את הקטע שאני מביא כאן כתבתי למקום אחר, אולם אני מביא אותו משום שהוא שופך אור על פרשייה נושנה ונשכחת: כזו שהתרחשה בדיוק בתפר שבין שלהי מלחמת העולם הראשונה ותקופת המנדט.

את הסקירה על הפרשייה ומה שסביבה אני לא מביא במטרה להצית וויכוח פוליטי או כמטאפורה לפה או לשם: אני מביא אותה משום שמעט מאוד מוזכרת הפרשיה, בקצרה וללא פרטים, במקורות "שלנו" וראוי להרחיב במשהו על המקרה. היבטים רבים בסיפור יראו כאילו נלקחו מחדשות של היום וכמו היום, כל אחד יוכל למצוא את הצד "שלו" להזדהות אתו. לפחות כאן הייתי מעוניין להימנע מהגררות לוויכוח על אקטואליה.



"היו ימים שבהם הייתי גאה בכם אולם היום אני מתבייש בכם: אתם לא יותר מאשר אספסוף של פחדנים ורוצחים" גנרל אלנבי חובט בחיילי אוגדת אנז"ק ליד נס ציונה, דצמבר 1918.



פרשיית סרפנד הייתה אקורד כמעט אחרון במערכת היחסים המתוחה, גם אם ממעטים לקרוא עליה, בין חלקים נרחבים בחיל המשלוח הבריטי ובין חלק מתושבי הארץ - היא הייתה גם שיאה: קבוצה גדולה, ומגוונת באופן שאינו מאפשר לייחס את התגבשותה אד הוק רק ל"אחוות לוחמים" שלילית, של חיילים מרחבי האימפריה הבריטית, מכתרים ופושטים על הכפר סרפנד אל חראב (שהיה בין נס ציונה לראשון לציון) שורפים אותו ומכים עשרות מהגברים שבין יושביו, עד עשרה מהם למוות, כל זאת בתוך כחצי שעה, ללא הפרעה מצד כוחות הממשל וללא שאיש מעולם הועמד על כך לדין. המעשה, שהוא ותוצאותיו עלו לכותרות אז, ניצת לאחר שחייל ניו זילנדי נרצח יום לפני כן במהלך ניסיון שוד בידי גנב חמוש.



ההתארגנות אד הוק של קרוב למאתיים חיילים מיחידות שונות, מעשה השיטור והענישה הפיראטי שלהם, העובדה כי מעולם לא הודה איש בחלקו במעשה, כמו גם תוצאות המעשה וחומרתו במושגים של אובדן חיי אדם ונזק לרכוש, הפכו את פרשיית סרפנד (כך מקובל לכנותה במקורות האוסטרליים והניו זילנדים) למקור של מבוכה. מצד שני ,העובדה כי נראה היה לרבים ששורשי המעשה (ללא הצדקתו) נעוצים היו בשורה ארוכה של מעשים מצד יושבי הארץ, כמו גם התעלמות הפיקוד העלון ממעשים אלה ואף "סלחנותו" כלפיהם, הותירה משקעים חזקים של מרירות. הוסיפו לכך את ההשפלה של כמעט אוגדה שלמה ממש בסיומה של מערכה צבאית בה שירתה בהצטיינות, ונמצא שעלבון, מרירות וטעם רע נותרו בפי כל המעורבים.



פרשיית סרפנד חלפה מן העולם וזכרה פה בארץ נשכח במהרה בשל אירועי האלימות המוכרים לנו יותר (ואולי גם משום שבאה בסמיכות ובסופה של תקופת פורענות ארוכה כמו גם מייד לאחר תקופת השלטון העותמני הקשוח) אולם בקרב אלה שתפקידם בעיצוב ההיסטוריה של הארץ הזו תם מייד לאחר הפרשיה – וותיקי המלחמה מאוסטרליה וניו זילנד – המרירות לא עברה כל עד הם עצמם לא עברו מן העולם.





מעטים אלה שיערערו על מקצוענותם של חיילי אנז"ק בקרבות בשתי מלחמות העולם, כמו גם בסכסוכים ומלחמות בהם שירתו בדבקות תחת הדגל הבריטי. מעבר לתדמיתם המשוחררת – ובעיקר בניגוד ולפעמים כהתרסה לנוקשות הבריטית – נתפסו האיכרים והחוואים, שהרכיבו את גייסות אנז"ק, כחיילים מקצועיים בקרב ומחוץ לו. שלא כמו אצל לאומים אחרים ששירתו תחת הכתר הבריטי, כבני בריתו או כאויביו במלחמה ההיא, לא נפוצים מקרים שבהם ניתן היה להגיד על לוחמי אנז"ק כי ששים להרג היו: בולטת הרבה יותר האחווה שביניהם בד בבד עם רגשי כבוד לאויב שמולם. לתורכים, אתם היה אמור לאנז"קים להיות "חשבון ארוך" מימי גליפולי, דרך סיני ועד קרבות עזה הראשון והשני, רחשו הם כבוד מיוחד ואף נתנו לתורכי שם חיבה "ג'וני טורק". לא ידוע על מקרים של רצח או הרג שבויים בידי האנז"קים: נהפוך הוא, לפחות במקרה מפורסם אחד (בימי המלחמה האחרונים ובעבר הירדן) הם הותירו כוח תורכי חמוש, לאחר שנכנע, ויחד אתו הדפו התקפות של "ערביי חיג'אז" במטרה להציל את החיילים התורכיים מהגורל המר של מי שנפלו בידי לוחמי המרד הערבי.



לשורשי המעשה, או לחלקם, נחזור אחר כך.



הפסקת האש בין התורכים לבעלות הברית מצאה את חיילי החטיבה הניו זילנדית הרכובה כשהם חונים בין נס ציונה לראשון לציון, מרחק קצר מהכפר סרפנד אל חראב, בערך באזור בו מצויה היום משטרת הטייגר הבריטית המאוחרת יותר. החטיבה נמצאה שם בתהליכי התאוששות לאחר "קו" ארוך, מתיש והרסני באזור עמק הירדן. המלחמה הארוכה, אליה רובם ככולם התנדבו מרצונם החופשי, הסתיימה בפתאומיות ובמהרה רוכזו יחידות אנז"ק נוספות במרכז הארץ. גדודים אחדים אורגנו מייד ונשלחו מהארץ לשמש כחיילות מצב בגליפולי ומקומות אחרים. זמן קצר לאחר הפסקת האש כבר חנו מספר חטיבות באזור – שטח שהם הכירו היטב ממספר "סבבי" חניה מאז נובמבר 1917 אז כבשו אותו אותם ניו זילנדים לאחר קרב קשה. החטיבות אורגנו כהכנה לכל התפתחות שתבוא, צפויה או לא צפויה. בין תושבי המושבות היהודים וחיילי אנז"ק נקשרו קשרי ידידות אמיצים, היקב בראשון הפך, מן הסתם, למוקד משיכה ראשון במעלה, ובמידה רבה ניתן להגיד כי חוגים נרחבים בקרב חיילי אנז"ק חשו הזדהות עמוקה על המפעל הציוני כפי שהם מצאו אותו, רגשות שהיו מהולים בבוז לרמת המחייה של המוסלמים המקומיים.



בשעות הערב של ה-9 לדצמבר ישן לו טוראי לסלי לאורי לבדו באוהל. לאורי הגיע לחטיבה יחד עם אחת התגבורות האחרונות מניו זילנד, שירת בפלוגת מפעילי מכונות הירייה והיה מאושפז מספר שבועות אחרי שחלה במהלך השירות הקשה בבקעת הירדן. אין עדים שראו את שהתרחש, אולם ככל הנראה התעורר לאורי משהרגיש שה"קיטבג" שלו, ששימש אותו ככרית, "נסחב" ע"י אדם זר. לאורי, כך סיפרו העקבות, רץ בעקבות הגנב שברח בכוון הכפר סרפנד אל חראב. משהשיג אותו ירה בו הגנב באקדח ירייה אחת בחזה ונמלט עם השלל. חבריו של לאורי שמעו את צעקתו, אולם משהגיעו מצאו אותו פצוע קשה לא רחוק מהנקודה בה נורה. מאוחר יותר הוא נפטר ללא שדיבר עם חבריו. איש לא ראה את הרוצח, אולם חיילים שבדקו את הזירה מייד לאחר מכן סיפרו שעקבותיו הובילו לכפר. חיילים שחנו במקום כיתרו את הכפר מיוזמתם למשך כל הלילה. הם המתינו במקום לחקירה וכוחות משטרה (צבאית) שהיה ברור להם שיגיעו. עד למחרת בבוקר לא אירע דבר מכל זה: כוח חוקר לא הגיע כמו גם שום קצין בכיר. מפקדת חיל המשלוח הבריטי שכנה בחוות שפון הסמוכה (ליד קיבוץ נצר סירני) אולם לא נראתה התעניינות מצד המפקדה.



בבוקר שלמחרת הרצח שלח הגנרל צ'ייטור, מפקדת אוגדת אנז"ק, קצין לחוות שפון על מנת לזרז את הליכי החקירה. קצין אחר נשלח לפקד על הכוחות המכתרים את הכפר. התשובה היחידה שהגיע ממפקדת חיל המשלוח הייתה שיש להסיר מייד וללא דיחוי את הכתר מעל הכפר סרפנד. החיילים, משקיבלו את ההוראה, התמרמרו באופן גלוי אולם ביצעו אותה. באופן מיידי התפנו לא מעטים מתושבי הכפר ועזבו אותו. ההתרחשויות מן הרגע שבו הוסר הכתר ועד ללילה, לא יתבררו במדויק לעולם ככל הנראה. אין ספק כי באותו יום הסתובבו רבים מחיילי אנז"ק במחנות כשהם מתוסכלים, ממורמרים ועצבניים. רגשות תסכול, הרפיית המתח עם תום הלחימה, געגועים ולא מעט מרירות כנגד הפיקוד הבריטי, הציתו או הרוחות. עד אחד סיפר כי חיילים מפלוגתו של הנרצח עברו בין האוהלים ו"חיממו" את החיילים האוסטרלים לקום ולעשות מעשה. ישנן עדויות על התכנסות מחוץ לגדרות המחנה, על גבעה, של עשרות חיילים – התכנסות שבה חייל אוסטרלי מציג בפני הנוכחים "תכנית פעולה". כפי שכבר הוזכר: לעולם לא יתבררו הפרטים ה"דרושים" לצורך חלוקת האשמה בין הלאומים המעורבים. ישנם שיראו חשיבות באחוז המעורבים מכל לאום בהתארגנות, ויש שיגידו שממילא כל הנוכחים (מתוך כוח של כמה חטיבות) היו החברה האלימים וחמומי המוח. אין ספק כי בין המתארגנים היו לא מעט אוסטרלים וכמובן ניו זילנדים. ישנן עדויות על תותחנים סקוטים – חמושים בשרשראות ברזל כבדות ועטופות יריעת עור (אביזר ששימש לגרירת תותחים ע"י סוסים) – המצטרפים גם הם. מה שעומד מעל לכל ספק הוא שהייתה התארגנות די מאורגנת כאן ולא המון משולהב הרץ ללא סדר לעבר הכפר.



בערך ב 8 בערב כיתרו בין מאה למאתיים חיילים חמושים באלות, כידוני רובים וחפצים כהים מוסתרים בשקים, את הכפר. הם לכדו את המוכתאר והורו לו להסגיר את הרוצח. לאחר שהמהלך הזה לא התבצע (ולא ידוע לנו מה הייתה תגובתו של המוכתאר) פשטו החיילים על הכפר, פינו ממנו את הזקנים, הנשים והילדים, ופרצו אליו. גרסא נפוצה אומרת כי הם ביצעו חיפוש תקיף אחרי עדויות לרצח. ניתן לקבל את הגרסא, או לא: בפועל מה שברור הוא שעוד לפני 9, פחות משעה לאחר תחילת האירוע, מתפזרים במהירות ובמאורגן הפושטים ומותירים מאחוריהם את הכפר כשהוא בוער כולו ובין בתיו שוכבים עשרות רבות של גברים שהוכו באופן קשה ובחלק מהמקרים למוות. מאהל בדואי סמוך חלק גורל דומה. אותן גרסאות "רשמיות" המספרות על ניסיון חיפוש עדויות שהשתבש, מספרות על התנגדות תושבי הכפר – התנגדות שבעקבותיה רבו האבידות בקרבם. בכל מקרה, לא נמצאו מאוחר יותר בין חיילי האוגדה כאלה שניתן היה להגדיר כפצועים.



הלהבות שנראו ע"י הכוחות בסביבה הביאו להחשת כוחות לכפר. קצין שהגיע לקראת 9 לכפר ראה חיילים נסוגים ממנו. הוא ראה נשים, ילדים וקשישים יושבים לבדם מחוץ לכפר. מאחר והכפר בער כולו, לא ניתן היה להיכנס אליו. כוחות אנז"ק שנשלחו למקום גם הם, עזבו לאחר מספר שעות מועט מאחר ולא היה בידם במה לסייע.



למחרת בבוקר באה סוף סוף פעולה מצד הפיקוד הבריטי. כל חטיבה הקימה בפקודה ועדת חקירה מיידית. בפועל ניצבו כל אלפי החיילים שחנו בסביבה בשתיקה מוחלטת וסירבו לשתף פעולה. איש מתושבי הכפר לא יכול היה לזהות את התוקפים משנתבקש. מפקד האוגדה, צ'ייטור, רתח מכעס: על מפקדיו ועל פיקודיו. לדעתו כשלו הקצינים שתחת פיקודו בתפקידם והתעלמו מחובותיהם כמפקדים כאשר הניחו לאירועים להשתלשל. אין לי ספק כי באותה מידה זעם צ'ייטור על אוזלת ידו של הפיקוד, אולם לכך אין עדות ישירה. עוצר יציאות הוטל על קציני האוגדה כעונש מיידי.



אלנבי, שלא היה במפקדתו באותו הזמן, שב אליה כמה ימים מאוחר יותר. חם מזג כתמיד הוא ציווה לכנס את האוגדה למפקד ב-16 לחודש. כשהופיע אלנבי, רכוב על סוסו ("הינדנבורג" היה שם הסוס) הוא התעלם במופגן מהצדעת מפקד האוגדה ופנה ישירות לחיילים. נוסח הדברים המדויק לא ברור עד תום, אולם היו בהם דברי השפלה והתרסה ישירה כנגד כל חיילי האוגדה. סביר להניח כי איש ממאות החיילים הרבות לא העיז לפצות פה, אולם דווח כי זמזום של אי שביעות רצון עלה מבין השורות. אלנבי הסתלק ויומיים מאוחר יותר הועברה האוגדה לחנייה באזור אל עריש: היו שראו בכך עוד צעד של ענישה – הרחקתם ממקום החניה הנוח במרחק הליכה מיקבי כרמל מזרחי. השתלחותו של אלנבי בחיילים הותירה רושם קשה: רבים הצמידו לשמו כינויי גנאי במכתביהם. ישנן עדויות כי כאשר ביקר באוסטרליה שנים לאחר המלחמה נתקל ביחס קר באופן מובהק.



כאמור, האנז"קים הוצעדו לאל עריש ומשם למצריים. במהלך 1919 הם השתתפו בדיכוי מה שמכונה "המרד המצרי": יש הגורסים כי גם שם "הצטיינו" האוסטרלים יותר מכולם בתקיפות כנגד המקומיים. אלנבי, שפיקד על מצריים אז, טען בהזדמנות אחת כי מלבד דברי הזעם שלו באותו הרגע הוא לא התכוון לשלול מהחיילים כל הערכה או כבוד שהגיע להם. כמעט כל וותיקי המלחמה מאנז"ק כבר היו באותו השלב בדרכם הביתה.



פרשיית סרפנד, לא מעט בשל העיתוי שלה בתפר שבין תום הלחימה ותחילת הפוליטיקה, כמו גם בשל זהות המבצעים לעומת הפיקוד, לא נותרה מאחור כאירוע אלים שהסתיים. היא הותירה הדים ועשרות גרסאות שכולן ערבוביה של עובדות, הנחות, משאלות לב, תסכול ובריחה מאחריות. ספרי היסטוריה רשמיים מסוימים מתעלמים במופגן מהאירוע וכלל אינם מזכירים אותו (כמעט לכל יחידה, עד לרמת הגדוד, הוצא ספר "היסטוריה רשמית" שנכתב לאחר המלחמה). כותבי ההיסטוריה הרשמית הכוללת בכל מדינה לא יכלו להתעלם מהאירוע כמו גם ממה שהם ראו כשורשיו.



ג. פאולס, כותב ההיסטוריה הרשמית של החטיבה הניו זילנדית, ומי שהיה עצמו קצין בכיר באחד הגדודים (אותו גדוד שימים קודם לאירוע נשלח לשמש חיל מצב בגליפולי) אינו מתעלם מהאירוע. למרות נקודת המבט הצרה למדי של כותב היסטוריה חטיבתית, הוא אינו מקצר בתיאור האשמים: החל משוד פרטי לבוש מגופות חייליו ובזיזת קברים (כולל בשדה הקרב הסמוך לסרפנד), דרך רצח ושוד של חיילים עוד בימי סיני, ועד להאשמת המקומיים בעשיית רווחים על גבם של הניו זילנדים. בכל מקום בו אירעו קרבות, כך כותב פאולס, מיהרו המקומיים להתלונן על נזקים שנגרמו לרכושם, גם כאשר היה ברור כי אין לכך קשר ללחימה, ותבעו פיצוי מהפיקוד הבריטי. פיצוי כזה שולם מקופת היחידה. שרשרת האירועים הנ"ל, כמו גם מרורים שאכלו הניו זילנדים במערכות עבר הירדן מצד הערבים בני בריתם כמו גם אויביהם, הותירה את הניו זילנדים רוויים באיבה למקומיים. בנוסף לשלל הסיבות ההיסטוריות, מספר הוא לנו גם על "מסרים" שנתקבלו מראשי המושבות היהודיות, כמו גם מפקדים ביחידות אחרות לפיהם פעולת עונשין עזה תיצור את ה"רושם" הרצוי על תושבי סרפנד.



גולט, כותב ההיסטוריה הרשמית של חיל המשלוח האוסטרלי, ומי שספרו מקיף ונפוץ הרבה יותר, כתב באותה הרוח, אולם צורת התבטאותו ראויה לתשומת לב מיוחדת: "כל ערביי מערב פלסטינה הם גנבים מועדים בטבעם ואלה מביניהם הגרים בשכנות למושבות היהודים הם החצופים מכולם" כותב ההיסטוריון הרשמי האוסטרלי, מריר גם לאחר שנים רבות, בהקדמה לסקירתו על הפרשיה. בסקירה שמיעוט ממנה דן באירוע עצמו ורובה הצהרות חריפות ורחוקות מלהיות "פוליטיקלי קורקט", מאשים האוסטרלי את הערבים בהתמדה בהתנהגות פלילית ולכן בשחיקת יכולת האיפוק של האנז"קים. את הניו זילנדים הוא מאשים בתכנון הפשיטה והרצח ואת הבריטים בהעלמת עין ועירוב שיקולים פוליטיים לאורך כל המערכה ביחסם המפלה לטובה את מקומיים. "לאורך כל המערכה ראתה המדיניות הבריטית באנשים השפלים ממערב לירדן מוסלמים נעלים ושארי בשר לא רק של ערביי המדבר, אלא גם של המוסלמים ההודים". למרות העברת עיקר האשמה לעמיתיו הניו זילנדים, מספר לנו ההיסטוריון ישירות ובהתייחסו לאנז"קים ללא הבדל לאום כי "אבדן אחד מחבריהם לנשק מידיו של בן הגזע לו בזו, היה פשע המחייב ענישה מיידית". עוד מספר הוא לנו כי "כמו כן, הם (הערבים) למדו במהרה (במהלך המלחמה) כי בקרב הפיקוד הבריטי השתרש מנהג לייחס כל מעשה ביזה כנגד המקומיים לחיילים האוסטרלים". עובדה זאת, לדעתו של גולט, לא רק שהגבירה את התסכול בקרב האוסטרלים, אלא גם דרבנה את המקומיים להגביר את מעשי השוד שלהם במיוחד מאוגדת אנז"ק.



התבטאויות של גולט חושפות תחושות עוינות ובוז עמוקים של רבים מאוד מקרב חיילי ומפקדי אנז"ק לתושבי סיני, א"י ועבר הירדן. מתיאורי המערכה בכמה מקורות אנו למדים כי עוד מימי מערכות סיני (1916) שקד הפיקוד הבריטי על קיום יחסים מועדפים עם ערביי הסביבה. לא פעם נאלצו יחידות רכובות שלמות לחכות שעות בתקופות לחץ להשקיית עצמם וסוסיהם בבארות המדבר משום ששבט בדואי קיבל עדיפות, עפ"י פקודה, להשקיית עדריו. אותם בדואים, שהמקורות מכנים דרך אגב כ"עוינים", נתפסו כסוכני אויב, שודדים ושכירי חרב, בעיני האנז"קים. גם בהמשך המערכה אל פנים הארץ לא נדיר לקרוא על הבוז שחשו האנז"קים לכפריים: לא מעט משום שהם עצמם היו חלוצים בארצם וראו עצמם כמפריחי שממה – בכפריים המקומיים הם ראו עצלנים, נצלנים וחסרי יוזמה. אין ספק כי המגע עם המתיישבים הלא מוסלמיים (יהודים וטמפלרים) רק חיזק תחושות אלה. תושבי מושבות דרום יהודה מתוארים בעיני חייל אנז"ק כ"מקומיים הידידותיים הראשונים שראינו מזה שנתיים". שהיה במחנות בקרבת המושבות או סרונה נחשבה לברכה. רגשות הסלידה מן המקומיים צמחו במידה מסוימת מתוך הראייה הביקורתית של הברית הבריטית-חיג'אזית בעיני מי שראו עצמם כמתנדבים האמיתיים, ולא שכירי חרב. לא פעם, כך ראו זאת האנז"קים, "הכזיבו" הלוחמים החיג'אזיים בשעת מבחן והותירו אותם לנפשם. האכזריות שבה נהגו הלוחמים הערביים בשבויים התורכיים (אותם כיבדו האנז"קים כחיילים), כמו גם מה שנתפס היה כציניות שמאחורי התייצבותם לצד הבריטים, עיצבו את דמותם בקרב האנז"קים באופן שונה, אם לא הפוך, מהתדמית המקובלת בעולם הבריטי של לוחם המדבר האציל. תחושות אלה הגיעו לשיא כאשר בפקודת אלנבי הושגו משכונות דמשק יחידות אוסטרליות שחדרו אליהן, במטרה לתת את כבוד הראשונים ללוחמיו של פייסל. בתודעה האוסטרלית נצרב אירוע זה כשילוב של עלבון ובוז לשיקולים הפוליטיים של הבריטים.



אין לי ספק כי בקרב לא מעט התחדדו תחושות סלידה מן הכפריים, ככל שפגשו ב"אחרים". האם ניתן לשר ישירות סלידה זו להתדרדרות לכלל "פוגרום" באותם מקומיים "בזויים"? לדעתי הדרך ארוכה. האם ניתן לייחס את השתלשלות העניינים ל"אופי" של חיילי אנז"ק פורקי העול והפרועים? אני מניח שב 1918 היו שהניחו כך (מקרב הבריטים): מאורעות שאירעו באותה ארץ בדיוק כ-20 שנה מאוחר יותר, מוכיחים שקביעה זו נמהרת.





הניו זילנדים, לא במפתיע, טוענים כי ראשי הקנוניה היו אוסטרלים. במכתבים, עדויות ויומנים טענו חיילים אחדים כי כל הכתם השחור הוא באשמת "עכברושי עורף", או חיילים חדשים צמאי דם שלא חוו קרב. האשמה זאת הנה עתיקת יומין ותשמע כמעט תמיד מפי וותיקי קרבות הנאלצים להתעמת מול אירועים החורגים מגבול האתיקה. וטרן ניו זילנדי מפוכח יותר מודה כי לא ניתן היה לארגן פשיטה כזאת, ובטח לא לעמוד בפני חקירה, ללא מעורבות לפחות חלק מעמודי התווך הוותיקים שבגדודים. "בכל זאת אני סמוך ובטוח", אומר אותו ניו זילנדי מפוכח, "שאלה שנלחמו כל כך רחוק וכל כך הרבה, לא היו מלכלכים ידיהם באופן כזה". חלק נכבד מהמסמכים ויומני המבצעים הרשמיים של היחידות שבסביבה אינם מסגירים כל פרטים, גם כיום לאחר שנפתחו כל הארכיונים. איש מעולם לא עמד לדין על המעשה ולא ידוע לי על מי שהודה בכך שהיה יותר מאשר עד קרוב לשלב כלשהו מההתרחשות. אחוות הלוחמים האנז"קים נותרה חזקה מכל: העדויות שלא הועלו אפילו על הכתב, ירדו את האדמה.



ב-22 לאוגוסט 1938 נרצחה בת נס ציונה, רבקה לרר, בדרכה מהעבודה ע"י כנופיה ערבית. היה זה רצח שני של בן המושבה בתוך כמה ימים. נכבדים מנס ציונה פנו ישירות למוכתאר הכפר סרפנד אל חראב והתריעו בו כי אם לא ירוסנו אנשיו, תהיה תגובת הנס ציונאים "דומה לזאת של האוסטרלים לפני 20 שנה".

.

האתר שלי :
http://sites.google.com/site/amotisrael/home

הבריטים לא התנגדו בעבר וגם לא בהווה להרג אוכלוסיה בעצימות נמוכה, וגם לא כל כך נמוכה. פרט כמובן לעובדה שמבצעי ההרג הם יהודים. את זה הם מתקשים מאוד לעכל. אולם זה מקרה פרטי שאינו מעיד על הכלל. לכן אין כאן דווקא צביעות בריטית "פר-סה". כך הם נוהגים במרבית המקרים פרט, כאמור, אם מעורבים יהודים.

כך שכל אחד יכול להסיק משהו אחר. לא רק שהשתדלתי שלא לתת לדעותי "להתערב" בעניין, אלא שיש לי הרגשה של ממש שאין לי את הכלים לשפוט את האירוע. לאור העובדה שמעשים כאלה בדיוק (התארגנות פרטיזנית אולם מסודרת ולא ממש מוסתרת, של חיילים סדירים רבים וביצוע מעשה נקם שרירותי במקומיים) היו אירוע שהיה די נפוץ בסופו של המרד הערבי בא"י, אני בהחלט חושב שחלק מהעמדה הבריטית אז היה נגוע בצביעות.

בסופו של יום "צביעות בריטית" הוא כמעט מונח משפטי (וכאן יצלבו אותי כמה...)

.