תותחנים והיחידות המובחרות

קראתי את ההודעה ואת המאמר על הפשיטה הנועזת ונותרתי עם שאלה. כיצד אם היה על ההר מוצב עם מכ"ם בוצעו הפשיטות בפיקוד שמיר וגם מבצע פונטיאק בפיקוד עמוס ירון, שהרי ההר היה בשליטה מצרית?
בספר "צוות איתמר" מתוארת הפשיטה הנ"ל במהלכה נכבש ההר (היא אגב התיאור היחיד שמצאתי לכיבוש ההר. פרט לתמונה אחת שהופיעה בעיתון של הרמס"ד תמיר פרדו מימיו כקשר"ג היחידה במלחמת יום כיפור).

גיא ההריגה

"הצד המערבי של התעלה, מתברר, מחמיץ לנו פנים וגם לכוחות צה"ל האחרים. תנופת הניצחון והכניעה הצפויה, זו המוכרת מששת הימים, נבלמת בידי צבא מצרי עיקש ונחוש. קרבות קשים מתנהלים בסואץ ובאיסמעיליה, ואם חשבנו שהנוהל המלחמתי הקשה יתחלף בצד המערבי לנוהל תיירותי מלבב, טעות מרה טעינו. רק הלחץ האמריקאי להפסקת אש מידית המופעל, כך אנחנו שומעים, באינטנסיביות רבה על ממשלת ישראל, יכול להפסיק את הקטל ההדדי הנמשך. אנחנו פונים דרומה לכיוון איסמעיליה. המדבר הצהוב, הקשה, המעלה עשן וריח גופות מתחלף בנוף ירוק ואנושי יותר, מכניס אורחים יותר, כך נדמה לנו. פרדסים ירוקים נפרסים לכל רוחב טווח הראיה, קבוצות דקלים מגוונות פה ושם את ירוק הפרדסים ותעלות מים חוצות ומחברות בין החלקות. בהחלט לא מקום מתאים למלחמה. עוצרים באזור פאיד. מוקי בצר יורד לחפש משימות חדשות. לא ברור לנו היכן ועם מי הוא נפגש. בשובו הוא מדווח לנו שאנחנו יורדים למשימות חיפוש ואבטחה בפרדסים שסביב איסמעיליה. בג'יפים המקפצים עליזים וחסרי דאגות בדרכים המשתפרות של מצרים, ממש מצרים, אנחנו כבר מבינים היטב ששום דבר לא בטוח במלחמה הזאת. הפגזות, צלפים מצרים, מטוסים קלים. מכל כיוון עוד יכולה להיפתח הרעה עלינו. אבל הנסיעה העולצת בג'יפים הפתוחים, בנופים החדשים והמסקרנים, מרחיבה קמעא את ריאותינו ומשכיחה לרגע את חיילותנו, שעוד תעמוד במבחנים בקרוב. מוקי מוצא לנו פרדס כלבבנו, וככה אנחנו נערכים בתוכו. הסוללות העוצרות מים להשקיה סביבו משמשות לנו מחסים מול החיילים המצרים השוכבים בפרדס מולנו בטווח של כמאה וחמישים מטרים מצריים. סוף-סוף אפשר לראות במשקפת את הלבן בעיניים של האויב. מדי פעם נפלט צרור מצרי לאוויר השקט, אזהרה רועשת ותזכורת רועמת למי שהוריד את הקסדה מראשו או הרפה את שכ"פצו מגופו. ממש עם גמר ההיערכות החרישית שלנו להגנה היקפית סביב הפרדס, מכשירי הקשר הנובחים ומשתעלים לפתע בווליום קולני ומבשרים לנו ולצה"ל כולו על פריצתה מחדש החזויה של הפסקת אש מוחלטת בכל החזיתות. את שמחתנו העצורה ממילא מרגיע מיד מוקי עתיר הניסיון, היודע שהפסקות כאלה מתקיימות בעיקר בטלפונים האדומים של מנהיגי האזור. לא בשטח. אורי, סמואלוב ואני נשלחים בינתיים להביא אספקה מאחת מהנקודות הצה"ליות באזור. אורי וגם סמואלוב אינם מסוגלים לשבת, וחמור מזה, אינם מסוגלים לשכב בעמדות, כשג'יפ צה"לי נמצא באזור דומם ונייח. כמאתיים מטר ופרדס אחד חולפים עד שאנחנו שומעים תזמורת צוהלת ומתקתקת של ירי נשק קל משוחרר, מתעלם מהפסקת האש שירדה על האזור. אנחנו מסתובבים מיד וחוזרים לעבר הפרדס והיריות, הנמשכות בנחישות ואפילו מתגברות. בסוללה 'שלנו' אנחנו מזהים מרחוק מהומת אלוהים. אש תופת מצרית מתמקדת בצוות שלנו, שמתמקד בחילוץ פצוע מדמם ומחריש. הפצוע, שהורד מהסוללה המגנה לקרקע הפרדס, הוא איתמר, מפקד הצוות, שנפצע ביד מכדור מצרי מכוון ומיועד. לפני שאנחנו מספיקים לברר והשתתף בצער, אנחנו עולים לסוללה ומצטרפים אחוזי טירוף לתזמורת צה"ל המשיבה אש מכוונת למצרים מפרי הפסקת האש שמולנו. הקרב המקומי שגירש בגסות את הפסקת האש טרם שהספיקה להתנחל בפרדסים שוחרי הטוב שסביבנו, נמשך עוד שעה לערך, עד שלפתע, כאילו בבת-אחת, מתעייפים כל המשתתפים במשחק, והאש שוככת ומחזירה לאזור את השקט ההולם את התפאורה הירוקה והשלווה. איתמר, שנפצע בידו, טופל וחולץ תוך סיכון חיים של יואב, החובש והמחלץ הנמצא תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לחלץ ולחבוש, לטפל וללחוש דברי ארגעה על אוזניו של הפצוע, תוך שהוא מחייך את חיוכו המשופם ואינו מבין על מה כל המהומה. רק בשובו רגוע וחייכן, אחרי שלקח את איתמר לנקודת איסוף הפצועים, פרחי מגלה לחרדת כולנו חורים של כדור בקסדתו של יואב, חור כניסה וחור יציאה. איכשהו עשה הכדור את כל הדרך, מצד אחד של הקסדה לצד השני, ובראשו של יואב לא נגע. את ברכת הגומל אנחנו אומרים על כוס קפה מהביל שיואב כבר מכין לנו, כהרגלו וכהרגלנו. בינתיים מופיע הדוקטור שמוליק כץ ומודיע לנו שעמית בן חורין, קצין מעין השופט שהצטרף לכוח שלנו כסגנו של מוקי בצר, נהרג מפגיעה בראשו מכדור שירה צלף מצרי. כמה שבריריים ומקריים הם חייו של האדם, אני חושב לעצמי. את כל המבצעים המסובכים ביותר הוא עבר כמפקד צוות ויצא בשלום. את כל המלחמה, ברמה ובסיני, הוא עבר ויצא בשלום. והנה, נגמרה המלחמה, הוכרזה הפסקת אש, וכמה דקות לאחר מכן, חייל מצרי ציני ואכזרי שם קץ לחייו הצעירים. את הלילה הראשון להפסקת האש השברירית והלא יציבה, כשצרורות תדירים קורעים את השקט והשמים מדי כמה דקות, אנחנו מעבירים בנים לא נים, מריצים שוב את אירועי הימים האחרונים וקופצים כנשוכי נחש לכל רחש הנחשד כמצרי הבא להורגנו.

בבוקר מוקי קורא לאורי לשיחה. אורי הולך לשיחה כחייל ובעיקר כנהג ג'יפ מיומן ונלהב וחוזר כעבור עשר דקות כמפקד הצוות. הוא מחליף את איתמר, הנמצא כבר נקי ומרופד באהבה ומבקרים בבית החולים אסף הרופא, מושא לקנאתנו ולחלומותינו. כל המלחמה רק חלמנו על פציעה קלה ולא מחייבת כזאת, העושה אותך גיבור לרגע בעורף המתוח ומשחררת אותך, כנגד רצונך המוצהר, מהחזית הרותחת. והנה, בינתיים רק איתמר זכה בפרס. הפסקת האש היא התחלת האש עבור מוקי בצר ועבורנו. אנחנו שוב מוזעקים למשימה דחופה, לכבוש ולחסל את המכ"ם הגדול והחשוב ביותר של המצרים הנמצא על פסגתו של ג'בל עתקה המזדקרת והמשקיפה ממש מעל הקילומטר ה-101 על כביש קהיר-איסמעיליה הזכור לטוב, היכן שיתחילו בקרוב שיחות השלום בין ישראל למצרים. המכ"ם האימתני כבר הופצץ ונכתש בידי מטוסינו, כנקמה לוהטת לצרות הרבות שעשה להם, ואנחנו אמורים לרוצץ סופית את ראשו המשתקם מעל עורפו הפגיע של הצבא המצרי הנסוג. שני היסעורים הנוחתים עם ערב בשדה התעופה בפאיד אוספים אותנו לחיקם. שני צוותים שלמים יחסית ורעננים יחסית, אך בשום אופן לא ששים אלי קרב. השבועיים וחצי האחרונים מאז פרוץ המלחמה היו קורס מצוין ב'הכר את המלחמה ומוראותיה'. גם השאיפות הקרביות שלנו, שהן חלק מובנה והכרחי כנראה בחינוכו ובהתבגרותו של החייל הקרבי, כל חייל קרבי, כבר באו על סיפוקן המלא. עכשיו כולנו מחכים לפרק הסיום, של המלחמה ושל השירות, פרק החזרה הביתה. הגישה לג'בל עתקה יכולה להתבצע רק בלילה, רק במסוקים ורק בכוח רגלי נטול ג'יפים. אין אפשרות לנוע על ההר הטרשי ברכב כלשהו, גם לא בג'יפים, שהיו כאמור לביתנו הנייד, תחליף לרגלינו וגם מעין מולדת קטנה, מקום לחזור אליו ולמצוא בו את החפצים המעטים, הארוזים, קטנים-קטנים מחכים ומוכרים, המדיפים ריח של בית ומחייכים לאדוניהם, אנחנו. טייסי היסעורים, אחינו המעופפים, נרגשים כמונו מהפגישה המחודשת. חורי הכדורים שחדרו לפח המפוחד בטיסתנו הקודמת, ממש מעל אותו ג'בל עתקה, תוקנו כבר, ואין להם סימן וזכר בגופם כלווייתני של המסוקים. מעיניהם העייפות של הטייסים ניבטים מאות הפצועים וההרוגים שהוחשו לילות כימים מהחזיתות המתרחקות זו מזו אל בתי החולים בארץ. הסברה הגורסת שמי שרואה כל-כך הרבה סבל אנושי נאטם רגשית, אינה ניכרת בפניהם העצובים של טייסנו. אנחנו נפרדים מהג'יפים וממריאים אל ההר החשוך הנוצר את מזימותיו. כעשרה ק"מ מדרום למכ"ם אנחנו מונחתים במשטח נחיתה ארעי וסביר שאותר מהאוויר ונפרדים לשלום מודאג ורב חששות מהמסוקים הממריאים חזרה לשטחנו. עכשיו אנחנו לבדנו מול הלילה השחור וכל גייסותיו, שאיש אינו יודע מי הם, כמה הם והיכן הם. אפילו הג'יפים הקלים והחשופים כבר למדו להעניק לנו תחושת ביטחון, וזו מתפוגגת בהיעדרם אל הלילה השחור והמאיים. כתחליף אנחנו חופרים לעצמנו באתי חפירה המגוחכים שנלקחו כנראה מגבם של הרוגי מלחמת העולם השנייה, שוחות נמוכות קומה בקרקע הסרבנית של ההר, ממתינים נים לא נים לאור הראשון ולהפתעות שיביא איתו. האור הראשון, המתקשה לטפס על ההר, מביא בכנפיו את מלחמת תש"ח במהדורה מודרנית אך מדאיגה לא פחות. ארבעים לוחמים מצרים במדיהם, חמושים ונחושים, צועדים אלינו מקו האופק המתבהר בדרום. אין לאף אחד ספק, הרועה המלשין מסיפור הל"ה קם לתחייה ועבר לעבוד במצרים. 'איך משלמים לו, לפי ראש או לפי פרויקט?' אני מנסה לצנן את רוחו הסוערת של אורי, שעיניו הנעוצות במשקפת כמעט שואבות את המצרים הגדלים למולו בזגוגיות המשקפת לטווח ירי הנק"ל. מוקי מורה לנו לתפוס עמדות ירי מול המצרים הרואים אותנו ויודעים עלינו, אין ספק בכך. בטווח של קילומטר אחד מאיתנו בערך. המצרים נשכבים, כולם יחד, ומתארגנים לירי מולנו. עשרים חיילים מהיחידה מול ארבעים מצרים על ג'בל עתקה במצרים שוכבים דוממים בשמש העולה, רכה ומלטפת, מאירה באור סתווי את ההכנות האיטיות לקרב לחיים ולמוות האמור להיפתח כל שנייה. אין גונג על ההר, וגם קיסינג'ר, השופט המועדף על הצדדים הנצים, יגיע לאזור רק בעוד חודש בערך. עד אז, מלאך המוות שיספור את הגוויות ייאלץ לשפוט בעל כורחו את תוצאות הקרב ההולך ומתממש על ההר ועל המכ"ם, שממילא כבר לא ממכ"ם דבר. שעה ארוכה של שקט מתוח. אנחנו סופרים את השניות, עינינו חורכות את סלעי האויב המסתירים בין חגוויהם את המצרים בהירי המדים והחמושים. רק זמזום של זבובים מצריים סקרנים המפנטזים על המזון בכלינו, מרעיד בעדינות יתושית את האוויר העומד בדום מתוח, מחכה להוראות. מתוך המסלעה המצרית קמים שני חיילים, השמש בגבם, ומתחילים להתקדם בצעד מהוסס, אחד ועוד אחד. מכוונים את מטרת הלב שלהם בכינון ישיר אל קני הרובים, עשרים במספר, של כוח מוקי, הכוח שלנו. יש כלי נשק בידיהם, אי-אפשר לטעות בכך, אך נדמה שגם סמרטוט לבן קטן ומתנפנף אחוז בידו הרועדת של הימני מביניהם. השמש העולה אל גבם המזיע ננעצת חסרת רחמים בעינינו הצופות וממסכת את תמונת החיילים ההולכים לקראתנו באד מסנוור ומבלבל. אם פניהם לכניעה, מדוע הם חמושים? ואם פניהם להטעיה, איזו מן הטעיה יש כאן? בטווח של מאתיים מטר, סימני השאלה גדלים. נדמה שאחד המצרים, נטול סמרטוט, מרים את נשקו. מוקי, מהיר ומנוסה, נותן מיד פקודת אש לשני הצלפים של הכוח. ירייה אחת חותכת את השקט, והאוויר העומד. שני המצרים קורסים באיטיות מערבונית אל הקרקע. עוד לפני שאנחנו מסדרים בראשינו את שלל התמונות לרצף מוסבר של אירועים, מצרי אחד קם, נשקו על הקרקע, ומטלית לבנה, כעת זה ברור, בידו הימנית המתרוממת. מוקי נותן פקודת אש הנענית בשקט ארוך וקפיצי. סמואלוב וע', הצלפים של שני הצוותים, משימים עצמם כלא שומעים. עכשיו אפשר לשמוע, גם ללא סטטוסקופ, את פעימות לבו של המצרי המתקרב, סמרטוטו הלבן כשריון לגופו. דפיקות לבו מתערבבות בדפיקות לבם הדואג של צלפינו, שמושא חרדתם מתחלף מהאויב המצרי למוקי העומד מעליהם. המצרי החיש את צעדיו לכדי ריצה כמעט, מבין בחושי השרדן שלו את הסיטואציה המתהפכת לטובתו מגיע עד אלינו, לפני שפקודת הירי השנייה משתחררת לאוויר הממתין. רזה וכחוש, מדיו מזוהמים, שפמו העבות מתערבב בזיפים הוותיקים שעל פניו, והוא משדר כולו מסכנות ורעב. 'קח תסתיר אותו', אומר מוקי לאפק. אפק לוקח אותו למדרון שמאחורינו וקושר אותו שם. אף מילה נוספת לא נאמרת, וההמתנה בעמדות שלנו ושלהם נמשכת. כעבור שלושים דקות נוספות מתרומם חייל מצרי בודד מבין הסלעים, בידו סמרטוט לבן ורחב קשור לקצה מקל. אין עליו נשק, אנחנו מזהים זאת בבירור דרך המשקפות. באצבעות מזיעות (השמש כבר ברום השמים) על ההדק הלח של נשקנו, אנחנו מלווים את המצרי בעינינו עד להגעתו המהוססת למתחם שלנו.

מוקי כבר גיבש תוכנית פעולה, ועכשיו, לאחר המצרי התכבד במים חיים, הוא מנסה בערבית נהללית להעביר את תוכניתו לכוח המצרי באמצעות הדגלן האמיץ. המצרי מספר שעשרים יום הם לא קיבלו אספקה, ושהבוקר שלח אותם מפקדם המצרי עם הקצינים הרוסים לעזוב את מוצב המכ"ם ולנסות לחבור לכוחות המצריים שמתחת להר. מוקי ממנה את המצרי למיופה כוחו לצורך העלאתה של הפסקת האש מהמישורים השקטים שלמרגלות ההר אל ההר המנותק וחסר המידע, ואומר לו שמי מהמצרים שיצא עם דגל לבן ובלי נשק, לא יאונה לו כל רע. המצרי, קיסינג'ר לרגע, שהמים העבריים ופרוסת הלחם העבשה סדקו בפניו הכבויים שמינית של חיוך, חוזר ל'מצרים הקטנה' שעל ההר עם איגרת השלום והכניעה של מוקי בידיו הרועדות. עשרים דקות של ציפייה דרוכה הופכות לעשרים חיילים מצרים ולעשרים פיסות בד, לבנות בעברן, המתנוססות, כנועות ומתחננות, בקצה מוטות, מבקשות על נפשם של האוחזים בהן. אנחנו שולחים מבטים למוקי ולסמרטוטים הלבנים לשעבר ולסלעים שגמרו למיין ולהפריד את החפצים בכניעה משוחרי המלחמה החוסים מאחוריהם, ושוב למוקי. אף רעד או זיע לא חולף בפניו. רק עיניו מצטמצמות ונוקבות את הקבוצה השקטה, הזנוחה, פרועת המדים, הנכנעת מולנו בדגליה הלבנים. מוקי פוקד על צוות רמי, הצוות השני שעל ההר, להמשיך לעקוב אחר ההולכים לקראתנו, ועלינו, צוות איתמר שהיה לצוות אורי, הוא פוקד לרדת דרומה אל גדתו הצפונית של הוואדי העמוק החוצה את ההר, ושם לארוב לסרבני הכניעה המצרים. אין דרך אחרת לחמוק מההר, אלא דרך הוואדי המצוקי שאל גדתו הצפונית אנחנו משתופפים וחוסים בסיוע המבוך הסלעי המוליך לשם. 'אף מצרי מהלא נכנעים לא יוצא חי מההר הזה', נפרד מאיתנו מוקי לשלום, שהוא בעצם הכרזת מלחמה. ממוקמים ומוגנים מאחורי סלעי הגדה הענקיים, אנחנו רואים שהדרך המובילה אל החופש שלהם חייבת לעבור בגדה שמולנו. אי-אפשר לרדת לאורך ערוץ הוואדי, כיוון שהוא נגמר במצוק ענקי, בלתי-עביר. ההנחה שסרבני השלום המצרים ינסו לברוח דרך הוואדי מתבררת כעבור זמן כנכונה. ממרחק, מחוץ לטווח הנשק שלנו, אנחנו רואים אותם יורדים באיטיות ובחשדנות, מקפצים מסלע לסלע עד לתחתית הוואדי. בהיתקלם במצוק התלול, החותם את ציר ההליכה בוואדי הם מנסים אחד-אחד לעלות בגדה שמולנו אל החופש ואל הצבא המצרי הממתין במורדות ההר. אבל הגדה השנייה שמולנו כבר נמצאת בטווח כלי הנשק שלנו, המציצים מבין הסלעים ומלווים בקניהם ליווי קטלני את הדמויות המעפילות ממול. החייל הראשון, פניו אל החופש, רגליו העייפות והתמימות מחדירות אותו לא מודע לגיא ההריגה, נופל ירוי ומתגלגל במורד הגדה חזרה אל ערוץ הוואדי. תשובת האש הצרורה של חבריו חולפת מעל ראשינו כציפורים נודדות. עוד מצרי המנסה להעפיל, תוך שהוא משלח צרור ארוך לכיווננו, מתקפל ומתגלגל ירוי לתחתית הוואדי. הקרב-לא-קרב הזה מתנהל באיטיות במשך כשש שעות ארוכות ומתסכלות. בסיומו, כעשרים מצרים מוטלים הרוגים בתחתית הוואדי שלרגלינו. הניצחון הצבאי בקרב, על אף הניסיונות למנוע את קיומו, רק גורם לנו תסכול ודכדוך כבד. אולי בגלל היעדרו המהדהד באוויר של המשחק ההוגן, ואולי כיוון שהרג של אנשים, גם אם הם חיילים אויבים, ובעיקר כאלה שרואים בעיניים, אינו יכול לגרום לבני אדם אלא תחושת קבס נוראה שאיתה נגזר עלינו לחיות עוד שנים רבות. בחזרה לכוח המרכזי. דמדומי אבל כבר ירדו על ההר, אנחנו מגלים שמונה עשר מצרים כפותים זה לזה בקשירה קלילה, ניתנת לשחרור, ולידם שני ג'ריקנים צה"ליים מלאים מים. שני מהנדסים רוסים, מפקד המוצב וסגנו, מאשרים לנו באנגלית קלוקלת שהמכ"ם יצא סופית מכלל שימוש, ומצטרפים אלינו להתקפלות המוסקת מההר ומהמצרים, החיים וההרוגים. בדרך חזרה, צרור מצרי בודד פוגע באחד המסוקים ומנחית אותו ואותנו בנחיתת אונס בשטח הנמצא בידינו. כעבור שעתיים, כשמגיע המסוק החלופי, אנחנו ממריאים ונוחתים בפאיד אל סיומה המוצהר של המלחמה, שפרפורי גסיסתה, לקול ההפגזות הסוריות והמצריות עוד יימשכו חודשים ארוכים ומתישים." (מתוך הספר "צוות איתמר" מאת אבנר שור, הוצאת "כתר", 2003, עמודים 212-220)

צוות איתמר

תותחנים בעורף האויב\ מאת אפרת פורשר

http://www.israelhayom.co.il/article/115565
זה קרה ביום החמישי למלחמת יוה"כ · סוללת "נתרן" של התותחנים, בליווי סיירת מטכ"ל, נבחרה לבצע פשיטה מוסקת בעומק מצרים · אחרי 90 פגזים הם נאלצו לחכות בחשש לחילוץ, בתוך ערפל כבד · 40 שנה עברו, הערפל מתפזר - ומי שהיה אז מפקד הסוללה מספר על "מבצע פונטיאק"

בדיוק כשהיו אמורים לשמוח על סיום פעולה נאה בעורף האויב, החל ענן של אי ודאות לרחף מעל לוחמי סוללת "נתרן". וזו לא מטאפורה: ענן כבד ואמיתי לחלוטין פשוט הופיע פתאום בפיסגת ההר שממנו ביצעו את הירי. כל מה שיכלו 22 החיילים לעשות הוא להמתין בחשש בשטח המצרי - עד שיגיע מסוק כדי לפנות אותם. רק אחר כך, כשנחתו כמעט בלי דלק ברפידים, היה אפשר לנשום לרווחה, כי "מבצע פונטיאק" הצליח. כעת, 40 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, מגולל "ישראל היום" את סיפור הפעולה ההיא. המבצע אירע ביום החמישי למלחמה, אבל ההכנות לקראתו החלו זמן רב לפני כן. בימים הראשונים ללחימה המורל היה בשפל; בחזית הדרום התבסס הצבא המצרי לאורך הגדה המזרחית של התעלה. ב־8 באוקטובר יצאו כוחות מילואים להתקפת נגד כדי להדוף אותו, אך זו נחלה כישלון חרוץ. בעקבות כך הוחלט לצאת למבצע קרקעי ראשון בתוך מצרים ולהכות בעורף האויב. המטרה המיועדת היתה הארמיה השלישית המצרית, שפעלה בגיזרה הדרומית של החזית. חלק מכוחותיה כבר חצו את התעלה וניהלו קרבות קשים עם צה"ל. לפעולה הזו, שעליה פיקד אלוף (מיל') עמוס ירון (לימים מנכ"ל משרד הביטחון), קראו מבצע פונטיאק. מי שנבחרו לבצע אותה היו אנשי סוללת נתרן של חיל התותחנים. "הצבא החליט להכות בעורף האויב כדי להסיט את תשומת הלב של המצרים מהחזית וגם כדי לערער את ביטחונם", מסביר מפקד הסוללה דאז, סא"ל (מיל') יהונתן שמיר, ומוסיף: "קיבלנו פקודה לאגף את הארמיה השלישית משמאל ולהפגיז את המפקדות שלה, שישבו על ציר קהיר־סואץ - 100 קילומטר בלבד מקהיר". לצבא היתה סיבה טובה לבחור למשימה דווקא את אנשי נתרן: בארבעת החודשים שקדמו למלחמה הם התאמנו בדיוק על התרחישים האלה. למעשה הכל החל בסוף שנת 72', עת התקבלה ההחלטה להקים סוללה מוסקת. הרקע להחלטה היה מבצעים של כוחות הצנחנים, שבמלחמת ההתשה פעלו בסוריה ובמצרים ולקחו עימם מרגמות. בצה"ל הבינו שהשימוש במרגמה הכבדה אפקטיבי פחות, ועל רקע זה הוחלט להקים סוללה ייעודית לפעולות מוטסות או מוצנחות בעורף האויב.

500 ק"מ בחשיכה
בתחילת 73' נרכשו על ידי הצבא ארבעה תותחים אמריקניים מסוג M102 בקוטר 105 מ"מ. במאי החלה הקמתה של הסוללה החדשה. "הוטלה עלי המשימה להקים את הסוללה שעליה אפקד", מספר שמיר (61), תושב כפר סבא, "היה מדובר בסוללה שהיתה אמורה לתפקד בעת מילואים וחירום ולהיות מורכבת מאנשי חיל התותחנים, בעלי כנפי צניחה". שמיר וכמה מאנשי צוות ההקמה של הסוללה החלו ללמוד איך לתפעל את התותחים החדשים, ובהמשך תירגלו כל הלוחמים העמסה והטענה של התותחים במסוקי היסעור והסופר פרלון. ב־9 באוקטובר קיבלה הסוללה הוראה: להכין שני תותחים ולקחת אותם לשדה התעופה במחניים. משם המריאו לתל נוף במטוס הרקולס. "כל היום עסקנו בהכנות למבצע, שהיה אמור לצאת לפועל באותו לילה. בחרנו מקום לנחות בו - ג'בל עתקה, ובחרנו גם מקום חלופי בהר, למקרה שתוואי הקרקע שם לא יתאים לפריסת התותחים. ידענו שהמסוקים יצטרכו לטוס בגובה נמוך מאוד כדי שלא להתגלות על ידי הרדאר המצרי". בשעת לילה מאוחרת יצא המבצע לדרך. הכוח, שמנה 22 איש, המריא בשני מסוקי יסעור מטייסת "דורסי הלילה". הוא כלל את שמיר, את מפקד הכוח הארטילרי רס"ן שמעון רום, את התותחנים - וגם את חיילי המילואים של סיירת מטכ"ל, שתפקידם היה לאבטח את אזור הפעולה. "יצאנו לדרך, מרחק של 500 ק"מ", נזכר שמיר, "היה חשוך מאוד. אני זוכר שהמסוקים היו כבדים מאוד. בגלל שהיו כל כך כבדים, המסוק לא היה יכול להמריא אנכית, כפי שהוא עושה בדרך כלל, והטייסים היו צריכים לנסוע על מסלול הנחיתה כדי שיוכלו להמריא בצורה נוחה יותר. התחלנו למשוך לכיוון ג'בל עתקה, כאשר אנחנו טסים בגובה נמוך מאוד, ממש בגובה הקרקע".

"פספוס אחד והלך עלינו"
המסוק הראשון נחת ביעד הראשון שנקבע. שמעון רום, מפקד הכוח הארטילרי וגיאולוג במקצועו, ירד ובדק את הקרקע. הוא ראה שהיא אינה מתאימה לתקיעת היתדות שנושאות את התותחים - והמסוקים המשיכו אל היעד החלופי שנבחר: "כבר בשלב הזה היו תקלות. היתדות נתקעו בקושי רב. התותחים קפצו ולא היו יציבים". המשמעות: ירי לא בטיחותי, שעלול לסכן את הצוותים. ובכל זאת, שמיר נתן את הפקודה - והאש נורתה. התותחנים ירו במהירות כ־90 פגזים - קודם על המפקדות של הארמיה השלישית, ואחר כך על צומת קשר חיוני על ציר קהיר־סואץ: "הייתי 'מורעל', והדבר היחיד שהעסיק אותי הוא לבצע את המשימה". ההפתעה בצד המצרי היתה מוחלטת. "הם לא הבינו מאיפה נפלנו עליהם ומהיכן הירי מגיע", אומר שמיר, "היה שם בלבול גדול מאוד". 50 דקות מרגע הנחיתה התקבלה ההחלטה לסיים את הפעולה ולהתחיל בהכנות לקיפול. "החשש שלנו היה מכוחות מצריים באזור שיכולים לתקוף אותנו ומטילים שיפגעו במסוקים. התחלנו בהכנות לקיפול וקראנו למסוקים לחזור. פתאום הגיע ענן כבד מאוד, שפשוט התיישב על ההר. מצאנו את עצמנו בתוך ענן וערפל כבד. המסוקים ניסו להגיע אלינו ללא הצלחה. אנחנו לא ראינו אותם והם לא ראו אותנו". המסוקים, בינתיים, היו באוויר בכל זמן הפעולה וצרכו דלק רב. הם ניסו כמה פעמים להיכנס דרך הערפל, אך ללא הצלחה. היה ברור שאין אפשרות לטוס בחזרה לרפידים ולתדלק, בעוד הלוחמים נשארים חשופים בשטח האויב המצרי. "זה היה הרגע הקשה ביותר במבצע", מספר שמיר.

"לא אשכח אתכם"
סא"ל יובל אפרת, מפקד הטייסת שהטיס את אחד המסוקים, החליט להיכנס לנחיתה כדי לפנות את הכוח. במכתב ששלח לאחר המלחמה לשמיר, כתב לו: "לעולם לא אשכח את אותם 22 חיילים על ההר, הממתינים בשקט, בערפל הכבד של ליל הירח המצרי על פיסגת הר מבודדת... כהמתן אדם לגורלו. בעמקי נשמתי ידעתי כי הגה זה של המטוס שאני אוחזו, הוא ישמש מטה המנחנו הביתה - או יונף עלינו כחרמש". סא"ל אפרת הורה למסוק השני להמתין באוויר וניסה לנחות. בפעם השלישית הוא הצליח, כאשר הוא מתקדם מטר אחרי מטר עד לנחיתה. "פתאום ראינו אותו", משחזר שמיר, "דחפנו לתוך המסוק את שני התותחים. לא האמנו שנצליח, ונדחסנו כולנו פנימה. כל הטיסה, בגובה נמוך, הרגשנו שפספוס אחד - והלך עלינו. הגענו לרפידים עם טיפות הדלק האחרונות". על תפקודו במבצע קיבל סא"ל אפרת את עיטור המופת. אנשי סוללת נתרן ביצעו עוד גיחה כזאת לעורף של מצרים, ב־17 באוקטובר. דו"חות המודיעין הכתירו את שתי הגיחות כהצלחה מסחררת. זמן קצר אחרי המלחמה פורקה סוללת נתרן ולוחמיה פוזרו ביחידות המילואים. שמיר המשיך לשרת במילואים, ולדבריו, אחד הלקחים שלו מהמלחמה הוא לא לקבל שום דבר כמובן מאליו: "עד למלחמה לא פיקפקנו בשום פקודה. בהיבט הזה התבגרנו במלחמה. מאז אני לא מקבל דבר כמובן מאליו. אני שואל שאלות, דורש תשובות וגם בודק אותן". ("ישראל היום", 10.09.2013)

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.12 שניות עם 11 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה