המלצה לפורטר מצוין בנפאל אזור פוקרה, לטרקים באזור האנפורנה.
עשיתי את ה Around Annapurna עם הבת שלי ועוד 5 צעירים. אני והבת שלי לקחנו פורטר בשם Hom בגסט האוס בשם Peace Ganga בפוקרה. Hom צעיר חמוד ואינטלגנטי, משעשע, חזק ולוקח אחריות.
כתובת ה mail שלו hom2007@hotmail.com מאוד מומלץ. מצרפת את תמונתו
[IMG]

גסט האוסים טרקים וכו'. אם כן אני אשמח אם תכתבי אותם פה.
תודה

באילו משקלים מדובר? האם הוא נושא את כל הציוד שלכם, או שחלק נשאר על גבכם? באיזה מחיר מדובר והאם זה מחיר כללי ליום או תלוי במשקל/מרחק?

אני לא יכול אפילו לחשוב על האופציה שמישהו יסחב את הציוד שלי על גבו...

"The Nation that draws too great a distance between its soldiers and its scholars
will have its children taught by cowards and its fighting done by fools." Thucydides

"When a true genius appears in the world, you may know him by this sign, that the dunces are all in confederacy against him."
John Kennedy Toole

שזו הדרך שלהם להתפרנס. חוץ מזה שבגובה של כמה קילומטרים מעל פני הים
המחסור בחמצן יקשה עליך לשאת משקלים שלא הייתה לך בעייה לסחוב בארץ למשל.
המקומיים שגרים שם, מין הסתם, כבר רגילים.

אין הרבה תרמילאים שיוצא להם לעשות טרק כאשר בחלקו הם משתמשים בפורטר ובחלקו סוחבים לבד (אם זה קורה לרוב זה בגלל שהפורטר הבריז, וזה אירוע מאוד לא שכיח). לי זה קרה, לכן יש לי פרספקטיבה טובה לתת דעה בעניין.

הסיפור שלי
את האראונד אנפורנה התחלתי עם שותפה (ריקי) ופורטר (דאווה). ריקי היתה מבוגרת ממני (הייתי 22, היא 31), ולכן נעזרנו בדאווה שסחב עבורנו בתרמיל גדול את הציוד של שנינו וכל אחד מאיתנו השתמש בתרמיל יום קטן נוסף. כשהגענו למנאנג ריקי חטפה שילוב רע במיוחד של שפעת ומחלת גובה, ומחוסר ברירה החלטנו להתפצל (ריקי ידעה כמה חלמתי על הטרק, ושכנעה אותי כמעט-בכוח להמשיך). אני לקחתי את התרמיל 75 והיא את שני התיקים הקטנים, כשריקי תכננה לחכות לשיפור במצבה כדי לטוס חזרה לפוקארה יחד עם דאווה. כשנפגשנו אחרי הטרק סיפרה לי שהוא נאלץ לשכור חמור כדי לקחת אותה, מאחר והיתה על-סף התמוטטות מוחלטת. אני המשכתי את הטרק עד הסוף יחד עם שני שותפים אחרים והתיק על הגב. זה היה הטרק הראשון שלי, ולא היה פשוט להתרגל בבת-אחת למשקל התרמיל בגובה 3,000 מטר. למרות הקושי התחושה היתה טובה הרבה יותר - לא כ"כ נעים לכתוב את זה אבל ריקי (שנצמדה לדאווה) היתה קצת יותר מבוגרת והרבה יותר איטית ממני, ופתאום יכולתי להתקדם בקצב וביכולת האמיתיים שלי.

ולעצם השאלה "כן או לא"
קודם כל - כמה תשובות לשאלות של GrimReaper:
באילו משקלים מדובר? תרמיל מלא מגיע ל15-20 ק"ג, תלוי כמה מלא ואיזה ציוד
האם הוא נושא את כל הציוד שלכם, או שחלק נשאר על גבכם? על הגב לקחנו מה שלא נכנס לתיק הגדול, בעיקר ציוד אישי
באיזה מחיר מדובר והאם זה מחיר כללי ליום או תלוי במשקל/מרחק? אנחנו שילמנו מחיר יומי (250 רופי למיטב זכרוני), וזה פחות או יותר הנוהל
השאלה העיקרית שלדעתי האישית צריכה להנחות בקבלת ההחלטה היא כמה עצמאי את/ה רוצה להיות? לנוחות שבסחיבת משקל נמוך יש סוג של מחיר, בכך שקיים עוד גורם שתלוי בך (ואתה בו). דוגמה טובה: אם יודעים שאת יום הצעידה מסיימים בכפר מרכזי עם תפוסה גבוהה, לפעמים שולחים את הפורטר על הבוקר עם התיק שירוץ אל הכפר ויתפוס מקום - במצב כזה אין אפשרות לשנות את התוכנית (להאיט, לשנות מסלול, לעצור בכפר אחר).
בנוסף, יש הבדל מהותי בתחושה האישית - ללא פורטר הקושי הפיזי גדול יותר אבל יש תחושה הרבה יותר גדולה (ונפלאה) של עצמאות וחופש. אתה יכול להיות ספונטני, ולעשות מה בראש שלך. ואם משהו קורה, כל הציוד עליך ולא אצל מישהו אחר.
אפילו לא נכנסתי לעניין החיסכון הכספי...
בשורה התחתונה - לוותר

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אני מסכימה איתך שזה יותר כיף, גם אני עשיתי את הראונד בלי. אבל מצד שני - זה מאפשר לאנשים שמתקשים מעט במאמץ לעשות את הטרק בכל זאת, ולא לסבול יותר מדי (לסבול קצת סובלים בכל מקרה, לא יעזור כלום ).

כך שלדעתי זה תלוי-מצב. מי שיודע שהוא מסוגל לסחוב את הציוד על הגב במאמץ - שיצא בלי. מי שלא מסוגל, עדיף שיקח פורטר ויעשה איתו את הטרק מאשר שלא יעשה את הטרק בכלל.

לגבי משקלים (שאלה שנשאלה למעלה), אלו כללי הפורטר (הדי רשמיים): פורטר עד גיל 10 סוחב עד 40 ק"ג. פורטר מעל גיל 10 סוחב עד 80 ק"ג. אפשר למצוא גם פורטרים מיוחדים, שסוחבים עד 120 ק"ג. ואם היו לי פה התמונות שלי הייתי מעלה תמונה של פורטר שעולה למעלה עם שתי מיטות מעץ מלא על הגב...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Noa_A כך שלדעתי זה תלוי-מצב. מי שיודע שהוא מסוגל לסחוב את הציוד על הגב במאמץ - שיצא בלי. מי שלא מסוגל, עדיף שיקח פורטר ויעשה איתו את הטרק מאשר שלא יעשה את הטרק בכלל.

על זה אין בכלל מקום לויכוח. הכוונה בהמלצה לוותר מיועדת מן הסתם למי שכמובן יכול לעשות את זה. בהקשר הזה מומלץ לעשות תחילה טרק קצר של יום-יומיים (אם אין, גם 3-4) כדי לבדוק את היכולת העצמית.
נקודה אחת שחשוב לי במיוחד להזכיר כאן, ואני מצטט מהזיכרון את עמיר וינשטיין: תשכחו כל מה שלמדתם על סחיבת משקלים בצבא!
חברים, טיול הוא קודם כל כיף - כל דבר אחר הוא משני. גם אם סחבתם פק"ל במשקל 50 קילו בצבא, זה בשום אופן לא תקף לטיול. שימו לב שאחד הפאקטורים היותר רציניים במוצרי תרמילאות וטיולים החדשים הוא משקל נמוך - כמובן שיש לכך תג מחיר, ואין דין השק"ש המעפן ששכרתי לטרק ההוא כדין השק"ש המעולה והיקר שיש לי היום. עם הנסיון באה ההבנה מה נחוץ ומה מיותר, והידע מה אנחנו יכולים לעשות ומה מחוץ לגבולות היכולת והנוחות.
זיכרו: בסוף היום רצוי שמה שנדבר עליו בגסט האוס הוא הנוף המדהים והאנשים שפגשנו, ולא רק הכתפיים התפוסות והברכיים הגמורות.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אנחנו לא מטיילים להוכיח את כוח הסבל שלנו, אנחנו מטיילים כדי להנות... ...ורק קצת לסבול

(אח, איך כאבו לי הברכים בשלושה ימים הראשונים...)

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Noa_A אח, איך כאבו לי הברכים בשלושה ימים הראשונים...

את האראונד גמרתי עם ברכיים PERFECT. חיברנו בסוף גם את POON HILL, ירדנו את ההר הארור עם ה3000 ומשהו מדרגות - זה הרס לי את הברך, ועד היום במזג אויר קר אני מרגיש אותה. לאוטובוס הגענו בדמדומים, ובצליעה - מזל שהיה לי מקל הליכה.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

...שהתחלתי אותו עם ברכים כמעט גמורות מראש... הירידה מהפאס פירקה לי את הנשמה, והפונהייל (מי המציא את הרעיון של לראות את הזריחה מהפונהייל, מי?) היה החיסול המוחלט.

אבל בערב אחרי, בפוקרה, אחרי סטייק גדול, בקבוק סן מיגל ופאנקייק שוקולד - הכל עבר (טוב, לא באמת, הברכים שלי דפוקות ולא יעזור כלום, אבל הי, הן היו דפוקות גם קודם )