|
15-01-2007, 02:09
|
|
|
|
חבר מתאריך: 17.05.04
הודעות: 7,801
|
|
50 שנה לחטיבת מילואי הצנחנים "עוצבת נשר",שיוצאת עם סיפורה בספר חדש
יש נשר בשמים מכיבוש החרמון ביום הכיפורים ועד הקרבות במלחמת לבנון השנייה.
חטיבת הצנחנים 226 מתגאה בחלק מסמלי הגבורה של צה"ל וחוגגת 50 שנה בספר חדש.
כשאלוף-משנה בועז עמידרור שימש מדריך בקורס מפקדי פלוגות הוא הרצה לחניכיו על שני קרבות קלאסיים של איגוף אנכי:
הקרב באום-כתף במלחמת ששת הימים, שבו פשטה חטיבת צנחנים במסוקים על המתחם המצרי החזק ביותר בסיני והוציאה אותו משיווי משקל,והקרב לכיבוש החרמון הסורי במלחמת יום כיפור.
לא מדובר באותו קרב מפורסם שבו חטיבת גולני רצה במעלה ההר וספגה עשרות הרוגים, אלא דווקא בקרב המפורסם הפחות אך המוצלח יותר - זה שבו חטיבת צנחני מילואים פשטה על ההר במסוקים, שוב מן האגף, וכבשה את החרמון הסורי. בשני הקרבות, מספרים בצה"ל, הגיעו הצנחנים ממקום שנחשב כלא מתאים להנחתה ולתנועה.
באום-כתף הונחתו הצנחנים בדיונות טובעניות, ואילו בחרמון הם הונחתו למרבה ההפתעה בין שני המוצבים הסוריים המרכזיים ב-27 גיחות.
שני הקרבות נכנסו לקלאסיקה של צה"ל לאו דווקא בשל גבורת הלוחמים העילאית או בשל ניצחון נגד כל הסיכויים, אלא בזכות תכנון מבריק וביצוע שלא נפל ממנו בהרבה.
קרבות שנחשבים קלים יחסית.
חצי שנה אחרי ההרצאה ההיא נדרש עמידרור להכיר את הקרבות הללו מקרוב בעצמו, ולמד לראשונה ששניהם - ועוד שורה של קרבות מוצלחים - בוצעו על ידי אותה חטיבה, ושהוא עצמו עומד לפקד עליה: חטיבה 226, המוכרת מהעבר כחטיבה 80 או כחטיבת הצנחנים הצפונית. השם הרשמי, למי שבכל זאת מעוניין, הוא "עוצבת נשר".
"פתאום מצאתי את עצמי בשורה אחת עם שמות מיתולוגיים מההיסטוריה של צה"ל", מספר עמידרור בראיון לרגל חגיגות היובל לחטיבה.
"אני נמצא ברשימה אחת עם חיים נדל, אלישע שלם, דני מט, מוישה וחצי ורפול.
זה מרגש מאוד כל צנחן, ובוודאי גם אותי.
כחלק מהכניסה לתפקיד למדתי ביסודיות גם על מורשת החטיבה והבנתי שלוחמיה זכו להילחם בכל המקומות המרכזיים והקריטיים: אום-כתף, החרמון, תל-שמס. אין ספק שהגענו למלחמה בלבנון עם תחושת מחויבות עמוקה".
לפני חודש התכנסו לוחמי החטיבה בהווה ובעבר לכנס חגיגי בתיאטרון גבעתיים, שבו הוצג ספר החטיבה החדש "דרך נשר בשמים" (בעריכת יגאל צחור, הוצאת מעריב), שמתעד את דרכה של החטיבה.
הסיפורים, המופיעים בספר במתכונת אלבומית, מספרים את סיפורי מלחמות ישראל ומציגים בבואה לא רעה של החברה הישראלית: מקבוצה של כמה מאות צנחנים קיבוצניקים שהקימו את החטיבה ב-1957, דרך הסיירת שחיפשה פרנסה במלחמת ששת הימים ומצאה את עצמה בקרבות בירושלים, ועד פשיטת המסוקים על החרמון הסורי ושתי ההרפתקאות של ישראל בלבנון.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif] אום-כתף היה אחד המתחמים המבוצרים ביותר של המצרים בסיני.
היו בו כוח ארטילרי גדול ויחידות שריון וחי"ר.
המתחם נשען על רכס הררי תלול מצדו הדרומי ועל דיונות טובעניות מצדו הצפוני, שנחשבות בלתי ניתנות למעבר.
משם בדיוק הונחו הצנחנים להגיע בפיקודו של דני מט (כיום אלוף במיל' ויושב ראש קרן לב"י).
הצנחנים של מט היו חלק מאוגדת אריק שרון שתקפה את המתחם המבוצר מכמה כיוונים: ההתקפה העיקרית היתה אמורה להיערך מלפנים, באמצעות כוח שריון גדול שיכתר את המתחם ויפרוץ פנימה מחלקו האחורי.
אחת הבעיות היתה שבעורף המתחם המתין כוח ארטילרי שהיה צפוי להקשות על התוקפים ולעכב אותם. לאזור הזה נשלחו הצנחנים.
המסוק הראשון נחת ב-5 ביוני 1967 עם אור אחרון, והוריד חוליה שסימנה את אזור הנחיתה עבור שאר המסוקים שהגיעו בחסות החשיכה.
מאות הצנחנים שהונחתו בחולות של אום-כתף לא שיערו שארבעה קילומטרים וחצי של הליכה בחולות יכולים להיות מפרכים כל כך.
"ההליכה ליעד דרשה מאמץ עילאי", מספר צחור, מחבר הספר.
"מלבד החגור הקל נשאו הצנחנים על הגב משא כבד של מטעני תחמושת, רימונים ונשק נגד טנקים. לא אחת הם טבעו עד הברכיים בחול הרך.
גם צנחנים נוקשים ומתורגלים סיפרו כי מעולם לא שיערו שיידרשו למסע קשה כל כך".
בשלב זה זיהו המצרים את המסוקים הנוחתים והחלו להפגיז את אזור הנחיתה.
שלושת המסוקים האחרונים קיבלו הוראה לשוב על עקבותיהם.
הצנחנים התקדמו לאט מאוד, קילומטר בשעה בלבד, ולקראת חצות זיהו את התותחים המצריים לפי הבזקי הירי.
המצרים לא הבינו כנראה שסוללות התותחים שלהם עומדות בפני התקפה ישראלית והמשיכו לשגר פקודות אש ולירות.
כאשר תקפו מחלקות הצנחנים את מחפורות התותחים, המצרים לא הספיקו להתנגד.
רבים מהתותחנים המצרים נמלטו, והמעטים שהחליטו להילחם נפגעו מיד.
כוחות חסימה של הצנחנים השמידו שתי שיירות תגבורת ששלחו המצרים למתחם.
חלק מ-17 הנפגעים של כוח הצנחנים, בהם שישה הרוגים, נפגעו מפיצוץ משאית מצרית, שבסמוך אליה התמקמה תחנת איסוף הפצועים. מט הורה לכוחות שלו להתכנס ולחזור לדיונות, לשם יגיעו מסוקי חילוץ.
בזמן הנסיגה כבר שמעו הצנחנים את פגזי הארטילריה של צה"ל ואת הלחימה בתוך אום-כתף.
השבועון המצרי "אח'ר סאעה" תיאר אחרי המלחמה את "פרשי האוויר" הישראליים וקבע כי "במלחמת 1967 הופיעו פרשי האוויר הישראליים כדי לבצע פעולות חשובות ומכריעות באבו-עגילה, המבצר הכי חזק של המצרים.
פרשי האוויר חדרו לאזור מהעורף ומהצדדים והרסו אותו בקלות".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/408x153/681/767.jpg]
חלק ממפקדי החטיבה בתמונה קבוצתית
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif] הרמטכ"ל משה לוי, "מוישה וחצי", פיקד על החטיבה בסוף שנת השישים.
"בבקעת הירדן, אחרי 1967, היתה מלחמה מתמשכת שנועדה להפריד בין הבסיס האדיר שהקימו המחבלים בירדן - שעליה הם כמעט השתלטו - לבין האוכלוסייה הפלשתינית ביהודה, שומרון ועזה", כתב לוי, "היה ברור שאם נצליח לחסום את הקשר נוכל לטפל באוכלוסייה על פי תפיסתנו הביטחונית, ואם לא - המצב עלול להתפתח לדגם של וייטנאם. המלחמה המתמדת הזאת נעשתה לרוב על ידי אנשי מילואים".
בתקופה הזו פיקדו על החטיבה גם אלוף-משנה אריק רגב, שנהרג באחד המרדפים יחד עם קצין המבצעים שלו, סגן גדי מנלה, ורפאל איתן.
רפול, שטבע למוות לפני שנתיים בנמל אשדוד, סיפר בעבר כי ארבעה חודשים אחרי המלחמה השתתף בכנס הפקת לקחים ושמע שיחה בין אלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס לבין ראש אג"מ אלוף חיים בר-לב, שבה התלונן נרקיס כי אחרי המלחמה עבר מרכז הכובד של הלחימה אל הבקעה.
"אמרתי מיד לבר-לב: 'תן לי את הבקעה ותראה שעד ל-1 בינואר 1968 היא תהיה סגורה למחבלים", סיפר אז רפול, "הוא אמר לי 'קח'. וכך נעשיתי, לצד מח"ט המילואים, גם למח"ט הבקעה.
ב-1 בינואר 1968 היתה ההיתקלות הראשונה עם חוליית מחבלים.
חיסלנו את כל החוליה - 14 מחבלים. זה היה רק הספתח. מדי יום ומדי לילה התנהלו קרבות עם המחבלים שחצו את הירדן וביקשו להגיע ולהתערות בריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית.
זו היתה אחת התקופות הסוערות של החטיבה".
צנחני המילואים שירתו באותה תקופה 85 ימי מילואים בשנה. שירות מילואים אחד גדול.
זמן קצר לפני מותו דיבר רפול בכנס מח"טים: "למדנו שהמחבלים אוהבים לוף. מה זה אוהבים - מתים על לוף.
באחד הימים אני וסאלח, הגשש המהולל, יושבים על כוס תה ומעלים רעיונות לפעילות בלילה.
באותו לילה חצינו את הירדן, הנחנו שתי קופסאות על שביל קבוע שבו ידענו שהמחבלים נעים, ומתחתן שמנו מוקש.
חזרנו לנקודת תצפית. בבוקר צועדים להם שלושה מחבלים. אחד מהם רואה את קופסאות הלוף, מרים אותן ו 'בום' - הלוף והמחבלים מתאחדים".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif] אחרי שצה"ל נכשל בניסיון לכבוש מחדש את החרמון ב-8 באוקטובר 1973, החליט פיקוד צפון להמתין מעט: תחילה לייצב קו הגנה חדש ולהשיג רגיעה יחסית בחזיתות אחרות, ורק אחר כך להסתער שוב על הסורים.
שתי חטיבות החי"ר הטובות שהוקצו לפיקוד היו חטיבת גולני הסדירה וחטיבת הצנחנים הצפונית, שמפקדה היה אלוף-משנה חיים נדל, כיום אלוף במיל' ומי שנחשב לחוקר הקשוח של ועדת וינוגרד.
לקראת 20 באוקטובר התבקש נדל לתכנן פשיטה מוסקת על החרמון הסורי, בהשתתפות שני גדודים, ולהיערך לכיבושו כחלק מהמאמץ להשתלט מחדש על החרמון הישראלי.
הכוחות הונחתו ב-21 באוקטובר ב-27 גיחות של מסוקי יסעור שטסו בגובה נמוך, מחוץ לאזורים מוכי הטילים הסורים.
ההנחתה כולה נמשכה שלוש שעות וחצי, ובסופה - לקראת החשיכה - החל אחד הגדודים לנוע לכיוון מוצב הפיתולים המבוצר.
בשבע בערב הוא נכבש על ידי אחת הפלוגות. סמוך לחצות הגיעו לוחמי הגדוד הנוסף למוצב החרמון הסורי, אך אז התברר כי הסורים ברחו, ככל הנראה לאחר ההתקפה על מוצב הפיתולים והשמדת כמה שיירות תגבורת סוריות שהוזעקו לאזור.
בקרב על כיבוש החרמון הסורי היו לצנחנים הרוג אחד וארבעה פצועים.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif] בקיץ 2006 לקח עמידרור את לוחמיו ללבנון. "החטיבה גויסה ב-2 באוגוסט, ובתוך 48 שעות כבר היינו בתוך לבנון", הוא מספר. התקשורת דווקא מיעטה לדווח על פועלם של הצנחנים הצפוניים.
גם החלק המרכזי באבידות שלה לא היה בקרבות, אלא באותו אירוע מזעזע בכפר-גלעדי, שבו נחתה קטיושה ארורה על כוח מפקדה שהתמקם בסמוך לבית העלמין והרגה 12 חיילים. שלושה חיילים נוספים נהרגו מאש כוחותינו - חטיבות הנח"ל ועקבות הברזל, שלחמו בגזרות סמוכות.
דמות אחת מהחטיבה נחרתה בזיכרון הלאומי בסוף המלחמה, וההקשר - ככל שזה אפשרי - היה של ניצחון: רב-סרן תומר בוהדנה, מפקד פלוגה בחטיבה, הונצח בעדשת המצלמות פצוע בצווארו, מועבר ממסוק לבית החולים רמב"ם, כשרופא מוטס נועץ אצבעות בעורק הצוואר שלו ומציל את חייו. בוהדנה הניף את אצבעותיו וסימן "וי". התמונה הפכה לאחד מסמלי המלחמה, שאין בה הרבה סמלים שעם ישראל היה רוצה לזכור.
"הקרבות שניהלנו דווקא הסתיימו בניצחון", אומר עמידרור, "יש סיפורים מהשבועיים ששהינו בפנים, אבל אחת החוויות החזקות שלי היא דווקא מהימים שלפני הפסקת האש.
אחד הגדודים היה בכפר אל-קוצר, 18 קילומטרים בעומק לבנון, על הליטאני. החיילים שלו היו בשטח ימים ארוכים, והחלטנו להחליף אותו בגדוד הסיור, שהיה רענן יותר.
"שני הגדודים צעדו בלילה אחד, זה לקראת זה, 18 קילומטרים, כשהגדוד שיוצא סחב גם את הפצועים שלו על האלונקות.
אני מאוד גאה בכך שאחרי המלחמה החיילים שלנו לא השתלבו באף אחת מהיוזמות וממצעדי המילואימניקים.
היינו עסוקים כל הזמן, בכל מפגש עם האויב ניצחנו, ואחרי המלחמה נרתמו האנשים בעיקר לסייע לפצועים ולמשפחות השכולות. במיוחד המג"ד נמרוד רגב, שממש התמסר לעניין".
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/529/624.html
על הספר :
http://www.kibbutz.org.il/welcome.h...0104_nesher.htm
_____________________________________
|
|