מתוך מאמרו של אורי אבינרי בהארץ לפני כשבועיים על תוכנית החלוקה:

" זאת היתה מלחמה אתנית. בחודשים הראשונים לא נשארו ערבים מאחורי הקווים שלנו, ולא נשארו יהודים מאחורי הקווים הערביים. שני הצדדים ביצעו מעשי-זוועה לרוב. בראשית המלחמה ראינו בצילומים את הראשים הכרותים של חברינו נישאים על כידונים בעיר העתיקה בירושלים. ראינו את מעשה הטבח שבוצע על ידי אנשי אצ"ל ולח"י בדיר-יאסין. במחצית הראשונה של המלחמה ידענו שאם ניפול בשבי, נישחט. גם הלוחמים הערבים ידעו שזה יהיה גורלם."

שאלתי היא מה השתנה במחצית המלחמה (ההפוגה?) שהפך אותה לפחות אכזרית? הרי לרוב מלחמות הופכות פראיות יותר ויותר ככל שהצדדים נוקמים על הזוועות שנעשו לשבויים מכל צד.

המלחמה הייתה הרבה יותר נגד צבאות סדירים ולאורך חזיתות, בעוד לפני כן המלחמה הייתה על הדרכים או באזורים מעורבים. הכוח הערבי המקומי לא היה בעל חשיבות לאחר ההפוגה הראשונה.

כל זה בקצרה ובלי להכנס לדיון על הנימה הפוליטית שמכניס אבנרי, כמה צפוי, לתוך הסקירה שלו בקווי השיויון בין "הזוועות שלנו לשלם".

.

לדעתי, מיד לאחר ההפוגה הראשונה, עם הצלחת מבצע דני, קרו שני דברים:
- נכבשו ערים ערביות ולא בוצעו מעשי טבח באוכלוסיה האזרחית שלהן
- מבצע של צה"ל הצליח בצורה חלקה, מה שהסב את תשומת הלב ממלחמה "בשיניים ובציפרניים" למלחמה שאפשר לנצח בה ורק צריך לראות איך משכפלים את ההצלחה

אני, אגב, חושב שכלל לא היה טבח בדיר יאסין, אבל לך תתווכח עם אורי אבנרי.