מכיוון שאני איני דתי, אני לא מחכה לגבולות ההבטחה, והם לא מהווים פקטור עבורי (גם לא בעוד 250
שנה...). אני בוחן את שאלת העלות-תועלת של נסיגה, והמסקנה שלי (מתוך קריאת מה שאומר הצד
השני), היא שנסיגה מעל המוטיבציה אצל הצד השני, כיוון שהוא מפרש אותה כחולשה (הם לא מכירים
את גל הירש, ולא מבינים את הגאונות שב"שיפור לאחור תוך מהלך השתבללות דו-קוטבי ותלת
שכבתי...
). בנוסף, וויתורים מחזקים את האוייב באופן הכי בסיסי שאפשר: כל שחרור מחבל מגדיל
את מצבת כוח האדם של האוייב; כל מסירת נשק, מגדילה את מצבת האמל"ח שלהם; כל הסרת
פיקוח על גבולות, מאפשרת להם מעבר של אנשים לאימונים בחו"ל, והכנסת נשק כבד יותר פנימה.
לא יעזור כלום - הנסיגות חיזקו אותם, החלישו אותנו - ולא קירבו במילימטר את האפשרות לשלום.
הסיבה לכך שלא יכול להיות שלום, היא שהם מאמינים בכנות שאנחנו זמניים פה. כל ויתור וכל נסיגה
רק מחזקים את האמונה הזו אצלם - וגם אצלנו...