זאב שיף, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ" ומבכירי העיתונאים בישראל, מת אמש (שלישי) בתל-אביב והוא בן 74.

שיף סיקר את צה"ל ומערכת הביטחון במשך קרוב לחמישים שנה. הוא נולד בצרפת ב1933ו עלה לארץ כנער. לאחר שירות בצה"ל כקצין בחיל המודיעין, הצטרף לעיתון "הארץ". תחילה עסק בסיקור מספר תחומים, בהם כתב כלכלי וכתב אזורי. ב-1960 מונה לכתב צבאי. מאז, סיקר מקרוב את מלחמות ישראל ובהן מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון והאינתיפאדה. כמו כן, כתב בהרחבה על סוגיות אסטרטגיות ובמרכזן מצבה של ישראל במזרח התיכון.

שיף פרסם שורה של ספרי יסוד על ביטחון ישראל, בהם הלקסיקון לביטחון ישראל (שחיבר יחד עם איתן הבר). שני ספרים ביקורתיים מאוד שחיבר, יחד עם הפרשן לענייני ערבים אהוד יערי, "מלחמת שולל" (על מלחמת לבנון הראשונה ב-1984) ו"אינתיפאדה" (על האינתיפאדה הראשונה ב-1990) זכו לתהודה גדולה בארץ ובחו"ל ותורגמו למספר שפות.

לצד הכתיבה ב"הארץ" ובעיתונים בולטים במערב, עסק שיף גם בעבודת מחקר בסוגיות ביטחוניות. בין השאר, חיבר מחקרים במכון קארנגי ומאוחר יותר במכון ואשינגטון לחקר המזרח התיכון. הוא זכה בשורת פרסים על כתיבתו ומחקריו, ביניהם פרס סוקולוב לעיתונות.

לזאב שיף היו קשרים חובקי עולם. הוא היה בעל מקורות מצוינים במערכת הביטחון ובדרג המדיני והפוליטי בישראל, אך גם במדינות רבות במערב וכן במדינות ערביות, שלא כולן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל. אנשי ביטחון בכירים מחו"ל, שביקרו בישראל, נהגו להיוועד עמו לעתים קרובות. במשך שנים, פרסם שיף בקביעות ובתדירות גבוהה ידיעות ופרשנויות בלעדיות. גם לאחר מלחמת לבנון השנייה, ואף שמצב בריאותו הורע, פרסם סדרת כתבות שבהן חשף וניתח את כשלי המלחמה.

אך בראש ובראשונה בלט שיף בסיקור יסודי, הוגן ומעמיק של צה"ל, אותו ליווה מקרוב במשך כחמישה עשורים. אף שלא פעם מתח ביקורת קשה ונוקבת על תפקודם של כוחות הביטחון (באחרונה, עשה זאת באשר לליקויים בהיערכות העורף למתקפת טילים), כתב תמיד מנקודת מבט איכפתית ומעורבת - של מי שחרד באמת לביטחונה של ישראל.

זאב שיף השאיר אחריו אשה ושני בנים.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/872847.html
(מאת עמוס הראל)

תמיד כתב, ומעל לכל בן-ארצו
אמיר אורן
לידידיו הרבים הוא היה "וולפי". לקוראיו, בארץ ובעולם, הוא היה מותג, ערובה למידע מהימן ולפרשנות סמכותית. לפני הכל, יותר מכל, היה זאב שיף כתב צבאי ישראלי. כתב, במובנו הבסיסי ביותר, של מדווח המתחקר את מקורותיו וממלא את פנקסיו. צבאי, מהקרב הטקטי אל המערכה האסטרטגית, בסוגיות הקטנות של החיילות והמשמעת ובשאלות הגדולות של ביטחון לאומי ומדינאות רבתי. ישראלי, משום שתמיד ומעל לכל היה בן-ארצו, שלשלומה חרד, בצבאה שירת ואת מנהיגיה, הצעירים ממנו, הואיל לחנוך.

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

ראיתי לנכון לצרף מאמר שלו:
תבוסה ישראלית בשדרות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

מאת זאב שיף
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://news.fresh.co.il/icons/haaretz.gif]


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
גם אם נצהיר עשרות פעמים כי חמאס לחוץ ורוצה הפסקת אש, אין זה מוחק את העובדה, שבקרב על שדרות ישראל הובסה למעשה. ההצהרות המיותרות על מלחמה אפשרית עם סוריה אינן צריכות להסיט את תשומת הלב מהתבוסה בשדרות.
לישראל קרה בעיר הזאת מה שלא קרה לה מאז מלחמת העצמאות, אם בכלל. האויב דומם עיר שלמה, הפסיק את חייה השוטפים. ייאושו של ראש העיר שדרות הוא דוגמה אחת למתרחש. מראה זקני העיר החוזרים מטיול "התרעננות" ומסרבים לרדת מהאוטובוס לבתיהם הוא הוכחה נוספת, שהמתרחש בשדרות הוא חרפה לאומית.
מעניינים דבריהם של אנשי המילואים משדרות ויישובים אחרים בדרום, שנפגשו פעמיים עם שר הביטחון, עמיר פרץ. הם אינם מאיימים שלא ישרתו במילואים, אלא מסבירים, שהם חיים בקו החזית של ישראל וחשים שיתר חלקי הארץ והממשלה אינם ניצבים מאחוריהם. תחושתם היא, שהממשלה נכשלה בהגנה על חזית העורף.
ואכן, הממשלה - הנוכחית בעיקר, אך גם קודמתה - נכשלה כאן כישלון חרוץ. הממשלה לא הצליחה לגרום לכך, ששדרות המופגזת תהיה לפרויקט הגנה לאומי. זה מחזק את ההערכה, שממשלה זו אינה מסוגלת להנהיג את האומה בעימות צבאי גדול.
זו גם תבוסה של מערכת הביטחון, כולל צה"ל. במשך שנים לא נמצאה תשובה, אף לא חלקית, לבעיית הקסאמים. עד מלחמת לבנון השנייה נחשבה חזית העורף כמשנית. יחלפו שנים עד שישראל תעלה על דרך המלך בתחום הזה. היו החלטות, אך בשלטון הפקידים, האוצר מעכב גם סכומים שאושרו.
האויב שהביס את שדרות הוא ארגון טרור חלש מבחינה צבאית, ולמרות זאת הצליח להשיג הרתעה הדדית מול ישראל כפי שהשיג חיזבאללה. הממשלה ומערכת הביטחון מתרצות את המצב בנימוקים כמו: מדובר בקרב הבקעה קשה, שייהרגו בו המוני פלשתינאים ולישראל יהיו בו אבידות רבות; צה"ל ייתקע ברצועת עזה בשעה שהחזית הסורית עלולה להתלקח; דעת הקהל הבינלאומית תתנגד לתגובה ישראלית קשה. בינתיים, צה"ל אינו משיב אש אל מקורות הירי של קסאמים כשהם נורים משטחים מאוכלסים.
התוצאה הסופית היא הקובעת, ולא ההסברים. והתוצאה היא, שקיימת הרתעה הדדית בין ישראל לרצועת עזה שבשליטת חמאס. ישראל נקלעה לתיק"ו צבאי עם חמאס. זהו כישלון תודעתי לאומי קשה, שבעיני הוא חמור יותר מהכישלון במלחמת לבנון השנייה.
בנוסף לכך נקבעו שתי עובדות אסטרטגיות חשובות, שאסור להתעלם מהן. הראשונה - השינויים בשדה הקרב ובאופי הלחימה גרמו לכך, שהעומק האסטרטגי (לא רק הגיאוגרפי) של ישראל הוא אפסי. אם יקרה לישראל בגדה מה שקורה לה ברצועת עזה, נחזור למצב דומה למצב שהיה כאן במלחמת העצמאות, ובכלל זה ייתכן גם גירוש של תומכי טרור.
לכן על ישראל להתעקש כיום על בידוד של הגדה ועליה גם לדחות את תוכניתו של המתאם הביטחוני האמריקאי, הגנרל קית דייטון, ל"אבני בוחן" ביטחוניות - העלולות להביא לחדירת חמאס לגדה. גם אם נגיע להפסקת אש אמיתית ברצועת עזה, צריכה לחלוף שנה שקטה אחת לפחות עד שהפסקת האש תועבר לגדה.
העובדה השנייה היא - ביטול מלא כמעט של הכלל האסטרטגי שקבע דוד בן גוריון, שבפרוץ עימות צבאי על ישראל להעביר במהירות את הלחימה לשטח האויב. כעת האויב הוא שמעביר מיד את האש והלחימה לשטחה של ישראל.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

הרשו לי לצטט שני משפטים ממאמרו על התבוסה בשדרות:
====
"...הממשלה לא הצליחה לגרום לכך, ששדרות המופגזת תהיה לפרויקט הגנה לאומי. זה מחזק את ההערכה, שממשלה זו אינה מסוגלת להנהיג את האומה בעימות צבאי גדול..."

"...קיימת הרתעה הדדית בין ישראל לרצועת עזה שבשליטת חמאס. ישראל נקלעה לתיק"ו צבאי עם חמאס. זהו כישלון תודעתי לאומי קשה, שבעיני הוא חמור יותר מהכישלון במלחמת לבנון השנייה..."
===
מילים כדורבנות של פרשן עם תובנות ישירות פשוטות ומובנות. IN YOUR FACE ...
יהי זכרו ברוך.

שיף היה עיתונאי רציני ומעמיק שלא היה לו צורך ביצור סנסציות.

יום חג לסוחרי הנדל"ן - מצאי המגרשים לבניה בתל אביב גדל כששוקן התרחק עוד קצת מהרצל.

אחד הכתבים הצבאיים הטובים ביותר. יהא זכרו ברוך.

יום עצוב מאוד. שיף היה מבכירי הכתבים ואולי בכיר הכתבים הצבאיים בארץ בדורו. הוא יחסר עד מאוד.

יחיד במינו
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

מאת ארי שביט
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

היה חם. בחמש אחר הצהריים, בקריית שאול, היכתה עדיין שמש של אמצע יוני במלוא כוחה. ואולם החום הכבד, הישראלי כל כך, לא הרתיע את בכירי מערכת הביטחון הישראלית ובכירי התקשורת הישראלית שבאו להיפרד מזאב שיף. בזה אחר זה הם הופיעו, מי בכובע מצחייה ומי בכיפה שחורה ומי בגילוי ראש: שרים ואלופים, אורחים ועיתונאים, מומחים אסטרטגיים ודיפלומטים ומפקדים של ארגוני מודיעין.

הרבה עבר היה שם. דור הכתבים הצבאיים של מלחמת יום הכיפורים ודור הממסד הביטחוני של שנות השבעים והשמונים. אבל היה שם גם עבר שחזר לחיים: אהוד ברק בהופעת מיניסטר מוחצת מוקף במנכ"לים לשעבר ובאלופים לשעבר ובשרים בני חוגו. היו גם צעירים.

הכתבים הצבאיים של האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה, שעוררו בעצם נוכחותם את השאלה מי מהם יהיה כמוהו. האם יש סיכוי שאי פעם יהיו כשיף.

בין המבוגרים שררה הסכמה: לא יהיה כמוהו. שיף היה תופעה ייחודית של עיתונות ייחודית בשלב ייחודי בחייה של מדינה ייחודית. על כן, לא יהיה עוד עיתונאי שיהיה מוסד כמו זאב שיף. לא יהיה עוד עיתונאי שיהיה גם מקצוען וגם פטריוט כשיף. לא יהיה עוד עיתונאי שיהיה גם הגון, גם דייקן וגם אחראי כשיף.

לא יהיה עיתונאי כשיף, שיביא את הסקופים המסעירים ביותר בלשון מדודה וזהירה ובלתי מתלהמת. לא יהיה עיתונאי כשיף, שידע הכל, אבל יספר רק במשורה. לא יהיה עיתונאי כשיף החרד לביטחון יותר מאנשי הביטחון עצמם. לא יהיה עיתונאי כשיף, אשר הממסד כולו ילווה אותו כך אל קבורתו.

בשורות האחוריות מילמלו גם ביקורת: שיף היה ההתגלמות של העיתונות הישנה, אשר לא הקפידה על גבולותיה. עיתונות שהיתה מגויסת מדי. עיתונות לא די ביקורתית, לא די מנוכרת, לא שוברת כלים. אבל הזרם המרכזי בקהל היה לחלוטין עם פרשן-חמשת-העשורים. היושרה שהיתה בו; הסקרנות; היכולת להיות תמיד רלוונטי. המזג המתון, הסולידיות, הערכיות העמוקה שרדיקלים לעולם לא יבינו: גם צופה וגם משתתף, גם עיתונאי וגם אזרח. העד של ביטחון ישראל.

היו שציטטו אותו: במהלך מלחמת לבנון השנייה אמר באופן כמעט נבואי שהמלחמה מקצרת את ימיו. שהפגמים שהתגלו בצה"ל ובאופן ההפעלה של צה"ל עולים לו בבריאות. והיו שהביעו דאגה: מה יהיה עכשיו על "הארץ". לאן "הארץ" ייסחף ללא העוגן המייצב של זאב שיף.

אבל כאשר הנחיל אפור השער של האליטות הישנות זרם בין המצבות אל המקום שבו עיתונאי הובא לקבורה, ריחפה בחום הכבד תחושה עזה של פרידה. העיתונות ששיף היה מעמודי התווך שלה לא תהיה עוד כשהיתה. ולא הביטחון. לא האיכות הנדירה הזאת שעשתה את ישראל לאשר ישראל היתה.

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...27/59441142.pdf

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...27/47018300.pdf

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...27/20395651.pdf





הרמטכ"ל: להרחיב ההתקפות ברצועה\ מאת זאב שיף

הרמטכ"ל: להרחיב ההתקפות ברצועה\ מאת זאב שיף

הרמטכ"ל, רב אלוף גבי אשכנזי, ממליץ להרחיב את הפעולות ההתקפיות של צה"ל ברצועת עזה. עם זאת, הרמטכ"ל עדיין סבור שמוטב להימנע כיום מפעולה קרקעית גדולה ברחבי הרצועה ולהתמקד במבצעי חדירה לחלקי הרצועה. לעומתו ממליצה המועצה לביטחון לאומי שלא לשנות את המדיניות הצבאית הקיימת, ולגלות נכונות להסכם רגיעה ברצועה, בתנאי שישראל תשמור לעצמה חופש פעולה צבאי ביהודה ושומרון.
פלשתינאי חמוש נהרג אתמול במחסום כיסופים, בעת ניסיון שסוכל לחטוף חייל צה"ל. לצה"ל אין נפגעים. ארבעת החמושים התקדמו לעבר עמדת "פילבוקס" (עמדת בטון גבוהה) של צה"ל שהיתה בסמוך, ופתחו לעברה באש מתוך ג'יפ לבן ועליו מדבקות גדולות של TV (סימן מוסכם למכונית בה נמצאים עיתונאים). בצבא מוטרדים מהעובדה שהחוליה של הג'יהאד האיסלאמי ופתח הצליחה לחדור לשטח ישראל וכי שלושה מארבעת חבריה נמלטו בחזרה לרצועה, מבלי שנפגעו ומבלי שנוהל אחריהם מרדף. לניסיון הפיגוע לא קדמה התרעה מודיעינית ממוקדת (עוד בעמוד 2).
האירוע אתמול מלמד שוב, כי עמדות בודדות קבועות על הגבול מהוות מטרה לארגונים הפלשתיניים. בצה"ל נערכים לניסיון חדירה נוסף לישראל, או אל מתחת ליעד ישראלי, באמצעות מנהרה תת-קרקעית. זוהי שיטה שנוסתה בעבר בהצלחה, לאחר שגרמה לפיצוץ מתחת למוצבים ישראליים.
הרמטכ"ל אשכנזי מתנגד מסיבות מבצעיות שונות לפלישה מקיפה לכל רחבי הרצועה, אך בעקבות ירי רקטות הקאסם ניכר כי חל שינוי בעמדתו. הוא הורה לפיקוד הדרום להיות מוכן למבצעי חדירה לשטח הפלשתיני בכל חלקי הרצועה.
לא מדובר במארבים קטנים אלא חדירות נרחבות יותר. בהתחשב בתנאי השטח, ברור שמי שנוקט בפעולה כזו לא יוכל להסתפק לחדירה רק לשטחים פתוחים. סביר, שחדירות אלו יכללו כניסה לשטחים בנויים ומאוכלסים.
מי ששולל גישה זו היא המועצה לביטחון לאומי. המועצה ניתחה את כל החלופות הצבאיות למצב ברצועה. המלצתה היא, שמוטב לישראל להמשיך בתנאים הנוכחיים במדיניות הצבאית-מדינית הקיימת, כלומר, לחץ צבאי מתון יחסית במקביל להפעלת לחצים כלכליים. במועצה סבורים, כי אם יתפתחו התנאים, יכולה ישראל לקבל הבנות לרגיעה ברצועת עזה אך בתנאי שצה"ל ימשיך לשמור כיום על חופש פעולה ביהודה ושומרון. במועצה ממליצים להגדיל את פעולות המיגון של האוכלוסייה האזרחית בעורף.
זאב שיף


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P100607/a.0.1006.2.1.9.jpg]

חיילי צה"ל במחסום כיסופים לאחר החדירה, אתמול. במרכז התצלום: הג'יפ של החמושים. בצה"ל מודאגים מכך ששלושה מארבעת חברי החוליה נמלטו בחזרה לרצועה, מבלי שנפגעו ומבלי שנוהל אחריהם מרדף
("הארץ", 10.06.2007)



תמיד כתב, ומעל לכל בן-ארצו

תמיד כתב, ומעל לכל בן-ארצו\ מאת אמיר אורן

לידידיו הרבים הוא היה "וולפי". לקוראיו, בארץ ובעולם, הוא היה מותג, ערובה למידע מהימן ולפרשנות סמכותית. לפני הכל, יותר מכל, היה זאב שיף כתב צבאי ישראלי. כתב, במובנו הבסיסי ביותר, של מדווח המתחקר את מקורותיו וממלא את פנקסיו. צבאי, מהקרב הטקטי אל המערכה האסטרטגית, בסוגיות הקטנות של החיילות והמשמעת ובשאלות הגדולות של ביטחון לאומי ומדינאות רבתי. ישראלי, משום שתמיד ומעל לכל היה בן-ארצו, שלשלומה חרד, בצבאה שירת ואת מנהיגיה, הצעירים ממנו, הואיל לחנוך.
שיף, דיקן הסגל של העיתונות הביטחונית בישראל, לא התיימר להיות משקיף-על מנוכר. הוא ראה את שני הצדדים של הבעיה, ולעתים את ארבעתם, בלי לשכוח לאיזה צד הוא משתייך. הוא סיקר את מלחמות ישראל, מפעולות תגמול נשכחות בשנות ה-60 ועד ללבנון ולעזה בימים האחרונים ממש. לפני שבועות מעטים עוד הספיק להעיד בפני ועדת וינוגרד, לבקשת חבריה, אף שהפעם לא היה לו תפקיד בעלילה כמו באותו יום שישי בספטמבר 1982, כשבא ללשכת שר התקשורת מרדכי ציפורי במגדל שלום בתל אביב, לספר לו, ובאמצעותו לממשלה, על הטבח במחנות הפליטים הפלשתיניים בסברה ובשתילה.
יליד 1933, נער במלחמת תש"ח, קצין במודיעין - ביחידה לתפקידים מיוחדים, כלומר להפעלת סוכנים - בשנות ה-50 המוקדמות, לא היה לו מתחרה ברוחב קשריו ובעומק היכרותו עם הקצונה ועם פקידות הביטחון מתקופת בן-גוריון ודיין, פרס ורבין, שרון וטל ועד לזו של ברק, מופז ואשכנזי. מבקריו בעיתונות ראו בו לא אחת פרשן ממסדי מדי. בה במידה שצדקו, היה זה מפני ששיף - שהעדיף, לדבריו, את הרעיונות הגדולים על הרכילות הקטנה - ראה בעצמו עם הזמן, גם אם לא הודה בכך במפורש, שומר החותם של ביטחון ישראל. ראשי ממשלה ושרי ביטחון באו והלכו, ראשי מטות ושירותים ואלופים ומפקדי גייסות צצו וירדו מהבמה, ורק שיף נשאר שם תמיד. קצת לצד הבמה, קצת עליה, לשמור על הרציפות וההמשכיות של העקרונות היסודיים.
פעם אחת, ולמצער פעם ראשונה במובהק, חרג מהכלל שגזר על עצמו: במלחמת לבנון 1982, כאשר נאבק מרה בשר הביטחון דאז אריאל שרון, ביוזמת המלחמה, בסכנת הרחבתה לסוריה ובחריגיה. במלחמה ההיא שירת בנו איל בחזית כקצין תותחנים, ושיף - ששרון היה לו שנים מכר ומקור - התייחס לתחבולות נגד הדמוקרטיה הישראלית בתערובת של התקוממות מקצועית וזעם אישי.
הכל רצה לדעת ראשון, גם מה שלא נועד לפרסום; שנא להיות מופתע. לא אחת, אם גם לא תמיד, הפליא בנדיבותו כלפי עמיתים זוטרים. גם ברגעים קשים לא איבד את חוש ההומור הייחודי שלו. במפגשי כתבים צבאיים עם רמטכ"ל מלחמת ההתשה, חיים בר-לב, ניצל את הקשבתם הדרוכה של שכניו לשולחן לדיבורו האטי של בר-לב כדי לפרק בסתר את עטיהם, לשלוף מהם את המילוי, לחבר את העטים ולהמתין למאמציהם הנואשים לשרבט משהו. כך עשה, למשל, בתדרוך ב-21 ביולי 1969, למחרת הפשיטה על האי גרין ומבצע "בוקסר" של חיל-האוויר בתעלת סואץ, בעוד מקלט טלוויזיה קטן, שחור-לבן, משדר את תמונתו של ניל ארמסטרונג נוחת על הירח. ממרחק הזמן, דומה שגם שיף היה שם עם ארמסטרונג, ובאי גרין, בעודו מטפל בזריזות בכלי-העבודה של מתחריו ובני-חסותו.
("הארץ", 20.06.2007)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אמן