11-07-2007, 11:42
|
|
|
חבר מתאריך: 01.02.07
הודעות: 12
|
|
שנה למלחמה שלי- שלנו ...
אותו היום, ה-12 ביולי 2006, היה היום הראשון לקטיף האפרסקים.
ההשכמה הייתה מוקדמת, ערפילי בוקר כבדים כיסו את האזור. הכל היה פסטורלי מידיי מכדי שיופרע.
אותו הבוקר עוד ברכנו שהחיינו על תחילת הקטיף, ואכילת הפירות הראשונים מהמטע.
אבי השאיר אותי אחראי על קבוצת התיאלנדים שקטפו.
אותו הקטיף שהחל בשעה 6 בבוקר, היה ענוג, שקט וקסום.
מי שמכיר את ריח האפרסקים במטע יודע ודאי ,כמה רחוקה המציאות באותו היום מריח האפרסקים.
בשעה 8:50 החלו הפגזות החיזבאללה במוצב "נורית" הממוקם מול המטע שלנו בקו אווירי, את ההפגזות האלו ראינו ושמענו בבירור. מאחר שכל פעילות חקלאית שלנו על הגדר מבקשת אישור ותיאום של מח"ט החטיבה (חטיבה 300), התקשרתי לאבי לוודא שאין כל שינוי בהנחיות לאור העובדה שהחלה הרעשה ארטילרית באזור. באותה עת לא ייחסתי כל חשיבות יוצאת דופן לפעילות החיזבאללה. זהו היה דבר שבשגרה. לא היו כל שינויים בהנחיות הצבא.
ב9:00 לערך, שני ההאמרים הידועים וזכורים לשימצה הגיחו מתוך המושב (אני מתגורר בזרעית), ועברו סמוך לגדר המטע שאנו קטפנו בו. בדיעבד אני האחרון שראה אותם חולפים. מרגע חליפת ההאמרים, החלה המטרה כבדה של ירי מרגמות וקטישות לעבר הבסיס שממוקם בדיוק בפאתי המטע שלנו.
החיזבאללה ניסה לשתק את המערכות האלקטרוניות והמצלמות המוצבות על האנטנה הענקית הממוקמת בבסיס - מי שהיה בשנים האחרונות באזור זרעית, התקשה ודאי שלא להבחין ב"מגדל האייפל" שנבנה בפאתי המושב.
ההרעשה הכבדה, החלה להקיף את המטע. השורות הראשונות של המטע החלו להתלקח, והנפילות של הפצמ"רים השליכו רסיסים ושברי אבנים לכל עבר.
הקטיף הפסטורלי הפך באחת לזירת מלחמה.
חוסר היכולת שלי להיחלץ מהמטע, הביא את אבי למטע על-מנת לחלץ אותי.
חוליה שעמדה סמוך לגדר המערכת (קרי- הגבול), שיגרה שני טילי סאגר בכינון ישיר, היישר לרכבו של אבי. הראשון פגע ועבר את החלון האחורי, השני פיספס את אבי בשנייה, מאחר שהוא בנס גדול הספיק להתחמק. הסאגר השני פגע ישירות בדלת הקדמית של הנהג - מקום מושבו של אבי.
אותה העת, אני משוטח יחד עם העובדים התיאלנדים, שלושה במספר, על הריצפה, מנסים לתמרן כל תנוחה אפשרית כדי לא לספוג הרסיסים. לא היה לי כל מושג שאבי נפגע.
קריאותיו של אבי שהורו לי לההשתטח, ולא להגיע לכיוונו, היו הקשר היחיד שעמד ביננו.
שהבחנתי באבי מזגזג לעברי, לא הבחנתי עדיין בכתמי הדם הגדולים המכסים את כל פלג גופו העליון.
רק שהתקרב, וגדר המטע הפרידה ביננו, יכלתי לראות שכל גופו העליון פגוע ושוטט דם.
התיאלנדים שראו את אבי הפצוע, ברחו בבהלה. אני ואבי נשארנו, מנסים למצוא דרך הגיונית למצוא מחסה, ולהתפנות לקבלת עזרה במקביל.
קשר ישיר שיש לנו עם החמ"ל החטיבתי, עם המח"ט, עם הסגל הפיקודי, לא הועיל. כשבקשתי עזרה ופינוי, לא מצאו לי תשובה. ספרתי את אירוע הפציעה של אבי אותו הבוקר לבנות החמ"ל, לפחות 10 פעמים, כאשר כל זה זמן שאנו מדדים בשטח מוכה אלטילריה.
לבסוף כשנחלצנו לאזור המושב, רכבו של מ"פ המילואים (עשרים דקות אחרי תחילת הירי המאסיבי), הגיח לעברנו. נופפתי לו בידיי ע"מ שיעצור. לאחר שעצר, בקשתי שיפנה אותנו לקבלת עזרה. לתדהמתי הוא סירב. רק לאחר איומים וצעקות הוא נענה לבקשתי לפנות אותנו לנקודת פינוי הפצועים - הש"ג של המושב.
הפינוי של אבי נערך 75 דקות בערך.
אבי היה לפצוע הראשון (בקרב האזרחים) של מלחמת לבנון השנייה- תואר מפוקפק משהו.
|