|
31-08-2007, 09:25
|
|
|
חבר מתאריך: 08.04.06
הודעות: 1,390
|
|
אני יודעת ש...
הוא לא הבחור שלי. הוא לא מתאים לי. ובכל זאת אני רוצה אותו.
בפעם הראשונה בחיי אני מגיבה למצב באופן הפוך למה שאני רגילה לו: במקום להיזכר בכל הפגיעות, הכאבים, אני נזכרת בכל הדברים היפים שהיו ובאלה שהיו יכולים להיות, וזה מעלה בי חיוך, הרגשה טובה, רק כדי שהמציאות המדומה הזו תתנפץ על פני כשאני מגיעה לעבודה ורואה אותו פנים מול פנים.
בשפת הגוף שלו הוא מתרחק ממני – יותר במודע מאשר בלא מודע. ייתכן שהוא מרגיש שאני רודפת אחריו, אבל הדבר היחיד שגורם לו לא לדחות אותי סופית זה אותו ספק שננטע בו – הוא כבר יודע שהוא לא מבין אותי ואת התנהגותי, הוא הודה בזה, הוא לא מבין מה אני רוצה, ההתנהגות שלי מבלבלת אותו. מכיוון שהוא לא בטוח במאה אחוז שהוא זה שאני רוצה, הוא בינתיים נשאר כשבא לו.
במקרה שלו המשפט "רחוק מן העין רחוק מהלב" כל כך נכון. כשאני לא רואה אותו אני לא חייבת להתמודד עם האמת המרה פנים מול פנים.
אני מרגישה כמו אותם ילדים קטנים שכשהם רוצים בחברתן של ילדות הם מציקים להן במקום להראות להן שהם בעצם אוהבים אותן, אבל אני איני יכולה להביע את אהבתי, כי אז אאבד את מעט היחסים הטובים שעוד יש בינינו.
בזה שאני יורדת עליו אני מנסה לקרב את המרחק, כי רק כך הוא מגיב אלי, מתייחס אלי, ובו זמנית ע"י זה אני מנסה להרחיק את הקירבה שאני כל כך רוצה ממנו, כדי להתנתק, לשכוח אותו, לעבור הלאה. מנסה להסתיר ממנו בצחוק נלוז שהוא זה שאני רוצה, שלא יידע על זה. אולי אפילו מנסה להסתיר זאת מעצמי.
מצד שני אין טעם לשקר לעצמי: הלב שלי קופץ משמחה אם הוא נותן לי טיפת תשומת לב, מתייחס אלי ולו לרגע.
במקום להיות רכה כמו פוך ורגועה לידו, יצר ההגנה הפנימי שלי גורם לי להיות תוקפנית ולרדת עליו. ואני לא סובלת את עצמי כשאני עושה לו את זה, כי הוא בחור נפלא, לא מגיע לו. רק רכות תקרב אותו, אבל אני חייבת להגן על עצמי, כדי להגן על הדבר החשוב לי – מעט היחסים הטובים שיש לי איתו, שדחייה מצידו תחסל אותם סופית.
אני לא יכולה להתרכז בעבודה בגלל אותו כאב בלב שנוצר מהידיעה שהוא לא מעוניין בי, בגלל הכאב הגדול עוד יותר שנוצר מפני שאיני יכולה להביע את אהבתי, שאני חייבת לשלוט בעצמי ולהתרחק. אני לא מצליחה להיות רכה כלפיו ורגועה לידו, כדי שיתקרב אלי באופן טבעי, וכך אוכל להרגיע את הרוחות הסוערות בעיקר בתוכי.
אני לא יודעת מה הקשר המדומה הזה איתו, שהיה יומיים, היה אמור ללמד אותי. אולי שאפשר גם אחרת. אולי שגם לי זה יכול לקרות. אולי שיעור בשליטה עצמית. אולי שיעור ברכות. יודעים מתי השיעור נגמר, יודעים שהמצב הזה לא מתאים, לפי הכאבים שעולים כשחושבים על זה. לפי הקינאה. אני חושבת שיש לו חברה, אבל אם כן – אני לא רוצה לדעת את זה. כשנגמר השיעור לא צריך להשאר בכיתה. צריך לעבור הלאה. מה שהכי מפריע לי הוא שאני יודעת את זה, ובכל זאת, אני נאחזת בו כאילו היה הקש האחרון, מנסה בכל דרך אפשרית להתקרב אליו, מנצלת כל הזדמנות שיש. אני יודעת שהמצב הזה שאני רוצה לא נכון. שזה רק לטובתי שזה לא קורה, ובכל זאת אני מתעקשת, לא משחררת, עדיין משוועת אליו.
כשאחזור ביום ראשון לעבודה שוב הוא יקדם את פני בשלום נפלא, אותו שלום ששמור רק לי, שהוא כאילו מנפנף לי מרחוק ואני מנפנפת חזרה. אותו שלום שנוטע בי תקוות להמשך היום, תקוות שלא יתגשמו. שוב המציאות תטפח על פני ותתנפץ לה. שוב אני אראה את התרחקותו, שוב אותו ספק, שוב אותו כאב, שוב אותו שִיווּעַ, שוב התוקפנות שלי.
השיעור שלי הוא שיעור ברכות.
_____________________________________
gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...
|
|