת היה ארוך והסוף לא נראה לעין, זה היה פשוט מתסכל, אבל אין יותר מידי זמן לחשוב על זה- ממשיכים.
בסוף מגיעים להאמר חמוד כזה שלידו עומד חייל שמסמן על כל מי שהגיע פס בטוש כהוכחה שהגענו לנק' האלף. הקפתי ת'חייל והמשכתי לרוץ פתאום ראיתי את Tavarish (דימה) מפרש רץ לצידי, הכרנו פה בפורום ונפגשנו בגיבוש, רצנו באותו קצב, פתאום הרגשתי שהוא בא מאחורי ונותן לי דחיפה אבל וואחד דחיפה קדימה, זה נתן לי כ"כ הרבה כח שמאותה שנייה התחלתי לרוץ כמו מטורף ולא ראיתי את דימה יותר חחחח.
בסוף סיימתי ת'ריצה והייתי מרוצה מהתוצאה (7:27).
התוצאה הטובה נתנה לי דחיפה להמשך.
זהו, אחרי הריצה חוזרים לאוהלים בערב הייתה שיחה עם מפקד הגיבוש שהסביר לנו על מה שיקרה מחר והוא גם חילק אותנו לצוותים ע"פ תוצאות הבר אור, אני הייתי בצוות 7 - שהיה הכי תותח בגיבוש עם אנשים מדהימים שהפכו להיות כמו אחים שלי בין לילה, וכאן פשוט הבנתי עד כמה כל הגיבוש הוא חוויה אדירה שמלמדת אותך המון על עצמך.
כל צוות הכין את הציוד למחר והמפקד שוב החל לנאום ולתת הוראות.
לאחר כל הנאומים מפקד הגיבוש אמר שכל צוות חייב להכין רשימת שמירה ללילה (כל בנאדם שומר בין 15- 20 דקות בסה"כ אבל העניין הוא שזה פוגע בשעות השינה, חייבים להקציב לנו 6 שעות שינה לפחות אבל כפי שתגלו 6 השעות מצטמצמות לשעה וחצי וגם זה במזל חחח).
אוקיי הכנו רשימה וב- 22:00 (6 שעות לפני ההשכמה) נשלחנו לאוהלים.
עכשיו, עד שכולם מתארגנים לשינה ונרגעים מהיום שעבר עוברת בערך שעה וחצי, אח"כ עד שנרדמים עוברת עוד איזה שעה ואצלי למשל ברגע שנרדמתי כבר העירו אותי לשמירה שלי אז יצאתי לשמור והיה די קריר בחוץ אז לאחר השמירה צריך שוב להתחמם ורק אז לנסות לישון ועד ששוב מגיעים למצב שבו נרדמים יוצא שישנים כשעה חחח אז ככה שאל תיבהלו אם לא תישנו בכלל, זה קורה לכולם. אה אני גם אציין שוב שהמיטות לא נוחות במיוחד אבל תכלס בסוף אפשר להתרגל.
וזהו בעצם סופו של היום הראשון הארוך המייגע (והחפרני  )
היום השני 18.4:
היום השני הוא בעצם היום שבו תכלס מתבצע הגיבוש וביום הזה כל דבר אבל ממש כל דבר שאתם עושים נרשם ומהווה חלק מחוות הדעת הכללית עליכם בסוף.
אוקיי השעה היא 3:45 - השכמה!
כולם על הרגליים מתארגנים בצוותים ב- ח' ומחכים למפקד הגיבוש שמגיע באיחור אופנתי.
המפקד מבקש הקשב שירעיד את הבקו"ם ( לדעתי האישית ההקשבים זה החלק הכי מרעיל, זו ממש הרגשה עילאית להיות חלק מ- 200 ומשהו איש שצועקים "הקשב המפקד" בכל הכח, יש ממש עוצמה אדירה ברגעים האלה ואת זה אי אפשר לתאר במילים).
המפקד שואל צוות צוות אם למישהו חסרה מיימיה או כל דבר אחר, ממש מקפידים שלכולם יהיה את כל הציוד.
לאחר מכן הגיעה חבורה של כ- 30 איש, כולם הרי אדם חיות על - אלה היו המפקדים שלנו בגיבוש עצמו. (כמה נחמד...)
לאחר מס' דקות בהם המפקדים התחבקו אחד עם השני חחח כל מפקד ניגש לצוות שלו והגיבוש החל.
המפקד שלנו בא, אמר כמה מילים ואז ישר הרמנו את הציוד ורצנו אחריו, אני הרמתי פק"ל עוד ארבעה לקחו אלונקה ועוד 2 לקחו ג'ריקנים.
רצנו אחריו לשטח (איפה שרצנו 2000 יום לפני כן).
הגענו לנק' מסויימת, ואז הוא אמר להניח ציוד, לרוץ לערמה של שקי חול ושכל אחד ייקח לעצמו "את השק הכי גדול שאתם רואים".
יש לציין שהשקים לא מלאים בחול הרגיל והטוב, אלא הם מלאים באדמה קשה וכבדה (כל שק שוקל להערכתי בין 20-25 ק"ג).
כולם לקחו שקים טובים וקשורים ורק אני נדפקתי עם שק לא קשור וכל הזמן הייתי צריך לתמוך בו שלא יישפך ולא ייקרע.
טוב, עכשיו הגיע החלק הקשה- התיזוזים הראשוניים - החלק הכי קשה בגיבוש- בדוק!!!!
אני אסביר בהמשך למה.
המפקד אמר : "רואים את שלושת היתדות שם, 30 שניות הייתם שם וחזרתם!!!" כן, עם השקים...
טוב בסדר רצנו היו שם שלושה יתדות שתקועות באדמה והיה צריך לעקוף אותם מימין לשמאל.
עוד עובדה שראוייה לציון היא שפרט למפקד הצטרפו אלינו עוד שישה מפקדים של צנחנים ודובדבן שעקבו אחר כל צעד שעשינו.
אני מזכיר את זה כי היו אנשים שעברו בין היתדות ו"חתכו" אני ידעתי שמסתכלים עלינו ותמיד רצתי עד הסוף וכמו שצריך.
אוקיי במקצים הראשונים תמיד הגעתי ראשון, מידי פעם המפקד אמר למישהו להחליף את השק שהיה עליו באחר.
אוקיי המשכנו לרוץ, פתאום המפקד אומר לי להחליף את השק שהיה לי באחר, אני מרים ת'שק שהוא אומר לי ואני פשוט לא מאמין! בתוך השק היה פשוט סלע ענק ששקל פול!! בקושי הרמתי את זה!
לא רק זה, אלא גם השק היה פתוח אז שוב הייתי צריך לתמוך בו והסלע היה באמצע השק וכל המשקל נשען לי על עמוד השידרה וכל פעם כשרצתי הראש שלי נדפק בסלע וזה כאב!!!
לא יכולתי לרוץ בכלל והתחלתי להגיע אחרון כל הזמן בהפרשים ממש גדולים!
בערך 6 מקצים הגעתי אחרון ולא האמנתי שזה קורה לי, לא יכולתי להמשיך וראיתי כבר אנשים פורשים וראיתי שאני לא יכול הייתי בטוח אני פורש בעיקר כשהמפקד התחיל להגיד לנו במקום להקיף את היתדות ב- 30 שניות הוא אמר לעשות 2 סיבובים בדקה. המשימה הייתה קבוצתית וכל פעם כשהאחרונים הגיעו ביותר מהזמן המוקצב כולם רצו את זה שוב ושוב, במקרה הזה אני הייתי אחרון ולא ידעתי איך להמשיך, לא יכולתי לרוץ יותר.
פתאום הוא הגדיל את זה לשלושה סיבובים בדקה וחצי כל סיבוב ביקשתי מהמפקד להחליף את השק והוא אמר לי לא, ובינתיים לאחרים הוא הרשה :\.
ממש הייתי על סף שבירה נפשית ופיסית, הרגשתי כ"כ רע שהחלום שלי עומד להתנפץ לאחר 20 דקות בלבד!!! לא האמנתי שזה קורה לי והייתי חייב לפעול מהר.
בסוף אמרתי שזהו אני פורש, לא מסוגל יותר אבל אז אמרתי לעצמי טוב זהו אני אנסה לסיים סבב ואז אני פורש לצערי הסבב היה של שלושה סיבובים אבל בכ"ז לא וויתרתי והייתי נחוש לסיים אפילו אם זה אחרון.
פתאום בסוף הסיבוב המפקד אמר להניח שקים ולעמוד ב- ח'.
כששמעתי את זה אני פשוט לא יכול לתאר את מה שהרגשתי כאילו התקווה שלי התחדשה!!!
זה היה רגע מדהים.
לאחר מנוחה קצרה (ללא שתייה) עברנו למקום שבו היו מתוחים שלושה חבלים במרחק של כ- 10 מטר אחד מהשני.
המפקד אמר לנו לקפוץ מעל החבל הראשון, לעשות 10 שכיבות סמיכה, לרוץ בספרינט לקפוץ מעל השני לעשות 10 בטן, לרוץ לקפוץ מעל השלישי ולעשות 10 סקואטים ובסוף לרוץ מסביב לחבלים ולהגיע אליו ולהסתדר בסדר הגעה.
התחלנו את המשימה ופתאום התחלתי להגיע ראשון חחח אחרי שלפני מס' דקות הייתי אחרון בשקים, אני חושב שהכנסתי את כולם לשוק.
אחרי מס' סיבובים המפקד שינה במקצת את ההוראות, הוא אמר שאת המסלול עושים בזחילה- כאן זה באמת התחיל להיות קשה וכואב!
תנאי השטח היו קשים היה חול ואדמה והכל היה מלא בקוצים!!!
ישר ברגע שנשכבתי נכנסו לי כמה קוצים בידיים והתחלתי לדמם, אבל לא הפסקתי לרגע, אף אחד לא הפסיק למרות הכאב הרב, כבר הזכרתי שהיה לי צוות מדהים?
לאחר עוד מס' סיבובים של זחילה שגמרו אותנו סופית, המפקד אמר שעכשיו יש לנו 15 דקות לזחול מהחבל הראשון לאחרון וחזרה ולספור את מס' הפעמים שעשינו את זה. 15 דקות של זחילה כש- 3 דקות גמרו את כולם!!
טוב אבל אין מה לעשות, עשינו את זה וכצפוי זה היה תרגיל פסיכולוגי ולאחר 3 דקות הוא הפסיק אותנו נתן לנו לשתות.
הרמנו ציוד ורצנו אחרי המפקד, הגענו לנקודה בשטח שבה הוא אמר לנו להניח ת'ציוד להסתדר ב- ח' ולהקשיב, הגיע התרגיל של האלונקה הסוציומטרית- תרגיל שאני אישית נורא אוהב.
באותו רגע הצטרפו אלינו עוד כ- 15 מפקדים שעמדו בסביבה וצפו בנו.
אני מוכרח לציין שבאלונקה סוציומטרית רצתי כמו מטורף ולא הייתה פעם שבה לא סחבתי אלונקה!!!
(סוס (: ).
לאחר מכן שוב שתינו (עכשיו כבר נגמרו לנו המים במימיות והמפקד לא הרשה לנו למלא מים מהג'ריקנים (כדי לא להוריד ממשקלם), הוא הכריח אותנו לרוץ עד ההאמר שאליו היה מחובר גרר עם 750 ליטר של מי שתייה.
לאחר שחזרנו נעמדנו ב-ח' (כרגיל) המפקד אמר שעכשיו הוא נותן לנו נושא לדיון- הנושא היה "אלימות בבית הספר" היינו צריכים לדון בתופעה ולהציע דרכי פיתרון, אני סיפרתי שבבי"ס שלי התקינו מלא מצלמות בכדי למזער את תופעות האלימות והגנבות.
מטרת הדיון היא לבדוק מי דומיננטי, מי משתלט על הדיון.
לאחר הדיון הרמנו ציוד ורצנו אחרי המפקד, עכשיו תנאי השטח השתנו טיפה והתחלנו לרוץ בצמחייה גבוהה, לא ראינו כלום והיה ממש קשה לעבור דרכה עם אלונקה (כמעט ולא ירדתי ממנה!!!) בסוף הגענו למקום עם ירידה חדה ביותר והיינו צריכים לתמוך במי שרץ עם האלונקה שלא יעוף למטה.
כשהגענו הנחנו ציוד והמפקד נתן לנו משימה,
היו חבלים שקשורים אחד לשני ויוצרים מרובע בגובה של כ- 1.50 מטר ובתוך המרובע יש חורים קטנים.
המשימה הייתה להעביר את כל הצוות דרך החורים כשאסור לבנאדם לגעת בחבל ואסור להשתמש באותו חור פעמיים.
לצורך העניין היו לנו 2 דקות בלבד!!! להעביר כ- 15 אנשים !!!
אם נגענו בחבל הוא אמר שזה כאילו שהפעלנו מוקש וכעונש היינו צריכים לסחוב אלונקה במעלה 2עליות תלולות בצורה מחרידה!
כך היה כ-6 פעמים, לבסוף גיבשנו שיטת פעולה אך המפקד הוריד את הזמן המוקצב לדקה והעניין היה בילתי אפשרי ונעשנו על כך כל פעם מחדש.
לאחר סיום התרגיל שוב הרמנו ציוד ורצנו אחרי המפקד.
לאחר ריצה די ארוכה כשכל הציוד עלינו הגענו לרחבה שבה היו עמודי מתח - גם אחד התרגילים הקשים בגיבוש.
היו עמודי מתח מסודרים במעגל, המשימה הראשונה הייתה שכל הצוות ייתלה על המתח וזו פשוט הייתה תחרות של מי שמחזיק מעמד יותר זמן באוויר, זה משהו שממש הרס את הידיים.
מיד בסיום התחרות (ללא הפסקה) ניתנה משימה , כולם נתלים על המתח ובפקודה של המפקד שלושה אנשים רשאים לרדת על הריצפה ברגע שמישהו שנתלה עומד ליפול הוא צועק את זה ומישהו שעומד על הריצפה צריך להתלות ולהחליפו.
משימה קשה מאוד!
בהתחלה לא הצלחנו לעמוד בה והרבה נפלו, ברגע שהיו ארבעה אנשים על הריצפה היינו צריכים לקחת אלונקה ולעשות איתה סיבוב (העונש הרגיל), ברגעים אלה לאחר המתח ועוד עם אלונקה על הכתפיים ממש מתחילים להרגיש כאב אז בכל צעד וצעד.
לאחר מס' פעמים שלא הצלחנו לעמוד במשימה, התחלנו יותר לעבוד כצוות והתוצאות לא איחרו לבוא, בסיבוב החמישי לערך כבר החזקנו מעמד בלי להיפסל מלא זמן והייתה הרגשה טובה בצוות.
לאחר תרגיל זה שוב רצנו אחרי המפקד עם הציוד עלינו הגענו לנקודה מסויימת ושוב החלה אלונקה סוציומטרית, הפעם זה היה הרבה יותר קשה כי כולם כבר היו תשושים, אבל בכ"ז הצלחתי לקחת ת'אלונקה בכל הפעמים פרט ל-2 .
אחרי סיום התרגיל, קיבלנו עוד נושא לדיון, והפעם "סלקטורים בפאבים ומועדונים- יתרונות וחסרונות"
הפעם השתלטתי על הדיון והצבתי יתרונות מול חסרונות, עם תוספת קטנה מצד החברים "הגשנו" למפקד את תוצאות הדיון.
בסיום הדיון יצאנו למסע אחרי המפקד עם הציוד עלינו,
המפקד החל לעשות לרוץ בשטח ענק וקשה לריצה (חול, צמחייה גבוהה וכו'...)
היה קטע שבו היינו על שביל ופתאום המפקד פנה פנייה חדה לכיוון שדה קוצים גבוה!!
אנחנו, בלי לחשוב פעמיים נכנסנו אחריו כמו מטורפים!!! בלי להתייחס לכאב או לדם.
בתחילת המסע המפקד אמר לנו שאם לא נשמור על מרחק של מטר ממנו במשך כל הריצה אנחנו נחזור את כל הדרך שעשינו.
כל פעם שהמפקד התרחק הוא הרים את ידו והיו לנו 5 שניות להדביק אותו.
לאחר שעברנו מרחק של כ- 2 ק"מ לא הצלחנו להשיג אותו ב- 5 שניות ואשכרה חזרנו את כ-ל הדרך!!!
זה היה קטע קשה כ"כ! המשכנו לרוץ ושוב עברנו כבר דרך ארוכה, פתאום המפקד רץ, הרים בול עץ קטן וזרק אותו לצד, אז הוא הגביר מהירות והרים את ידו הפעם שוב לא הצלחנו להשיג אותו. הוא עצר אותנו ואמר "זוכרים שאמרתי שאם לא תצליחו לבצע את מה שאני אומר יהיו לכך תוצאות?"
ואז הוא התחיל להריץ אותנו עם האלונקה עד בול העץ שכבר היה במרחק של כ- 50 מטר מאיתנו וחזרה בזמן קצוב של 25 שניות.
היינו כ"כ תשושים שלא הצלחנו לעמוד בזמן ולקח לנו כמה פעמים טובות להצליח לבצע ת'משימה.
אני מוכרח לציין שבמשך כל המסע החילופים בפק"לים ובאלונקות התבצעו בצורה מושלמת, ברגע שמישהו כבר לא יכל אבל ממש לא יכל, ישר החליפו אותו בלי לחשוב פעמיים.
היו לי הרבה מקרים שלא יכלתי יותר, החליפו אותי וישר מישהו אחר צעק "חילוף!" ידעתי שכולם תשושים ואף אחד לא יכול להחליף אותו אז נאלצתי להחליף אותו למרות שפיסית בקושי עמדתי על הרגליים.
בכל מקרה ככה זה נמשך.
בסופו של דבר הגענו לבסיס (סוף סוף1!!!!!!)
ושם חיכו כל האנשים שפרשו, הצוות שלי הגיע ראשון מבין כל הצוותים וכולם מחאו לנו כפיים.
ברגע שהורדנו את הציוד הרגשנו כמו אלים!!! פשוט לא ייאומן!! סיימנו את הגיבוש!!!!!
אני אישית הרגשתי כ"כ גאה שסיימתי לאחר כל מה שקרה לי. אין מילים לתאר את זה, אני לא יודע איך להעביר לכם את מה שהרגשתי.
אחרי שהנחנו ת'ציוד הלכנו לחורשה צידית ושם עשינו מתיחות (לאחר מכן הגיעו שאר הצוותים ועשו מתיחות ברחבה מול כל אותם חבר'ה שפרשו, ולדעתי זה לא יפה... קצת צניעות).
בסוף המתיחות הבאנו חיבוק קבוצתי כזה והתחלנו להתפרע מרוב אושר!!!! פשוט a kodak moment (:
לאחר המתיחות הלכנו להתקלח ואז חיכינו לראיון האישי.
בדר"כ כל האנשים שגרים רחוק הם אלה שמרואיינים ראשונים.
הייתי כבר בתור, הייתי אמור להיות השני בצוות שלי שמרואיין פתאום רגע לפני שקוראים לי לראיון בא הרס"ר ואמר לי לבוא לעזור לו, אמרתי לו שאני תיכף ניגש לראיון והוא אמר שאני לא אדאג וברגע שיקראו לי הוא ישחרר אותי.
הייתי צריך להעביר מיטות שהיו מפוזרות בחוץ לתוך אוהל, באותם רגעים השרירים שלי כבר החלו להתקרר והכאב החל להשפיע, בקושי הלכתי!! שלא לדבר על סחיבת מיטות.
בקיצור באחת הפעמים המיטה נפלה לי על הרגל!!!
זה כ"כ כאב הייתי בטוח ששברתי ת'בוהן, היא ישר החלה להתנפח וישבתי בצד ופשוט לא האמנתי שסיימתי גיבוש צנחנים\דובדבן ואני נפצע ברגע שכזה (חשבתי על מרפי הבן זונה חחחח למי שמכיר ת'שיר של אמ סי מנצור).
בסופו של דבר כשחזרתי צולע לרחבת הראיון גיליתי שכבר קראו לי ולא הייתי שם, אז הייתי צריך לחכות עוד איזה שעה עד שיהיה תורי.
טוב בסוף סוף כל סוף הגיע התור שלי, הפסיכולוג ביקש שאני אספר על עצמי, על המשפחה ועל התחביבים שלי (הדגש היה על תחביבים) ומשם השיחה התגלגלה...
בסוף הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות בצבא ולמה...
הראיון נמשך כרבע שעה.
אז זהו, סיימתי ת'ראיון חיכיתי לכמה חברים ונסענו הבייתה עייפים אך מרוצים וגאים !!! .
התשובות בעוד חודש.
לסיכום,
הגיבוש הזה הוא חוויה אדירה שמלמדת אתכם המון דברים על עצמכם!
אני לא האמנתי שאני אסיים אותו ובסופו של דבר כן סיימתי ואני מרגיש טוב בקשר לעתיד.
פגשתי שם ממש אנשים מדהימים והחוויה הזו שווה כל רגע.
עוד פרט שראוי לציון הוא העניין עם השקים בהתחלה.
תכניסו לעצמכם לראש לא לפרוש בשקים!!!!
כל מי שפרש אצלנו, פרש בשקים!!!! זה השלב שהכי שובר אנשים!!!
אל תפרשו בשקים!!! תמשיכו למרות הכל!!!
זה כמו חוק, מי שלא פורש בשקים לא פורש בכלל!!!
זו העצה הכי טובה שאני יכול לתת.
ינסו לשבור אתכם בשקים, אל תתנו להם לעשות לכם את זה, תמשיכו למרות הכל עם כל הקושי, כי אתם יודעים שבקרוב זה ייגמר, לא לוותר בקטע הזה ובכלל.
בהצלחה לכולם.
אה חחח עוד קטע חמוד היה כשסיימתי ת'ראיון ירדתי לכיוון היציאה וכבר ראיתי את האנשים שבאו לגיבוש שהחל היום, זה היה מצחיק איחלנו להם בהצלחה וכולם התנפלו עלינו ושאלו איך היה, אם סיימנו וכו'...
חחחח זה משעשע ביותר.
בכל מקרה אני תשוש כעת ואני אפסיק לחפור, מקווה שעזרתי במקצת לכל אותם שעומדים לעבור ת'גיבוש בעתיד או סתם אנשים שמתעניינים.
שיהיה לכולם ערב נעים.
שלכם,
פבל - מס' 11 בצוות 7!!!!
*** אנשים אחרים שסיימו איתי ת'גיבוש מוזמנים להוסיף פרטים שבטח שכחתי כי אני תשוש
נערך לאחרונה ע"י FuRiOuS_Revenge בתאריך 18-04-2005 בשעה 21:12.
|
ראשי
צ'אט
18-04-2005, 20:57
,או בבוהן
מצב כלאיים
