25-10-2007, 15:53
|
|
|
חבר מתאריך: 07.01.05
הודעות: 5,971
|
|
אתה זוכר את התקופה מזוית הראייה שלך
לאנשי הימין זו היתה תקופה אחרת לחלוטין. אתה בוודאי זוכר את כל האנשים ממחנה השמאל שאחרי שנתניהו נבחר ייבבו שגנבו להם את המדינה וכו'. עכשיו קח את התחושה הזאת (שאני לא מזלזל באותנטיות שלה) ותעצים אותה פי כמה.
כך זה נתפש בעיני ימני מתון (אני):
החשאיות סביב עצם ניהול המשא ומתן, והעובדה שהממשלה שהיתה תחילה ממשלת עבודה, מרץ, וש"ס הפכה לממשלת מיעוט בתמיכת הסיעות הערביות ושני ח"כים שניקנו בכסף לא תרמו לאמון בה. הגישה הפטרונית של חברי הממשלה (בעיקר רבין, פרס, שוחט ואלוני, אבל גם אחרים) כלפי מתנגדיהם, וההתגייסות הטוטאלית של התקשורת למען תהליך השלום חנקו כל דיון ציבורי רציני. מעבר לזה, היתה תחושה של התפרקות אידאולוגית - מה שהיה עד אז נכס ביטחוני ונכסים לאומיים הפכו לפתע למטבע עובר לסוחר. מאז כבר התרגלנו לעניין, אבל העובדה שמנהיגי המדינה מתחבקים עם מי שעמדו מאחורי מעשי הטרור המזוויעים ביותר שהיו לנו גרמה זעזוע להרבה אנשים, ואחרי שהאוטובוסים החלו להתפוצץ בחוצות הערים המצב הפך לאבסורד ממש. היתה תחושה של נתק בין מה שקורה במציאות למה שמתרחש בטרקלינים בבירות אירופאיות.
כל אלה גרמו לתחושת של מחנק, של אובדן דרך, ומכיוון שהתקשורת היתה לחלוטין חד צדדית גם לא היתה שום דרך לנתב את המצוקה לדרכים דמוקרטיות ממש. כל מה שכתבתי עד כה היה מנקודת מבט של חילוני שלא גר בהתנחלות. הציבור הדתי לאומי, אני משער, חש נרדף ממש (עוד טרם הרצח) ותושבי ההתנחלויות שעד אז היו יקירי המדינה, הפכו לפתע לאוייב העם. הנהגת הימין המתון, כהרגלה, היתה אימפוטנטית וזה רקע אידאלי לצמיחה של תנועות קיצוניות. הימין כולו נדחף להקצנה, ומי שמלכתחילה היה לא מהמתונים נפל לידיהם של הארגונים המטורפים וההזויים.
תחושת האופוריה או התקווה נחוותה על ידי חצי (?) מהעם. על החצי השני עברה תקופה קשה מאד. רוב האנשים במחנה השמאל והמרכז לא היו ערים לזה כמובן משום שהתקשורת מיסכה לחלוטין את המציאות הזאת, ולכן בחירת נתניהו למרות הרצח ומסע הדלגיטימציה בעקבותיו הוותה הלם מוחלט לרבים בציבור.
|