 |
27-12-2007, 13:38
|
|
|
|
חבר מתאריך: 27.12.07
הודעות: 6
|
|
שלום חברה!
גם אני הייתי אחד מאלו שעשה את הגיבוש בתאריך הנ"ל (25-26.12.07) ואני חייב לציין שלמרות התוצאות שאמורות להגיע בעוד חודש + -, זאת הייתה חתיכת חוויה שאני לא אשכח.
היום הראשון:
אני מרמת הגולן, קצרין. בגלל המרחק ולמרות השעה שבא יצאתי (5 בבוקר) הגעתי באיחור אופנתי של שעה.
לאחר אלפי נסיעות לתל השומר כבר ידעתי לאן ללכת וכו'.
הגעתי בדיוק בשעה שלאחר השיחה בפרגולה הענקית (מה שכותב המאמר הראשון סיפר).
למרות שאחרתי לא הייתי צריך למלא את השאלון לגבי יחידות אחרות במידה ואני לא אתקבל.
בזמן שהלכתי לפרגולה כבר נתקלתי בכל הקבוצות שאליהם חולקו כל המתגבשים עם המפקדים הזמניים שלהם.
הלכתי לסדר לעצמי קבוצה ובסופו של דבר הגעתי לקבוצה עם המפקד שלנו ניר.
הוא היה סבבה למרות שהוא נראה ממש עייף ולא מרוצה מהתפקיד שנפל עליו אז לא הצקנו לו יותר מדי.
כל הקבוצות ישבו בחוץ בדשא ובחול ומילאו שאלונים אישיים כולל שאלונים רפואיים קטנים (חוץ מאלו שאתם צריכים להביא איתכם מרופא המשפחה).
בזמן הזה מילאנו גם שמות ומספרי פלאפון וככה כל אחד קיבל מספר ברזל (אני הייתי 17).
כל קבוצה שסיימה קיבלה ערמת מדים והיינו צריכים לקחת לעצמנו חולצה ומכנסיים.
המדים הם מדי ב' מסריחים אבל אחרי שמתרגלים אליהם הם דווקא נוחים סבבה והריח כבר לא מורגש. (הצעה שלי להביא חגורה או אזיקונים כדי להדק את המכנסיים כי הם יחסית גדולות ואחרי זה בגיבוש יהיה ממש אבל ממש לא נוח).
אני לא הבאתי חגורה ולא הבאתי אזיקונים אבל מצאתי חוטים וקשרתי לעצמי אותם בצידי המכנס כך שזה החזיק סבבה לגמרי במשך יומיים.
הקבוצות התחילו להיכנס לפי סדר לרופא ושם בדקו לנו דופק, חום וסתם שאלו כמה שאלות רגילות. (הצעה שלי - לא לקשר ולהעלים משהו. זה ייפגע בתוצאות שלכם ובכם ולא תינתן לכם הזדמנות שניה).
אחרי הרופא כל הקבוצות הלכו למתחם הגיבוש ושם שלחו אותנו לאכול. האוכל ממש רגיל (אורז, נקניקיות, לחם, חומוס...) כך שאל תצפו לשום דבר מיוחד.
אחרי האוכל המפקדים של הקבוצות חילקו אותנו באוהלים ושם שמים את הדברים האישיים.
יצאנו החוצה לפי קבוצות לרחבה שבמתחם והיה מפקד שדיבר על מהלך היום וכו'.
אחרי זה כל אחד לקח מימיות ושלחו אותנו למלאות אותם ואחרי זה לחזור, לעמוד ב-ח ולשתות ה-כ-ל.
זה נורא לא כיף... אתם מרגישים שהמים כבר יוצאים במקום להיכנס אבל הכל לטובתינו אז מישהו קצת מחפף ומישהו עוזר לסיים לאחרים.
אחרי השתייה התחילו להקריא שמות (היינו בערך 185 איש בגיבוש) וחילקו לפי סדר עולה של שמות משפחה לקבוצות ריצה של 2000. כל קבוצה הייתה 40 איש.
הריצה התחילה בערך שעה וחצי אחרי האוכל וכל מי שרצה עשה חימומים, ריצות קצרות וכו'.
הריצה היא במדים בלי כלום מתחת כך שתקשיבו טוב להוראות אחרת תצטרכו לרוץ כמו מטורפים לאהול כדי להספיק להחליף.
אני הייתי בקבוצה הכי הכי אחרונה והיינו רק איזה 30 איש (כל מי שלא היה ברשימות היה בקבוצה הזאת).
ברגע שמגיע התור שלנו מתחילים להרגיש את האדרנלין בדם וזה ממש נחמד כי זה מוסיף לריצה.
המסלול הוא ירידות-עליות וכולו חול עם שקעים וגבעות קטנות והכי מבאס שלא רואים את הסוף והמסלול נראה מאד מאד ארוך.
הזמן המקסימלי שבו צריך לסיים לא נאמר לנו אבל אומרים לדפוק ריצה הכי מהירה שאפשר (דרך אגב, בחלוקת קבוצות הריצה מביאים לכם מספר חדש שאותו אתם צריכים לזכור כי התוצאה שלכם תירשם עליו. מי שפוחד לשכוח שירשום על היד).
יצאנו לדרך והמסלול הוא די צר כך שאין מעבר וכולם רצים מהר ונדחפים אבל בסוף הקבוצה מתפלגת לראשונים, אמצעיים ואחרונים.
אני ממליץ לא לדפוק ספרינט מטורף על ההתחלה כי זה ביזבוז כוח ואלו שעשו את זה בסוף נשארו מאחורה והיו אף כאלו שהלכו לקראת הסוף.
אתם רצים ורצים ונראה שזה לא נגמר אבל בסוף מגיעים לנקודה שבה יש רכב צבאי וחייל מסמן אתכם בטוש ואתם מקיפים אותו וחוזרים באותו המסלול בחזרה למתחם הגיבוש. אני לא יודע בכמה סיימתי אבל אני מרגיש שבזמן טוב כי אחרי הריצה פשוט אין אוויר (המזג אוויר באמת משפיע. קשה לנשום וגם יחסית קריר).
כשאתם מגיעים לסוף צועקים את המספר והתוצאה נרשמת. אחרי הריצה עשיתי מתיחות איזה 10 דק' לפחות ומומלץ לעשות את זה אחרת בגיבוש אתם פשוט תמותו.
אחרי הריצה והמתיחות חוזרים לאוהלים. נחים קצת, טלפונים, מכירים את האנשים שאיתכם וכו'.
בערב יש ארוחה ומבשרים לאלו שלא עברו שהם הולכים הביתה (אני ספרתי איזה 15 איש כולל כאלו שסתם החליטו לעזוב מסיבה כלשהי).
לפני הארוחה מחלקים לצוותים חדשים שהם יהיו הצוותים בגיבוש. החלוקה היא כנראה רנדומלית אבל יש מצב שגם לפי תוצאות ריצה.
בכל מקרה הצוות שלי היה צוות 2 (כבוד!) וכל אחד קיבל מספר שזה המספר החדש שלו מעת ועתה (כל המספרים הישנים שלכם כבר לא קשורים).
אני הייתי מס' 12 והיינו בסה"כ 16. המספרים הם כמו סוג של לשוניות צבאיות ואתם מלבישים אותם על הכתפית השמאלית.
אחרי החלוקה היו 10 צוותים ואת צוות 1 שלחו להיות מגישי האוכל וסתם ניצלו אותם (בוגהגהגהגה).
האוכל הוא שוב פעם לא משהו מיוחד אבל זה מה יש.
ההפסקה הסתיימה בערך ב 19.20 וכל צוות היה צריך לעמוד ב-ח מסביב לציוד שלו שיהיה הציוד בגיבוש (אלונקה, 2 ג'ריקנים לגב, 3 שקי חול ו16 מימיות).
בא מפקד, אומר לכם "יש לכם דקה וחצי למלא ג'ריקנים ולחזור" אז כולם רצים וממלאים מים מהשירותים וחוזרים (הכל בריצה).
אחרי ההגעה המפקד בא ואומר לשתות הכל ואז מימיה מעל לראש.
כבר אין כוח לשתות והמים מגעילים אבל בסוף גומרים.
אחרי זה שלחו אותנו לאוהלים חדשים ושם כל אחד תופס לעצמו "מיטה" וב- 8.40 כבר אסור לצאת מהאוהלים.
עכשיו לגבי האוהל:
אוהל גדול, באמצע עמוד שעליו מנורה ובאוהל איזה 10 מיטות צרפתיות מתקפלות שלמדנו לשנוא.
המיטה בכלל לא נוחה והמרגש הוא כמו לישון על אדמה. חוץ מזה בערב הטמפרטורה הגיעה לאיזה 6-7 מעלות והיה ממש ממש קר.
כל אחד לקח לעצמו מלא שמיכות וישנו במדים ועליהם אפילו לבשנו עוד חולצות אבל למרות הכל היה קר, לא נוח, רועש וסתם כולם התרגשו.
לפני השינה קצת הכרנו אחד את השני ודיברנו על חברות, צבא, לימודים... (מס' 4, 8, 10 ועוד כמה שאני התחברתי איתם אבל שכחתי את המספר - ד"ש חם  )
מס' 5 שלנו ועוד מישהו נחרו ממש חזק וחוץ מהם גם כל חצי שעה מחוץ לאוהל נשמע איזה רעש כמו רכבת מלאה בבקבוקי זכוכית.
בעיקרון נרדמים לאיזה 5 דק', קמים ל 10. ככה כ-ל הלילה.
ההשקמה היא ב 3.40, מדר ב 3.45.
היום השני:
אפשר לצאת עם מדים ועליהם משהו חם. עומדים בצוותים וקופאים מקור. באים בודקים חום ורושמים לכם אותו.
אחרי זה יש ארוחת בוקר קלה (תה מג'ריקן וסתם לחם עם ריבה + חטיף שוקולד).
אוכלים, מורידים את הבגדים החמים ונשארים רק במדים בלי כלום מתחת (!)
את המימיות שמילאנו אתמול שמים בכיס של המכנס (קשה להכניס, לא נוח, אבל מתרגלים).
אחרי כמה זמן באים המילואימניקים שהם יהיו המפקדים שלכם ואלו שמסתכלים מהצד.
אנחנו קיבלנו מפקד נחמד אבל קשוח שהעמיד אותנו בשלשות, הסביר מה יהיה והתחלנו להתארגן. כל אחד היה צריך לקחת משהו מהציוד ואני נדפקתי עם שק חול של איזה 25 ק"ג.
הלכנו למקום מאחורי האוהלים ושם עשו לנו תרגילי חימום.
אחרי החימום שוב פעם לקנחו את הציוד (שק מחורבן) וזזנו לגיבוש שמתחיל במסלול הריצה של ה-2000 ושם עצרנו בנקודה מסויימת והורדנו את כל הציוד.
עמדנו בתחילת ירידה תלולה ולמטה היה שק חול.
המפקד העמיד אותנו בשלשות ושאל "רואים את השק חול למטה"? - "כן המפקד!" - "20 שניות וחזרתם" וכולם רצים מהר עד למטה, אומרים את המספר למשגיחים שלמטה ורצים בחזרה בעליה (לפי דעתי בסה"כ איזה 80 מטר).
הגענו למעלה, הסתדרנו בשלשות "לקבל המפקד בלה בלה בלה 2-3 הקשב!". המפקד שואל "הספקתם"? - "לא המפקד" והוא אומר "צאו" ושוב פעם רצים מגיעים בחזרה ולא מספיקים. ככה רצנו איזה 5-6 פעמים בלי הפסקה וכל פעם רושמים מספרים (מי מגיע ראשון, מי אחרון). הריצה לא נוחה כי הכל חול, לא רואים כלום ואנשים ממש מחליקים. מי שרץ לאט עוזרים לו על ידי דחיפה אבל עדיין לא מספיקים בזמן. אחרי על כמה ספרינטים עושים לנו שכיבות שמיכה כדי להסדיר נשימה ואז מריצים אותנו (באחת הפעמים מי שעשה שכיבות מולי איכשהו דפק לי רגל לתוך הראש). ככה הריצו אותנו איזה 40 פעם (ואני לא מגזים!!!) והמטרה הייתה לשבור אנשים. (המפקד אמר דברים כמו "יש פה כמה שסתם דופקים את הקבוצה" ומפעיל לחץ מנטאלי על אנשים כדי לשבור -בעיקרון זאת המטרה של הספרינטים - לקבל תמונה לגבי מי לא יכול להחזיק מעמד ומי כן). בסופו של דבר 5 מאיתנו עזבו ונשארנו בצוות 11 איש. האמת שחשבתי שהסיוט של הספרינטים לא ייגמר אבל בסוף עמדנו בזמן והמפקד אמר "בשעה טובה" (בהחלט מסכים איתו). מי שרוצה עצה - אל תישברו!!! אל תישברו!!! אל תישברו!!! אני בעצמי חשבתי לפרוש כי אין כבר חמצן, הראש מסתובב אבל לא וויתרתי וידעתי שבאתי לגיבוש כדי לסיים אז תסבלו אבל תסיימו את זה!
לקחנו את כל הציוד והתחלנו ללכת אחרי המפקד. עכשיו שתבינו... ללכת זה גם אומר לפעמים לרוץ אחריו כי הוא הולך לו בכיף כאילו שהוא באיזה טיול ואנחנו מתים רצים אחריו כדי להיות צמודים.
הגענו לנקודה הבאה ובה זרקנו את כל הציוד שלנו (את השקים שמנו על האלונקה).
עכשיו עוד דבר: בגיבוש יש משימות אישיות ומשימות קבוצתיות. אישיות - תחרות, קבוצתיות - להספיק משהו בזמן ביחד.
הספרינטים היו אישיות אז תתאמצו להגיע ראשונים כמה שיותר. המשימה הקבוצתית הייתה לעבור "שדה מוקשים". השדה הוא מרובע מחבלים ובאמצע יש חומה מצינורות.
לנו יש עמוד עץ, חבית וצמיג שבעזרתם אנחנו צריכים לעבור. בפעם הראשונה שניסינו נפל לנו בן אדם והמפקד הכריח אותנו לדפוק ריצה מסביב לעוד שדה שהיה בקרבה. פעם שניה שניסינו הלך טוב והיו כבר 2 חברה על החומה. אני הייתי השלישי שטיפס וכוסעמק הצטערתי על זה... אתם מטפסים על ידי משיכת הגוף עם קפיצות על העמוד. זה פשוט עשה לי שקשוקה בביצים עד כדי זה שהם שרפו אחרי שהגעתי לחומה וחשבתי שכבר לא יהיו לי ילדים. הפעם הלך טוב אבל לא עמדנו בזמן והמפקד שוב פעם הריץ אותנו. 4 לקחו את האלונקה והשאר הסתדרו בשלשות משמאל לאלונקה. יצאנו אחרי המפקד לנקודה הבאה. האלונקה מקדימה ושאר הצוות בקבוצות של 2 מאחורי האלונקה כדי לעשות חילופים. רצים לתוך ירידה ממש חדה בתוך מלא חול ובוץ וככה אחרי המפקד. (אני כבר הייתי עם האלונקה וזה פשוט זיין לי את הכתף כי האלונקה קופצת והיא יחסית כבדה. הגענו לעוד נקודה ובה הייתה עוד משימה צוותית:
היה 8 מוטות, 4 מכל צד. ביניהם מתוחים חבלים באיזה גובה של חצי מטר מעל לאדמה. המטרה להעביר מוט מתחת לבחלים שלא יגע בחול. זאת אומרת שצריך לזחול מתחת, לאכול חול ולהתלכלך אבל זה דווקא די מהנה (מרגישים כמו בצבא).
כמה פעמים ניסינו וזה לא הלך וכל פעם כעונש מריצים אותנו. בסוף זה הצליח והמפקד שינה קצת את המשימה והכל היה באותה מתכונת: לא לדבר, לא לגעת בחבלים ולהעביר את העמוד בצורות שוונת. לא הצלחנו - לרוץ.
חוץ מהמשימות הצוותיות בין לבין נותנים לנו משימות של לדון במשהו. לנו נתנו לדון בעד ונגד השגחת הורים על ילדיהם כשהם גולשים באינטרנט. תנסו להביע את הדעה שלכם כמה שיותר ולא סתם לעמוד ולשתוק כי תמיד אתם תחת השגחה וכל דבר (ממש הכל) נרשם אצל המפקדים. תראו מוטיבציה, תדברו ויהיה טוב.
אחרי המשימה של להעביר את העמוד נתנו לנו להחליט איזה רהיט משקף את הצוות שלנו. אני הצעתי כיסא מסיבות בלה בלה בלה וכל הצוות אהב את זה ואני נבחרתי לייצג אותנו. אמרתי למפקד למה בחרנו ולמה ואחרי זה שוב פעם ציוד עלינו והמשכנו ללכת. הגענו לנקודה שבה עשו לנו תרגיל אישי. העמידו אותנו בשלשות מול מסלול חול שבמרחק של איזה 50 מטר יש שק חול. צריך לרוץ ולעקוף אותו וה4 הראשונים שמגיעים לאלונקה לוקחים אותה ורצים לסיבוב שני והשאר סתם רצים עוד סיבוב. הקטע בתרגיל הזה זה להיות עם האלונקה כמה שיותר אז תנו את הכל! (הכל נרשם להזכירכם). אצלנו כל החברה ממש טובים ורצים מהר אבל יש כאלו שהם במצב יותר טוב והגיעו יותר. חוץ מהעובדה של ההבדלים יש גם את הקטע של העייפות. אני הגעתי לאלוקנה 2 פעמים בתרגיל הראשוני (עצה: הכל בראש. הספרינטים בהתחלה זה עניין פסיכולוגי וגם פה אל תחשבו על כמה קשה כי יהיה קשה עוד יותר. תרוצו כאילו אין מחר). המפקד שינה במשך הזמן את המשימה והוסיף קושי וככה רצנו איזה 15 פעם אם לא יותר. בפעם הכי אחרונה כשצריך לעשות 4 סיבובים אני הגעתי לאלונקה והכתפיים פשוט מתות. אחרי הריצות נתנו לנו לשתות, השמש כבר עלתה קצת והיה נוף יפה ופשוט הרגשנו מעולה. תאמינו לי זה משהו שאי אפשר לתאר כשל החברה עודמדים במדים, מתנשפים, מזיעים, מלוכלכים ואפילו מעלים אדים (מס 10' יא חתיכת מכונת קיטור).
סיימנו את זה והמשכנו למשימה הקבוצתית. המטרה הייתה בדיוק כמו שכותב המאמר הראשוני סיפר. (מפת ארץ ישראל ממה שיש בשטח + לדבר ולהסביר מה רואים)
אחרי עוד הליכה הגענו לקטע שבו סוף סוף נתנו לנו לנוח איזה 5-10 דק', לשתות ולמלא מימיות (נותנים לשתות גם בין לבין אבל תשמרו מים כי הם נגמרים מהר).
הקטע של המנוחה לא היה סתם. זה היה לפני תחילת המסע הסופי. עמדנו ב-ח ושתינו וסתם דיברנו שכמעט סיימנו ולא להישבר וכמו שאמרתי היו לנו אחלה חברה בצוות.
המפקד בא והסביר לנו שעכשיו מתחיל המסע. אנחנו צריכים להיות מאחוריו עם האלונקה במרחק של חצי מטר מקסימום כל הזמן. אם לא מספיקים הוא מרים את היד ואז סופרים 5,4,3,2,1... ואם לא מספיקים להדביק פערים אז חוזרים את כל הדרך חזרה ומקבלים גם עונש של לרוץ. למזלנו אנחנו לא חזרנו אבל פעם אחת קיבלנו עונש של לרוץ כמו מטורפים לקיר שהיה באיזה מרחק 50 מטר ולחזור בדקה וחצי. האלונקה כבר נכנסה לי לעצמות אבל ממשיכים למרות הכל. ככה המסע נמשך איזה 5 ק"מ דרך בוץ, חול, עליות, ירידות, שיחים וכל החרא שיש וזה לא סתם ללכת אלא גם לרוץ אחרי המפקד כשל הזמן מסביב הכל נרשם. החרבה שלנו עזרו הרבה, התחלפנו באלונקות כדי שלא יהיה קשה ולבסוף הגענו לקטע שבו חזרנו למסלול ה 2000 והמפקד כבר לא רץ. את כל המסלול הלכנו ברגל ולבסוף הגענו בחזרה למתחם. הגענו למקום שבו עשינו מתיחות והורדנו את הציוד. המפקד עשה לנו מתיחות, נתן לשתות והושיב אותנו לשיחה. סיפר מה הולך לקרות ולדעת שבאמת לא כל מי שסיים את הגיבוש יתקבל לצנחנים אבל בדבר אחד הוא צדק - זאת חוויה שתלבה אותנו לכל מקום בצבא. סוף סוף זה היה מאין שבירת דיסטנס והמפקד שלנו עזב אותנו. הלכנו להוריד את המדים שלבשנו במשך יומיים ולאוהלים. כשמגיעים כל הגוף מתפרק אבל זה סוג של הנאה ומרגישים מרוצים. החלפתי בגדים והלכתי להתקלח. אחרי המקלחת וכל החול שנשטף מכל חור בגוף (נו טוב, כמעט כל חור) מרגישים רעננות והקלה עצומה. יוצאים החוצה לאכול (שוקו + לחמניות. שמנים אכלו את כל הלחמניות ונשאר רק שוקו אבל למי יש כוח לאכול...).
אחרי המקלחות התייצבנו בתוך 3-4 סככות וחיכינו שיקראו לנו לראיון אישי. אני הייתי בין הראשונים בגלל שאני גר רחוק אבל עדיין הציפיה נראית לכם כמו אינסופית. אני קיבלתי שני מפקדים שדיברו איתי (לספר על עצמך, לימודים, תחביבים, חברים וכו')
דווקא בקטע הזה הרגשתי שהלך לי ממש חרא. יצאתי עם הרגשה כאילו המפקדים לא שמעו ממני מה שהם רצו... לא יודע, קשה להסביר. סיפרתי להם הרבה ודיברתי בכיף אבל עדיין נראה כאילו הלך ממש חרא. אני לא יודע מה באמת הם חשבו אבל אני יודע דבר אחר. הייתי בגיבוש וקרעתי את התחת כמו כל החברה בצוות כדי לסיים הכל הכי טוב שיש ולעבור את הגיבוש בהצלחה. נתתי מעצמי המון ונהנתי מכל רגע. מקווה שהראיון לא משפיע הרבה וסתם הייתי כבר מותש ולחוץ.
בכל מקרה אחרי הראיון "הולכים" הביתה. הולכים באמת אבל הקטע של ההליכה פשוט ממש ממש ממש כואב כי כל שריר בגוף זועק ואי אפשר אפילו ללבוש את התיק על הכתפיים בלי שמשהו יכאב. איכשהו הגעתי לתחנה מרכזית, אכלתי ונסעתי הביתה. הגעתי מת אבל עם חיוך ענקי על הפנים. עכשיו נשאר לעשות גיבוש חובלים ביום ראשון ולחכות לתוצאות.
מקווה שלא חפרתי יותר מדי. זאת חוויה שלא תשכח ואני זוכר הכל כאילו שזה קרה לפני כמה דק'.
תבואו, תהנו, אל תישברו ותסיימו את הגיבוש כמו גדולים!
בהצלחה לכל מי שסיים, נתראה על מדים 
שלכם, מס' 12, צוות 2.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
