|
23-08-2007, 16:10
|
|
אדמין לשעבר
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 42,600
|
|
קרב תל א-ריש, מהזווית הערבית.
לפני שבוע, אחרי כמעט ששים שנה, זוהו גופותיהם של חמישה לוחמי גבעתי שנפלו בקרב הקשה
שנערך בתל א-ריש (תל גיבורים), במסגרת מבצע "חמץ".
מעט רקע: מבצע חמץ נפתח ב27 באפריל 1948, במטרה להרחיב את תחום השליטה היהודית בגוש דן, להחליש את העמדות הערביות ביפו, ואם יהיה מזל - גם לפרוץ לתוכה מכיוון דרום (תל א-ריש).
המבצע החל יומיים אחרי מבצע של האצ"ל לכיבוש צפון יפו (שכונת מנשיה, שהייתה בליטה של יפו
לכיוון צפון, ושימשה לבסיס להתקפות ירי לתוך ת"א, בעיקר ממסגד חסן בק), כאשר ביומיים
הראשונים לא הצליח האצ"ל להתקדם, וביום השלישי שינה טקטיקה והצליח להגיע לים, לנתק את
מנשיה ולהתחיל בטיהורה - כאשר הדרך ללב יפו, בעצם נפתחה בפניו. בשלב זה התערבו כוחות
בריטיים מקפריסין, ובלמו בכוח את התקפת אצ"ל (רוב הרוגיו בקרב על יפו, היו מידי הבריטים שלא
היססו להפעיל מטוסי קרב, במספרים ניכרים).
על מניעי ההגנה לצאת לפעולה בשלב זה, יש ויכוחים בין הסטוריוגרפים מימין ומשמאל (מימין נטען
שהמניע ליציאה החפוזה למבצע הייתה כדי שיישלל מהאצ"ל ההישג הבלעדי של כיבוש יפו, בעוד
שמשמאל נטען שהאצ"ל בעצם כפה על ההגנה יציאה מוקדמת למבצע, ולולא נכנסה ההגנה לפעולה בדרום יפו, לא היה אצ"ל מגיע להישגים בצפונה של העיר).
מכל מקום, המבצע יצא לדרך, ובלילה הראשון כבש גדוד 52 בקלות רבה את הגבעה האסטרטגית
של תל א-ריש. מכאן מתפצל הסיפור שוב, הפעם בין הנראטיב היהודי (לוחמי גבעתי) לבין
הנראטיב הערבי. היהודים טוענים בקצרה שהייתה אופוריה, ולכן לא הקפידו על שמירה רצינית על
הפילבוקס, כך שהתקפה ערבית הצליחה לתפוס אותו, תוך הסבת אבידות כבדות.
הערבים טוענים שהסיפור הרבה יותר הירואי:
ב-26 באפריל 1948, הצליחו להסתנן ליפו כמאתיים לוחמים של גדוד אג'נאדין (קרוי על שם קרב
מראשית ימי האסלאם) של "צבא ההצלה" (ג'יש אל-אנקאד'), כאשר בראש הגדוד עומד מישל
אל-עיסא. מישל אל-עיסא היה בעברו "ראיס" (דרגה קצונה מקומית שנתנו הבריטים בחיל הספר,
והיא מקבילה לקפטן), וגייס את כל חייליו מקרב משוחררי חיל הספר (שפירוקו הסופי הסתיים
בראשית אפריל). כוח זה היה מאומן ברמה גבוהה בהרבה משאר חיילי צבא ההצלה, ובוודאי
שהיה מאומן טוב יותר מאנשי הוועדה הלאומית של יפו, שהיו לא יותר מבנדיטין חמושים. כמו-כן
היו אנשי גדוד אג'נאדין פלסטינים במוצאם, שלא כמו חיילי צבא הצלה אחרים ששהו בעיר הנצורה,
והגיעו ברובם מבגדאד ודמשק (וויחסם לתושבים היה גרוע להחריד, עפ"י עדויות הפליטים). הישגם
הגדול בהסתננות לתוך יפו, ובכך שעשו זאת מבלי שבמטות אצ"ל והגנה יהיו מודעים בכלל לכך
שבעיר יש כעת כוח מאומן בהרבה - שמהווה מעין "עתודה מטכ"לית", היא הישג צבאי חשוב.
לפי המשך התיאור, זיהה מישל אל-עיסא את תל א-ריש כנקודת תורפה באופן מיידי, אלא שהיא
נתפסה ע"י כוחות גבעתי לפני שהיה לו זמן להתארגן וללכוד אותה (הוא הגיע לעיר פחות מ48
שעות קודם לכן). מכיוון שהפילבוקס כבר מתפס, מתואר ע"י הערבים, נוהל קרב מסודר של הגדוד,
שתקף בצורה מוצלחת, תוך ניצול תנאים אופטימליים של עלות שחר וכיוון הזריחה. תוצאות הקרב
היו הצלחה חד משמעית עבור הגדוד, ושבעה חללים שלנו נותרו בשטח, והובאו לקבורה רק כעבוש
שבועיים, כשהעיר יפו פשוט נכנעה (למרבה האירוניה, מסתבר שבשבועיים אלה, התנהגו אנשי
אג'נאדין, בדיוק כמו שאר חיילי צבא ההצלה, והרבה יפואים טענו שכבר עדיף להכנע ליאהוד...).
קרב זה הוא הנצחון ה-י-ח-ד של צבא ההצלה המפורסם של קאוקג'י, והאירוניה היא שהכוח הזה השתייך לצבא ההצלה פחות משבועיים, בטרם רשם את הישגו, לא עבר אימון אחד במסגרת צבא
ההצלה, וההתלות של צבא ההצלה בו, היא נלעגת עוד יותר כשבוחנים את העובדה שלגדוד ניתן
שם מסלמי מפואר, אבל המג"ד שלו נקרא מישל...
בכל הנוגע למוסר הלחימה של אג'נאדין, אין עדויות לגבי יחס לשבויים, שכן לא ידוע אם נפלו
בידיהם לוחמים ישראלים חיים. מה שכן ידוע בוודאות, זה שהגופות שהושארו על התל, עברו
התעללות ברברית, עד שלא ניתן היה לזהות את רובן (עד השנה).
כאשר נכנעה יפו, היו לוחמי הגדוד על סירות בדרכם צפונה ודרומה. איש מקציניהם לא נתפס על
ידינו, למרבה הצער.
|
|