זו כבר חדשה ישנה, מאתמול, אבל לא נראה לי שמישהו כתב על זה משהו בארצנו. אז הנה, סקירה קצרה בהחלט.
אתמול, בפעולה באזור הכפר טולסטוי-יורט (מרכז צ'צ'ניה, מצפון לבירה גרוזני), הרגו כוחות רוסים את נשיא צ'צ'ניה הבדלנית, אסלן מסחאדוב. סגן ראש הממשלה הפרו-רוסית הצ'צ'נית, רמזאן קאדירוב (הבן של אחמד קאדירוב, נשיא צ'צ'ניה מטעם הרוסים, שנרצח לפני כשנה בפיגוע בגרוזני), הצהיר כי התכוונו לעצור אותו, אלא ששומרי ראשו של מסחאדוב לא נזהרו בשימוש בנשקם.
כן, בטח. הם כנראה ממש לא נזהרו, לפי מראה הגופה - שלמה אבל חבוטה בהחלט. אולי הם בטעות הרגו אותו עם אלות?
נשיא רוסיה פוטין הבטיח צל"ש לכל המעורבים.
עוד נחשף בבניין ארכיונו האישי של מסחאדוב, ואני פונה בזאת לרוסים: אני רוצה להציץ בו, לצורך המהדורה השניה של הספר שלי! לא תפסידו! תודה.

נעזוב את זה.
אבל ברצינות, מי היה אסלן מסחאדוב ומה עשה?
אז ככה.

אסלן מסחאדוב נולד בקאזאחסטן בשנת 1951, שבע שנים לאחר שסטאלין הגלה את כל הצ'צ'נים (ואיתם עוד כמה עמים) בשנת 1944.
בשנת 1968 הוא הצטרף לצבא הסובייטי, בבית-הספר לקציני תותחנים אשר בטביליסי. לאחר מכן שירת מ-1972 עד 1978 במזרח הרחוק הרוסי (הגיע להיות רמ"ט גדוד).
מ-1978 עד 1981 למד באקדמיה הצבאית על שם קאלינין (לנינגרד\סט. פטרסבורג), וסיים בהצטיינות.
מכאן והלאה שירת במגוון תפקידים, החל ממג"ד (בהונגריה), מפקד חטיבת ארטילריה (באסטוניה) וכלה בראש מטה דיביזיית ארטילריה\נ"מ (טוב, בכל זאת הצבא הסובייטי), בדרגת פולקובניק - אל"מ.
מסחאדוב נחשב לקצין קשוח-אך-הוגן, מסוג המפקדים שלעולם לא דורש מחייל מה שאיננו דורש מעצמו. צויין גם שהוא היה יוצא באופן קבוע לריצת בוקר עם כלל החיילים, דבר חריג למפקד בדרגתו - במיוחד בצבא הסובייטי.
אגדה שלא הצלחתי לאשר או להפריך טענה שבתפקידו כראש מטה שימש בפועל מפקד הדיביזיה, מפני שהמפקד האמיתי פיקד בעיקר על מאגר וודקה יוצא מן הכלל.
נטען כי היה שותף במבצע הסובייטי בוילנה, ההסתערות על מגדל הטלוויזיה, שבו ירו כוחות סובייטים בתריסר מפגינים לא חמושים. בכל אופן, כנראה שהמעורבות שלו לא הייתה ישירה.
בדצמבר 1992, שנה אחרי כינון צ'צ'ניה העצמאית וזמן קצר אחרי כמעט-התפוצצות בין צ'צ'ניה לרוסיה סביב סכסוך גבול עם אינגושטיה, פרש מסחאדוב מהצבא הרוסי, עבר לצ'צ'ניה ומונה לעוזר רמטכ"ל צ'צ'ניה.
הדבר הבולט בתקופה זו, הוא שמסחאדוב לא התערב בפוליטיקה. כמעט כל ראשי מנגנוני הביטחון ועוזריהם בחשו בקלחת הפוליטית, אך מסחאדוב העדיף להימנע מכך והתעסק בעיקר בארגון הצבא הצ'צ'ני הקטן.
ביולי 1994, אחרי תחילת מלחמת אזרחים בצ'צ'ניה (הנשיא דאז, דודאייב, צבר לעצמו אופוזיציה עצומה, ולא היה דמוקרט בעצמו. תוסיפו לזה חתרנות רוסית, ותקבלו שמח ממש), מונה מסחאדוב לרמטכ"ל. הוא היה אחראי לתפיסה המערכתית הצ'צ'נית, שכללה, כאשר פלשו הרוסים, מארבי ארטילריה, קרבות השהיה, ושמירת עיקר הכח הצ'צ'ני לקרב על עיר הבירה גרוזני.
הוא פיקד על המערכה בגרוזני, בה הושמדו בין ה-31 בדצמבר 1994 שתי חטיבות רוסיות, וכן על המשך הקרב, עד אשר נסוג מהעיר בפברואר 1995, אחרי קרבות כבדים.
לאחר מכן פיקד על מערכת הגנה סדורה ממושכת, שניהלו הצ'צ'נים מסיבות מדיניות: הם רצו להיראות כמדינה, ולפיכך להילחם כמדינה. הצבא הרוסי נדרש לשלושה חודשים, מאפריל ועד אמצע יוני, כדי להצליח לדחוף את הצ'צ'נים כמה עשרות קילומטרים במישור, ואל ההרים; קווי ההגנה הצ'צ'ניים כמעט והתפרקו, וניצלו בעקבות פיגוע הטרור בבודיונובסק, יוני 1995.
לאחר מכן היה מסחאדוב אחראי על הצד הצבאי בשיחות הפסקת האש עם הרוסים; לכשאלה קרסו, הצ'צ'נים החלו לתכנן מתקפות, שהבולטת בהן הייתה כיבוש העיר גודרמס למשך יומיים ונסיגה ללא שהרוסים יצליחו למנוע זאת.
במרץ 1996 פיקד מסחאדוב על התקפת-גישוש על גרוזני, שנועדה להוות בדיקה לאפשרות לכבוש את עיר הבירה וכך לאלץ את הרוסים למשא-ומתן. ההתקפה הצליחה, ומסחאדוב החל לארגן מתקפה גדולה יותר, שבוצעה - לאחר חיסולו של נשיא צ'צ'ניה דאז והפרת הסכם הפסקת-אש שנחתם מאוחר יותר - מה-6 באוגוסט 1996. בהתקפה, שתוכננה ובוצעה בצורה מבריקה, כוחות צ'צ'נים בני כ-1500 חייל (גל ראשון) תקפו עיר שהוחזקה בידי למעלה מעשרת אלפים חיילים, שמו שבעת-אלפים מהם במצור, הניסו את השאר והדפו התקפות נגד במשך שבוע - עד אשר החלו שיחות הפסקת אש, שהובילו לנסיגה רוסית ולהסכם ביניים בין רוסיה לצ'צ'ניה (עצה מדינית: הסכמי ביניים לחמש שנים לא עובדים לא רק באוסלו).
לאחר המלחמה היה הראשון (מתוך שבעה בלבד) שזכה בעיטור 'הוקרת האומה', העיטור הגבוה של הרפובליקה הצ'צ'נית,
ב-1997 נבחר מסחאדוב, ברוב של שישים אחוזים ובבחירות דמוקרטיות, לנשיא צ'צ'ניה. במאי 1997 חתם על הסכם עם נשיא רוסיה ילצין, הסכם שלמעשה הכיר בזכותה של צ'צ'ניה לעצמאות וקרא לשיתוף פעולה הדוק בין רוסיה לצ'צ'ניה.
אולם מסחאדוב שלט על רפובליקה הרוסה לגמרי (רק מפעל מלט אחד הוקם בה לאחר המלחמה, באדיבות בוריס ברזובסקי), ללא תעסוקה, ועם יותר-מדי נשק, ומעורבות גוברת של קיצונים איסלאמים. גם רוסיה לא עמדה בהבטחותיה לסיוע כלכלי, ויש רגליים לדבר שהיו גם מאמצי חתרנות מסויימים בתוך צ'צ'ניה.
צ'צ'ניה הפכה מעצמת פשע וטרוריזם בקנה מידה עצום, וכבר ב-1997 עצמה יצאו ממנה התקפות על רוסיה. מסחאדוב לא הצליח להיאבק בכך, למרות נסיונותיו. כמה מקרים בולטים הם רציחתם של ארבע עובדי הצלב האדום, שאובטחו בידי כוחות ממשלתיים, חיסולו של מפקד כח המשטרה למלחמה בחטיפות שבועיים בלבד אחרי ייסוד הכוח, וחטיפת הגנרל הרוסי גנאדי שפיגון, נציג רשמי של ממשלת רוסיה, מנמל התעופה בגרוזני; בכל המקרים הללו לא הצליח מסחאדוב לעשות דבר.
הוא גם ניסה להשתמש בקלף האיסלאמי, כולל התבטאויות אנטישמיות מטופשות, כדי לנטרל את האופוזיציה הקיצונית; הוא הכריז על יישום 'משפט שרעיה' ברפובליקה, ופעם אחת טען - בנאום בפני הפרלמנט! - ש'היהדות הבינלאומית' מתנכלת לצ'צ'ניה בשל היותה 'מדינה מוסלמית אמיתית' (להד"ם). בשלב מאוחר יותר ניסה להתנתק מהאיסלאמיסטים ואף הוציא אותם מחוץ לחוק, אך כבר היה מאוחר מדי; אפילו קרבות בין אנשי מסחאדוב לאיסלאמיסטים באורוס-מרטן, שהפילו עשרות הרוגים, לא הועילו לייצב את המצב.
ב-1999, בתוצאה או בתירוץ של פלישתו של בסאייב לדאגסטן ופיצוצי הדירות המסתוריים במוסקבה וערים אחרות, פלשו הרוסים שוב לצ'צ'ניה. מסחאדוב הפעם שימש כנשיא, והותיר את הפיקוד הצבאי לאחרים. לאחר כיבושה השני של גרוזני בפברואר 2000, ירד למחתרת, וחי כך חמש שנים.
הרוסים טענו כי הוא מעורב ישירות בטרוריזם, וכי היה אחראי ישיר לפיגועי החטיפה בתיאטרון נורד-אוסט ובבסלאן, טענה שהוא הכחיש בתוקף, תוך שהוא מגייס לעזרתו את הרקורד המוכח שלו במלחמה הראשונה כמתנגד למעשי טרור (כולל, למשל, קביעת נהלי דיווח קפדניים אחרי פיגוע המיקוח בפרוומאייסק, ינואר 1996, כדי למנוע אפשרות של תנועת יחידות לא מבוקרת).
לאחרונה הכריז כי בתום המלחמה יעמיד לדין את בסאייב על פשעי מלחמה, ובינואר הכריז על הפסקת אש חד-צדדית, וקרא לשיחות (חמישים ותשעה אחוזים מבעלי הדעה ברוסיה סברו שהוא מוליך שולל. רק תשעה אחוזים האמינו). בשנת 2003 פרסם הודעת תמיכה במלחמתה של ארה"ב נגד עיראק (הוא אמר לא פעם בראיונות כי הוא אינו רואה בארה"ב אוייב אלא ארץ חופש), ובאופן עקבי הכחיש קשרים עם פלשתינאים, שיוחסו לו בידי הרוסים.
ב-8 במרץ 2005 נהרג בידי כוחות רוסיים.

וקצת לעתיד.

האם זה היה צעד טפשי מבחינת הרוסים?
לא יודע. שאלה טובה.
מצד אחד, הוא לטעמי באמת היה מתון, והוא, כגיבור המלחמה מספר אחת של צ'צ'ניה, יכול היה לגייס תמיכה רבה להסכם שלום - אפילו כזה שיותיר את צ'צ'ניה כחלק מהפדרציה הרוסית (כמו שמתנגדיו האשימו אותו לא פעם).
מצד שני, שני דברים עומדים: האחד, לא הייתה לו שליטה מלאה במורדים בצ'צ'ניה, מה שאומר שאם הוא היה מגיע להסכם עם הרוסים, אין שום ודאות שכל הלחימה הייתה פוסקת - בעצם, הרוסים צדקו כשטענו שאין להם פרטנר.
כמו-כן, האיבה של הרוסים כלפי מסחאדוב מנעה כל משא-ומתן איתו. ייתכן (תלוי מה רוצה הקרמלין) שעם אחרים הם יהיו מוכנים לשאת ולתת. סקרי דעת קהל רוסיים טוענים שרוב הציבור הרוסי מעוניין במשא ומתן, איננו מאמין שהנהגת הבדלנים ראויה לאמון, מאמין שיש צ'צ'נים מתונים, ורוצה שצ'צ'ניה תישאר חלק מרוסיה. אם הקרמלין גם סובר ככה, אז הגיוני שהוא ירצה לסלק את המנהיגות הישנה.
סוף-סוף, גם חיסולו של נשיא צ'צ'ניה הראשוון, דודאייב, פתח פתח להסכם - שהקרמלין לא היה מוכן לולפני-כן, עקב איבה ממשית בין ילצין לדודאייב.
מצד שלישי, אם נפגעת הנהגת הבדלנים בצורה קשה, הבחירה שתיוותר לצ'צ'נים היא בין מנהיגות פרו-רוסית ומנהיגות איסלאמית קיצונית - ויש רגליים לדבר שרבים מהצ'צ'נים רואים את האסלאם הווהאביסטי, הרואה כפירה באיסלאם המסורתי נוסח הקווקז, כאיום גדול יותר מהרוסים.

(מצד רביעי, אני לא נביא. לכו תדעו מה יקרה).

הדברים ברוסיה גדולים יותר, ומעניינים יותר.
כתבת ספר בעברית? מה שמו?
בנוגע לארכיון, אני בטוח שהרוסים יסכימו:
http://www.tapuz.co.il/Communa/View...7&msgid=2591899

אז אדע מה שמו.
נוסח צבאי שלו (בלמ"ס) יצא לאור בצה"ל תחת הכותרת "לא 'גרילה': תולדות המלחמה בצ'צ'ניה, 1994-1996".

"בה הושמדו בין ה-31 בדצמבר 1994 ל-2 בינואר 1995 שתי חטיבות רוסיות".
(בערך שישים שעות לחימה סה"כ).
כשאני אומר 'הושמדו', אני מתכוון שההערכה היא שלחטיבה העצמאית 131 היו שמונים אחוז הרוגים לפחות, ולרג'ימנט הממוכן 81 היו חמישים אחוז הרוגים.
לילה טוב.

ושאלה - מה (אם בכלל ) היחס והדעה של הצ'צ'נים לגבי מדינת ישראל והסכסוך באיזורינו?
אני מאמין שהם די מזדהים עם הצד הפלסטינאי, אך האם הם בעלי דעות קיצוניות במיוחד כלפי מדינת ישראל או שמא בגדר "יושבים על הגדר"???
תודה - לבני.

למרות שאחת לכמה זמן איזה גורם מודיעין טוען שנתגלתה מעורבות צ'צ'נית פה או שם, למיטב ידיעתי לא נתפס מתנדב צ'צ'ני בשום מקום - אפגניסטן, עיראק, ובטח לא כאן. קברדים- כן. סעודים - בלי סוף. אמריקאים - בהחלט. צ'צ'נים - נאדה.

בצ'צ'ניה, לפי יהודים שעלו משם, כמעט ולא הייתה קיימת אנטישמיות, אם בכלל, לפני תום בריה"מ - והיהודים לא היוו מטרה כקבוצה גם אח"כ.

מבחינת הבדלנים הצ'צ'נים, הזיהוי עם הפלשתינאים עושה להם רק רע: הוא מאפשר לקשר אותם לארגוני טרור, הוא מאפשר לרוסים לקשר אותם לגורמים איסלאמיים קיצונים ולנטרל את המימד הלאומי.
נוסף-על-כך, האיסלאם הוואהבי, בנוסח ערב הסעודית, או גרסתו החמאסניקית פה, ממש לא אוהבים את האסלאם המסורתי הסופי בקווקז (בצ'צ'ניה כשבעים וחמישה אחוזים מן האוכלוסיה הם סופים. ברחבי העולם הערבי - חצי אחוז, אם זכרוני אינו מטעני), ומנהיגיהם בצ'צ'ניה טענו שהוא כפירה גרועה יותר מהכפירה הרוסית. קאדירוב, הנשיא הפרו-רוסי המנוח של צ'צ'ניה עד להירצחו לפני שנה, היה במשך שנים המופתי העליון של צ'צ'ניה; המעבר שלו לרוסים היה קשור בהחלט בעובדה שהוא חשב שהאיסלאם הווהאבי מהווה איום גדול יותר מהרוסים. בעקבות המלחמה האחרונה, אין ספק שלא מעט מוסלמים צ'צ'נים מגיעים בדיוק למסקנה הזו, וכבר אירע שיחידות בדלנים סופיות סירבו לסייע לווהאבים נגד הרוסים.
הבדלנים הלאומנים התלוננו לא פעם שהתמיכה האיסלאמית מגיעה רק למי שמוכן להזדהות עם מטרות הפלשתינים וכיו"ב, שהם לא חשבו שקשורות אליהם בכלל.
אחת ההודעות המצחיקות ביותר שפרסמה הממשלה הצ'צ'נית של מסחאדוב, הייתה קשורה בדיוק לזה. הם הכחישו *כל* מעורבות בסכסוך הישראלי-פלשתינאי, נמנעו מגילוי סימפטיה מיוחדת לפלשתינאים, והצהירו כי הם חושבים ש"הפיתרון לסכסוך יושג רק במשא ומתן", וכי "רק דיונים בין הצדדים, ולא פלוגה צ'צ'נית, יובילו לפתרון הסכסוך במזרח התיכון".
מד"ר משה גמר, *המומחה* לענייני הקווקז, שמעתי שבביקורו בצ'צ'ניה ב-1992, לא מעט צ'צ'נים הישוו בין העם היהודי לעם הצ'צ'ני - הדבקות בארץ, גולה השומרת על קשר עם הארץ, ועוד כהנה.
ככה שניתן לומר שהצ'צ'נים אינם פרו ערבים, ברובם. ולא כדאי להם להיות - לפחות לאלה המעוניינים בשימור המסורת. אולם אלה מהם שנדבקו בווהאביזם - כולל, למשל, שאמיל בסאייב- בהחלט מקשרים את עניינם עם הפלסטינים, ולא לחינם בכרזה שתפסנו ב'חומת מגן' הציג החמאס את תמונות השייח' יאסין ובן-לאדן ליד בסאייב וח'טאב.
אלה אמנם מיעוט, אבל כרגע מיעוט עם המון נשק.

עד עתה ההיתי בטוח שההפך המוחלט הוא הנכון במקרה זה !
תודה.

פריט שלמדתי מאבא שלי לא מזמן שהוא שירת עם ג'והאר דודאייב (YGH יוכל להסביר מיהו האדון) לאורך תקופה כלשהיא . הבאדם העריץ יהודים .
דבר שהוא מוזר , אך עמי קווקז בהחלט לא מרגישים הרבה איבה כלפי יהדים (הדבר יותר נכון לגבי יהודים אשכנזים , כי את היהודים שלהם , יהודים "הררים" הם לא כל כך אהבו מפאט היותם אנשים חסרי תרבות ) . המון מיושבי קווקז שייכים לגזע טורקמני , אשר המון מהם פשוט אוהבים יהודים (דבר שהתעצם בזמן שלטון קומוניסטי) . אני ייוצא אזרבייגאן , רפובליקה מוסלמית שיעית של בריה"מ . תושביה הם טורקים שהשתייכו לאירן במשך זמן רב , וכשנבדלו מהם התחילו לקרוא לעצמם אזרים . הם אוהבים יהודים (קראו ליהודים בשם חיבה jud balasi , בן של יהודה) , ואף הלאומנים שבהם בזמן פירוק בריה"מ קראו לגירוש כל גורם זר , את היהודים הם קראו לגרש אחרונים .
אחד הדברים בהם ניתן להסביר את זה היא האיבה הקיימת בין הטורקים לבין הערבים , בעיקבות שלטון ממושך אוסמני (או אוטומני) .

בזמנים האלו , לאט לאט הדבר נהרס , אך רק כמכלול יותר גדול של נפילת קרנה של מדינתנו בעולם (לצערי ולדעתי , בחלק גדול מזה אנחנו אשמים) , וכמימוש כלשהו של דבר הנקרא אנסאר אל איסלאם , שבזמן האחרון מתחיל להתממש טיפה ממה שהיה בעבר - דעותיהם של מדינות מוסלמיות בנושאי חוץ מתחילים להראות כמו קופי אחד של השני .

בדמות הבדלנים הצ'צ'ניים... נראה עכשיו מי יתעסק איתנו...

למרות כל שיחותינו בנושא, ולמרות הידע הלא-רע שלי בנושא - לא ציפיתי לסוכריה שכזו. ללא ספק מאמר זה פותר כמה שאלות שהיו לי בשבילך, ובכלל מאיר עיניים. כל הכבוד!

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל