28-12-2006, 22:35
|
|
|
חבר מתאריך: 09.09.06
הודעות: 944
|
|
והינה שלושה סיפורים אחרים
1)אני עצמי-אני מתאמן ב"נבחרת" השחיה של העיר שלי כבר שש שנים.האימונים כוללים מגוון עצום של תרגילים במים והיבשה.אני נחשב שחיין חלש עם רמת אימונים נמוכה למדי.מה זה נמוכה למדי? בתקופה חלשה שלושה אימונים בשבוע וקילומטראז' של 15-20 ק"מ במים,בתקופה של אימונים אינטנסיביים שבע אימונים בשבוע לפחות וקילומטראז' של 30-35 ק"מ במים.אני בחור די מגודל שבכל זאת מצליח לצבור שומן למרות האימונים האלה .ניגשתי ליום סיירות בכושר ירוד,עברתי,ניגשתי לגיבוש חובלים בכושר טוב יותר ועברתי בלי מאמץ מפחיד מדי.כרגע אני מתאמן חזק מהרגיל גם לתחרויות שמתחוללות צפונה ממני וגם לקראת הגיוס.מעולם לא סבלתי משברי מאמץ ומעולם היה לי כאב שרירים כרוני.
למה אני מספר את זה? כי חברים שלי שהתאמנו ומתאמנים בכושר קרבי לא מחשיבים אימון אם לא כואב להם השריר (כואב,לא עייף) אחריו,שברי מאמץ נחשב כבוד ואם אתה רץ ריצת ג'וגינג (דופק נמוך-זמן ארוך) אתה נקבה.חלק גדול מהם אני לוקח מבחינת כושר,חלק חזקים ממני.אבל הנקודה היא שאני והם מגיעים לאותה נקודה רק בצורות שונות.
2)יוליה בנך-מי מכם שמתעסק בתחום השחיה אולי שמע את השם.היא הבת של המאמן שלי.ילדה רזה בת 14 בקרוב 15.מה שהילדה הזאת עברה שקול למסלול שייטת לדעתי.מגיל 12 היא הייתה קמה כל בוקר בחמש,יוצאת לאימון של שעתיים וחצי,חוזרת מבית הספר לאימון "יבש" ,נחה קצת ונכנסת למים שוב בערב לעוד אימון של שעתיים.כיום הילדה במכון ווינגייט,אלופת הארץ לגילה במשחי החזה ואחת השחיניות הטובות בישראל היום.הקילומטראז' החודשי שלה במים בלבד הוא 200-240 ק"מ,לא כולל ריצות,חדר כושר ושאר הירקות.בממוצע 7-8 שעות ביום מוקדשות לאימון.
כמוני גם היא מעולם לא סבלה משברי מאמץ,לא סובלת מכאב כרוני ואפילו לא תפוסים לה השרירים אחרי מאמץ מיוחד.ומדובר בילדה צעירה (נשים נוטות ליותר שברי מאמץ מגברים,ובגיל צעיר הסיכוי הוא גבוה יותר) שרמת הכושר שלה כיום טובה יותר מ90% מהחבר'ה שנקרעו על הדיונות ביום סיירות.
3)מני-מני הוא כבר גבר בן כמעט ארבעים.טראיתלט וחובב ספורט מושבע.אני רץ איתו לפעמים בבוקר (או מנסה,כרגע העסק נתקע אצלי).מי שידבר איתו יראה שכל חיו עסק בספורט-כדורסל,שייט,ריצות,אופניים,טריאתלון וכו'.הוא סייע לידידה להתאמן לאיש הברזל,התאמן לכך בעצמו והתחרה בחו"ל.
אם נלך לפי התורה של הכושר הקרבי ושאר אימוני ה"רצח" הוא צריך לדדות על קביים מרוב שברי מאמץ בגילו ועם כמות האימונים שעבר.לא רק שהוא לא,הוא משאיר אותי מאחור באבק ברגע שהוא מחליט לרוץ מהר.
למה אני חותר בכל הסיפורים האלה?
מה שמשנה זה לא כמה אתה מתאמן,אלה איך. אנשים שדופקים ריצות של קילומטרים בלי חשבון,עושים הכל בלי שכל בגלל שהם חושבים שהם יודעים הכי טוב הכל,או הולכים אחרי אנשים כאלה.סופם להיפצע.היה לי דיון פעם על עיקרון ה"אימון לקראת צבא"-זו נוסחה בדוקה לאסון! אם אימון וספורט הם חלק מהחיים שלך אין בכך כל סכנה (כל עוד אתה עושה את זה חכם) ברגע שבא הלחץ של גיבוש או גיוס והרצון להספיק הרבה במעט זמן זה כבר דבר לא בריא והורס.
לסיכום-אני מסכים עם הקביעה שלך שאימונים בקבוצות כושר קרבי או לבד לקראת הגיוס הם דבר לא בריא ואפילו מסוכן.אי לא מסכים עם הקביעה שספורט הוא מסוכן! אתה לא יכול להכין את הגוף שלך בכמה חודשים בודדים ללא מסגרת מתאימה לשאת בעומס שאתה מציב לו,זה נכון.אבל אם אתה מתאמן במסגרת ועם מאמן שהוא בעל השכלה רחבה בכל התחומים (החל מאנטומיה וכלה בדיאטולוגיה) ,ועושה מה שהוא אומר לך בלי לחשוב ש"אני יודע יותר טוב,אני צריך עוד אימון" אז לא רק שבריא להתאמן בצורה כזאתי,גם רצוי.
|