 |
23-01-2008, 09:18
|
 |
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
המאבק בהשתמטות מצדיק כל אמצעי?
האם החלטת שר התחבורה להעביר נתונים ממשרדו לצה"ל "נגד מי שיכולים לשרת ואין להם כל מגבלה", היא כלי לגיטימי במאבק בתופעה, או שמא מדובר בהפרה בוטה ולא חוקית של עקרון שמירת הפרטיות?
להיאבק בהשתמטות באופן מערכתי / שאול מופז
תופעת ההשתמטות איננה עניינו הבלעדי של הצבא אלא של החברה כולה. הדבר בנפשה ובנפש הנהגתה, ולפיכך על מערכות השלטון על זרועותיהן ושלוחותיהן ליטול במשולב חלק בביעור נגע ההשתמטות, ומנגד - להטמיע את חשיבותו של השירות הצבאי.
על פי מחקרים אקדמיים, מקורן של הסיבות להשתמטות נעוץ בתמורות העמוקות שעברה החברה הישראלית בדור האחרון: ההתפתחות הטכנולוגית והפיכתנו בעיני עצמנו לחלק מכפר גלובלי עולמי, השייך לעידן האינטרנט והמחשב; תום עידן המלחמות הגדולות – תהליך שהביא על כנפיו את רוחות השלום וההסכמים עם מדינות האיזור ובראשן מצרים וירדן, וכן אחיזתן המואצת של פילוסופיות, הרואות את טובת הפרט ותועלתו האישית על פני טובת המדינה האמורה לשרתו ולדאוג לרווחתו, בקרב חלקים רחבים של החברה.
בקרב הרובד הארי של בני הנוער קיימת מוטיבציה גבוהה לשרת שירות משמעותי. מרשימה גם תופעת ההתייצבות והנכונות של חיילי המילואים שנקראו לדגל במבצע "חומת מגן" ובמלחמת לבנון השניה. שיעור התייצבותם עמד אז סביב מאת האחוזים. בזכות נכונות זו, עומדים לנו עדיין כוח הרתעתנו וחוסננו.
אולם בקרב ציבורים רחבים הולך ומתפשט נגע ההשתמטות הן בסדיר והן במילואים, ולכך יש השלכות מרחיקות לכת על דרכה של החברה הישראלית ועתידה. אין בידינו עדיין היכולת והרשות להתענג על כרי הדשא של הכפר הגלובלי הקטן שבו היינו רוצים לחיות, שכן הוא עדיין מוקף גדרות תיל ועמודי תאורה ואילו משבן של רוחות השלום מתחלף חדשות לבקרים עם מעוף הקסאמים לעבר יישובי הנגב המערבי.
רק חברה חזקה ומגובשת תוכל לאיומים המרחפים מעל ראשה של המדינה, שעדיין חיה על נפשה. הרי כי כן, ערובה לעוצמתה של החברה היא בראש וראשונה הערבות ההדדית של כל חלקיה והתחושה הבלתי משתמעת לשתי פנים של השוויון בחלוקת הנטל בקרב חבריה.
בנוסף, לצה"ל כצבא העם תפקיד מרכזי ככור היתוך חברתי, כמי שיכול להקנות ולהשיב לרבדיה השונים ובתוכם בני העליות החדשות והשכבות החלשות, את תחושת השייכות והגאווה, ולתרום להשתלבותם במרקם החיים במדינה.
ההתמודדות עם נגע ההשתמטות היא מורכבת. עיקר המאמץ צריך להתרכז באותם מעגלים חברתיים ההולכים ומתרחבים בליבה של החברה הנורמטיבית, המוצאת את ערוצי ההשתמטות בשטח האפור שמסגרת החוק פותחת ומאפשרת, בין אם בדרך של שחרור על רקע סעיף נפשי כביכול, בין אם על רקע נישואים פיקטיביים של נשים בנות גיוס, ועוד כהנה וכהנה, כיד הדמיון הטובה ורוח היצירה של מי שבחירות חשקה נפשו.
אני מאמין שכל צעירה וצעיר בישראל חייבים לתרום למדינה ככל יכולתם, בין אם בשירות צבאי ובין אם בשירות לאומי או אזרחי. השירות הלאומי צריך להיות מורחב לחרדים, ערבים-ישראליים, וצעירים שאינם יכולים לשרת בשירות צבאי. השוויון בחלוקת הנטל נכון לכל רובדי החברה בישראל, אם לא במסגרת השירות הצבאי, אזי במסגרות אחרות.
נגד מי שיכולים לשרת ואין להם כל מגבלה, יש להיאבק באופן מערכתי וכולל, ולוודא שאותם משתמטים אינם "נופלים בין הכסאות" ומנצלים את חוסר התיאום בין המערכות. בכפוף לקו מחשבה זה, יש להסביר את החלטתי להעביר מידי משרד הרישוי לרשויות הצבא את רשומות הניגשים לבחינות נהיגה. כשירותם לשירות של הללו שיימצאו כמי שהשתחררו מצה"ל על סמך סעיף נפשי לפי הצהרתם, אך למבחני הנהיגה הופיעו כבריאים לחלוטין, תיבדק מחדש. לא ייתכן שאותם צעירים שהערימו על המערכת, יקבלו את מלוא הזכויות שמקבלים אלו שמילאו חובתם.
משנה חשיבות יש לתת לפעולותיה של מערכת החינוך, שבידיה מלוא הכלים להתמודד עם סוגיית המוטיבציה לשירות בצה"ל. זהו נושא חינוכי מובהק, נחלתם של המנהלים של בתי הספר ומוריו, החייב להוות חלק מתוכנית הלימודים וההכשרה לבגרות. על מערכת החינוך, בשילוב עם זרועות הצבא והמערכות המוניציפליות להכין תוכניות ארוכות טווח חדשניות ונמרצות, שיבטיחו את הטמעת המודעות לשירות הצבאי והחינוך לו.
הכל מותר בשם הביטחון / דדי צוקר
רק במדינה שבה "ביטחון" הוא רשיון עבור כל אחד לעשות כל דבר בכל עניין, יכול שר-התחבורה-רמטכ"ל-בהדחקה להכריז שהוא ישמש סוכן של צה"ל ויתפוס משתמטים משירות צבאי ויסגיר אותם לרשויות הגיוס.
הסיפור תמים כל כך וישראלי מאוד. שאול מופז שיחרר הודעה לעיתונות, שסביר להניח כי יועציו המשפטיים של משרדו לא ידעו עליה דבר, ובה מסר שמעתה יסגיר המכון הרפואי לבטיחות בדרכים כל מי שלא שירת בצה"ל מטעמים נפשיים, אך נמצא כשיר לקבלת רשיון נהיגה.
נחזור שנית: משרד התחבורה, האחראי למניעת תאונות ולבדיקת כשירותו של נהג לקבל רשיון לנהוג בכלי רכב, יבדוק את זכאותם של אזרחים ששוחררו מצה"ל. אם האזרחים הללו, שצה"ל בכבודו ובעצמו שיחרר, יימצאו כשירים לנהיגה, אות וסימן הוא שהם משתמטים / רמאים / מתעתעים במערכת, ויש לדווח עליהם לצה"ל.
נו, ברור. אם הם יכולים לנהוג, יקבע משרד התחבורה, הם יכולים גם לשרת בצבא. המכון הרפואי שעוד לא יודע בוודאות לפצח מהי באמת כשירות בריאותית לנהיגה, מרגיש עצמו מומחה לתפוס משתמטים.
מה למשרד התחבורה ולכשירות לגיוס? לא גלשו קצת מסמכויותיהם? האם בגלל שהשר היה רמטכ"ל הוא תופס משתמטים בפוטנציה כשהוא בכלל שר התחבורה?
אך לא בכך מסתכם הסיפור. אם השר היה מתייעץ משפטית, ייתכן שהיתה נחסכת מאיתנו ההודעה לעיתונות והיה מתברר כי בסך הכל מדובר בהפגנת פטריוטיות זולה מאוד. ייתכן שהיועץ המשפטי של השר היה מסביר לו כמה דברים על הזכות לפרטיות. על זכות המוגנת בחוק, ולא רק בחוק אחד. לא בקפריזה של שוחרי זכויות האזרח מדובר ולא בטרחנות, אלא בשמירת חוק אנחנו מדברים.
שמירה על מאגרי נתונים היא עניין שהחוק קובע עונשים לפוגע בה. העברת מאגר נתונים אחד (רשימת הזכאים לרשיון נהיגה) לרשות שלטונית אחרת (צה"ל) איננה אוטומטית אפילו בישראל. ההפרדה בין מאגרי נתונים היא עניין רגיש בכל מדינה שמכבדת את זכותם של אזרחיה לדיסקרטיות. העברת נתונים מרשות שלטונית אחת לשניה איננה אוטומטית, כי אזרחים, גם מי שלא שירת בצה"ל, זכאים לשמור כמה דברים בינם לבין הצבא, או בינם לבין משרד התחבורה, בלי לערבב ובלי בלי לחלק את המידע עם כל העולם.
על פי אותה גישה שמבקש שר התחבורה לאמץ, למה ששר האוצר לא יבקש להחליף מידע עם צה"ל ויעביר לבנקים רשימה של מי שלא משרתים בצבא, למשל? אולי גם למס הכנסה? בקשה כזו של שר האוצר לא תיראה תמוהה והזויה? בעצם, אולי בשם ה"ביטחון" גם זה ייראה לחלק מאיתנו סביר.
מה בכלל יודע הבוחן במשרד התחבורה על נסיבות השחרור משירות? מה הוא מבין בזה? מאיפה היומרה להיכנס לתחום הכשירות לשרת בצה"ל?
העובדה ששר התחבורה לא משלים עם שירותו האזרחי כשר תחבורה "בלבד", והדימוי העצמי שלו הוא כשל שר ביטחון בחופשה זמנית, לא מהווה סיבה מספיקה להפר עקרון כמו שמירת פרטיות
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3494865,00.html
_____________________________________
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
