שלום,
רציתי לשאול לגבי מקרה שאבי סיפר לי עליו.
במלחמת יום הכיפורים הוא היה מילואימניק ביחידת בינוי של חה"א (הוא אדריכל). הוא סופח לסוללת הוק כחלק מהבינוי שלהם. המסו"ל קיבל פקודה לפרוש בפוריה, אבל מטעמיו הוא (לפי התיאור של אבי, המסו"ל חיפש אקשן), החליט לפרוש בתל אבו יוסוף (הר יוסיפון). אבי שעשה אחד ועוד אחד, הבין מה יקרה ברגע שהסוללה תפרוש שם, וניסה לדבר עם הסמסו"ל, אבל נופנף (מי זה בכלל המילואימניק מהבינוי? מה הוא מבין). טוב, הסוללה פרשה, וזמן קצר לאחר מכן נשמעו יציאות, ולאחריהן נפילות ארטילריה בבסיס ההר. הנפילות טיפסו במעלה ההר עם הטיווח, עד שהחלו לפגוע בסוללה. אבי תיאר את הרגשת חוסר האונים במצב של הרעשה ארטילרית כבדה שאין אפשרות להסתתר ממנה. כמובן שהסוללה נאלצה להתקפל תחת אש ולדלג למיקום שנקבע לה מלכתחילה.
לפי מה שאבי זוכר, זה ארע ביום השלישי למלחמה. הוא לא זוכר את שמות המסו"ל או הסמסו"ל או את מספר הסוללה (הוא לא היה שייך אליה, רק סופח).
למישהו יש עוד פרטים? חיפשתי בפורום וכן בגוגל, לא מצאתי איזכור לנושא.

תודה,
רן

בח"א מסו"ל לא מחליט עצמאית היכן לפרוס את הסוללה שלו, גם למג"ד (סליחה "מפקד היטנ"מ") לא תמיד יש את הפריווילגיה הזו, אפילו לא למפקד האגד. אלו החלטות שמתקבלות במפקדת ח"א (ואין צורך לפרט באיזו רמה). למסו"ל יש משימה מוגדרת להגן על X ו Y ולא תמיד הוא נחשף בכלל לתמונה ההגנה האווירית המלאה, שהסוללה שלו מהווה חלק ממנה (בדומה למסו"ל תותחנים או מ"פ בשיריון). בגלל הדרך שבה גדוד נ"מ פרוס בזמן מלחמה לא שכן אגד שלם, גם למפקדיו של המסו"ל לא תמיד יש תמונה ו/או שליטה מלאה על הנעשה, הכל תלוי בנסיבות. מערך ההגנה האווירית (מיירטים ונ"מ) בד"כ מנוהל בצורה ריכוזית ביותר ולכן לא רק למסו"לים אלא גם למפקדי מבני יירוט אין יתר עצמאות בשיקול דעת אל מול גורמי הבקרה והשליטה. באופן דומה למג"ד ולמפקד האגד בנ"מ, גם למפקד הטייסת והכנף או הבסיס ממנו יוצאים המבנים אין כמעט SAY בנושאים אלו. בזמן מלחמה כוללת כידוע השליטה המרכזית לעתים מתרופפת, כפי שקרה גם בסיני ב 1973, שם מסו"ל ראס-סודר דאז משה נג'ארי, לימים מפקד אגד מרכז, ציפצף על כל שדירת הפיקוד שלו (שהייתה מרוחקת מאוד מהחזית) ואף על שדירת הפיקוד המקומית (מפח"ט 35, פיקוד מרש"ל), נותר במקומו והמשיך להפיל מטוסי אויב הרבה אחרי שעיקר כוחות צה"ל נסוגו משם דרומה לאבו זניימה. למקרה של אביך, נשמע שאחרי נסיגת האויב אל מעבר לקו הסגול הסוללה לא יכלה להמשיך לתת חיפוי אפקטיבי לכוחות צה"ל הקדמיים מאזור פוריה (אם זו אכן הייתה משימה, לא בטוח) ועל כן המסו"ל רצה לקצר טווחים אל עבר המובלעת. זה שבגלל הדילוג הסוללה ספגה הפגזה עזה לא בהכרח הופך את ההחלטה ללא נכונה, הרי כוחות צה"ל שפעלו ברמה"ג (כולל גדודי הנ"מ הניידים בסדיר ובמילואים שפרסו עם האוגדות) ספגו הפגזות עזות ביותר כל משך ימי המלחמה וחלקם אף המשיכו וספגו אותה בחצי שנה שאחרי הפסקת האש, במהלך מלחמת ההתשה האינסופית במובלעת הסורית. כמו כן חלק מהיחידות אף ספגו הפגזות עוד בתוך הקו הירוק באזור נהר הירדן (כמובן גם התקפות פרוג פנימיות יותר) ועל כן עצם השהיה בפוריה לא הייתה מבטיחה בהכרח חסינות מוחלטת מהפגזות.

תודה, מסכים בגדול עם מה שאמרת (ואני ממערך הטק"א בנ"מ, כך שאני מודע לכך שמסו"ל לא מחליט לאן פורשים).
אבל

ציטוט:

במקור נכתב על ידי strong11 זה שבגלל הדילוג הסוללה ספגה הפגזה עזה לא בהכרח הופך את ההחלטה ללא נכונה.

נכון, אבל זה שהסוללה ברחה עם הזנב בין הרגלים ללא שום תרומה משמעותית, מראה שלא היה שום אפקטיביות לדילוג. נ"מ נייד שונה לגמרי מסוללת הוק, שזמן הקיפול שלה ארוך וכוללת הרבה מכשירים פגיעים על שטח יחסית קטן. אם היא מטווחת אז הסיכוי שתהיה אפקטיבית קלוש. היום המצב קצת שונה, מכיוון שלפטריוט יכולת דילוג הרבה יותר מהירה, וטווח גדול יותר גדול (בצורה משמעותית), כך שיש אפשרות לספק הגנת נ"מ מקו אחורי.
שוב, הטענה שהועלתה בקשר להחלטה היתה יותר מכיוון שנראה שהמסו"ל לא לקח בחשבון כמה גדול הסיכוי שיופגזו, וכשזה קרה זמן קצר אחרי שפרשו, העביר את הסוללה לאן שהיה אמור לפרוש אותה מלכתחילה. הניסוח המקור שלי לא היה ברור מספיק. ברור שבמלחמה יש טעויות, רק כאן נראה שלא היה מספיק שיקול לכמה אפקטיבית תהיה הסוללה תחת הפגזה, וכמה רב הסיכוי שאכן זה יקרה תוך זמן קצר.