בינת ג'בל בנפשנו
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/news/brake_line.gif]
יום חמישי, ב' כסליו התשס"ז, ‏23 ‏נובמבר ‏2006, 07:00
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files///8//59118.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif]

צילום: חגי הירשפלד
לוחמי גדוד 51 של גולני - סמ"ר חגי גולן, סמ"ר יוני רוט וסמל אביתר דהן - לחמו במשך שמונה שעות בקרב בבינת ג'בל וחולצו תחת אש לאחר שנפצעו # הטייס א' צלל עם המסוק אל תוך תמרות העשן כדי להביא את הלוחמים הביתה # השבוע, כמעט ארבעה חודשים אחרי הקרב שכבר הפך למור"ק, הפגיש "במחנה" את הלוחמים מבינת ג'בל עם הטייס המחלץ

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]

מאת כתב 'במחנה', יהושע בריינר

על מסך חדר התחקירים בטייסת החרב המתהפכת בבסיס חיל האוויר בפלמחים, מקרין סרן א' את סרט הטיסה מחילוץ לוחמי גדוד 51 של חטיבת גולני מבינת ג'בל, אותו חילוץ מהקרב הקשה שבו נהרגו שמונה מחיילי הגדוד. סמ"ר חגי גולן, סמל אביתר דהן וסמ"ר יוני רוט יושבים בכיסאותיהם, מרותקים לקולות הקשר שנשמעים מהרמקולים, נעים באי-נחת. לפתע, כשהשעה על המסך מורה על 8:15, נשמע קולו של אחד הקודקודים בקשר, המודיע לטייסים שאין להם אישור להיכנס. מיד לאחריו נשמע מפקד הגדוד.
"חייב פינוי עכשיו", מודיע סא"ל יניב עשור. בשטח שכבו גולן, דהן ורוט, פצועים באחד הבתים בבינת ג'בל. דהן כבר לא יכול ללבוש מדים בעצמו; ידו הימנית משותקת. לעומתו, גולן ורוט חזרו לשירות לאחר טיפולים רפואיים ממושכים. קולות הקשר מחזירים אותם כמעט ארבעה חודשים לאחור, לקרב שהפך, כך נדמה, למיתוס.
"לפני המלחמה צמד המילים 'בינת ג'בל' לא אמר לאף אחד שום דבר", אומר סמל רוט, "היום הקרב ההוא הפך לסמל של המלחמה, לסמל של גולני. את מה שעברנו שם בחיים לא נשכח. הגבורה שראית שם הייתה משהו שאי-אפשר לתאר אותו. ברור לי שאנשים כמו הסמג"ד, רס"ן רועי קליין ז"ל, שקפץ על הרימון, וסרן אלכס שוורצמן ז"ל, שביקש שיטפלו בחיילים האחרים ולא בו, נמצאים בשורה אחת עם גיבורי ישראל בכל הדורות, לצד יוני נתניהו ויהודה המכבי. זו זכות גדולה להכיר לוחמים כמוהם".

היום ששינה הכל

כמעט ארבעה חודשים אחרי הקרב ההוא, שבו נהרגו שמונה מחיילי גדוד 51 מחטיבת גולני, נפגשו, ביוזמת "במחנה", שלושה מהפצועים עם סרן א', טייס אחד ממסוקי הינשוף שחילץ אותם. בעבור הארבעה, היום ההוא שינה כמעט הכל. גולן, דהן ורוט, שלושת לוחמי פלוגה רובאית ג', חיים את הקרב ההוא מדי יום.
דהן הגיע במצב קשה לבית-החולים "רמב"ם", וכיום הוא מועמד לצל"ש לאחר שבעט ברימון שנזרק לעבר חבריו. רוט, שהוקפץ ללבנון רגע לפני קורס קצינים ונפגע באיבריו הפנימיים, וגולן, שספג רסיסים בגופו, הוטסו במצב בינוני. באחרונה סיימו טיפולי פיזיותרפיה וחזרו לפלוגה. סרן א' שחילץ אותם מלבנון ממשיך בתפקידו, אך מודה שמשהו בתוכו השתנה.
"אחרי הקרב הזה התנפצה אצלי אשליה מאוד גדולה", הוא מעיד על עצמו. "לפני החילוץ הזה הייתי ילד, רציתי שיקרה איזשהו אירוע גדול כי רציתי להשתתף בו. דקה אחרי שיצאתי משם עם הפצועים במסוק שלי התבגרתי. הבנתי מה זה מלחמה".
על אף הבדלי הדרגות ביניהם, מתחברים בעלי הכומתות החומות לסרן א' בעל סרבל הטיסה במהירות. המפגש ביניהם טעון זיכרונות, וגם רגשות אשם; בשעות הראשונות של הקרב, לא הצליחו המסוקים להיכנס ללבנון ולהתחיל בתהליך הפינוי, משום שהיה סיכוי גבוה שהמסוקים ייפגעו גם הם.
את הכניסה שלהם ללבנון עשו שלושת לוחמי החי"ר בצורה אחרת, ברגל. "לפני שצעדנו לעיירה, עלינו לאוטובוס בדרך ללבנון, ולפני שנכנסנו פנימה אני זוכר את הצחוקים שהיו באוטובוס. פתאום, ברגע שעברנו את הגבול היה שקט מוחלט. אף אחד לא דיבר, כל אחד התרכז בתוך עצמו".

פעם ראשונה בקרב

הדיבור נרגש והזיכרונות מוחשיים כל-כך, עד שהתיאורים מחזירים אותם לזירת האירוע. "הגענו לשם בהתחלה", נזכר גולן, "והמקום נראה כמו עיר רפאים, כאילו כל התושבים נעלו את הבית וברחו. רגע אחד אנחנו הולכים בטור ופתאום מתקילים אותך 50 מחבלים".
"הפעם הראשונה שהבנתי שאנחנו בתוך קרב", משחזר יוני רוט, "הייתה כשישבנו בחדר בבית אחד, והמ"מ, סגן עמיחי מרחביה ז"ל, הודיע שהם נתקלו ושיש נפגעים".
"נכנסנו ארבעה אנשים למטע זיתים", מתאר דהן, "מרחביה, אביתר כהן, אוהד קלאוזנר ואני, וחטפנו את האש הראשונית. מרחביה ואוהד נהרגו, ואני ואביתר נפצענו, ואז התחילו הכוחות להגיע ולפנות אותנו".
"ברגע שנכנסנו ללבנון עם המסוק, עלינו מעבר לאחד ההרים ופתאום ראינו את בינת ג'בל מכוסה עשן", מספר א'. "עמודי עשן מכל מקום, הרס ועמודי חשמל ממוטטים. לא ככה תיארתי לעצמי את הפינוי, כי עד אז אף אחד לא הבין שאנחנו במלחמה אמיתית".
כשאחד משלושת הלוחמים מדבר, השניים האחרים מתרכזים בעצמם. כל אחד מהם משלים את השני בפרטים חדשים בסוף הדברים. יחד הם מנסים להרכיב פזל של הבוקר ההוא. "עזבו לרגע את הקטע הפוליטי", מבקש פתאום א', "לא במלחמה, אלא בקרב הזה, אתם מרגישים ניצחון"?
"אין לי ספק שניצחנו", אומר דהן. "הרגנו שם 50 מחבלים, התחמושת שלנו נגמרה אחרי שלוש שעות ונלחמנו שמונה. ניסו לחטוף חיילים, אבל הצלחנו להשתלט על כולם. למעט גורם ההפתעה, הצלחנו לנטרל כל איום אפשרי".
"חובשים קפצו לתוך האש כדי להציל את החברים שלהם", ממשיך רוט, "וכשראיתי את זה מהצד הרגשתי גאווה. איך חיילים פשוטים פתאום לוקחים פיקוד, איך הרעות שמדברים עליה כל-כך הרבה פתאום מגיעה אליך, וברור שאין ניצחון יותר גדול מזה. עשינו את מה שהיינו חייבים לעשות".
"כשאני שומע את הדברים האלה", פונה א' לגולנצ'יקים, "עליי לא מקובל שיש אנשים כמוכם שנמצאים בתוך לבנון, נלחמים עד הסוף ובסוף אומרים 'עשינו מה שהיה צריך', בזמן שיש אנשים רבים שלא מתגייסים או שמתגייסים ועושים את המינימום, וזה כואב לי מאוד".

לפעול כמו רובוט

ב-11 וחצי בבוקר נכנס מסוקו של א' לתוך בינת ג'בל, כשלצדו מפקד הטיסה, אל"ם (מיל') ש'. "כשחיכינו באוויר", מספר א', "היה לי הרבה זמן לחשוב, אבל ברגע שאתה חוצה את קו הגבול אתה לא חושב על כלום. אתה עובד כמו רובוט, מתנתק לגמרי מהרגשות שלך. אתה חייב להיות מרוכז כולך בפינוי הנפגעים כמה שיותר מהר, כי זו העבודה שלך".
"ברגע שהעלו אותי למסוק אני זוכר שהרבה רגשות אצלי התערבבו", משחזר רוט. "מצד אחד אתה שמח שזה נגמר ואתה כבר על המסוק ומטפלים בך, אבל מצד שני אתה מרגיש אשם, איך עזבת את הקרב באמצע כשחברים שלך עדיין נלחמים, ובינתיים דואגים לך במסוק. הרגשתי שאני השארתי אותם מאחור".
"כשסיירת גולני חילצו אותנו למסוק הרגשתי שהמשיח הגיע, אבל האמת היא שפחדתי שינסו לפגוע בנו עם טיל, כי כל הזמן שמעתי ירי מסביב", אומר גולן. אתה אומר לעצמך '90 אחוז מהעבודה כבר עשינו, חבל שדווקא עכשיו ניפול'. אבל כל הזמן המחשבות על אלה שנשארו מאחור לא הרפו".
אביתר דהן הגיע למסוק החילוץ שלו מחוסר הכרה, והתעורר יומיים לאחר מכן, בבית-החולים. "לא הבנתי מה קורה סביבי, עד שפתחתי עיתון וראיתי את התמונות של החברים. אתה מסתכל מסביבך ומבין שכל המחלקה במיטות בבתי-חולים. היה מדהים איך אנשים נתנו שם הכל, והקריבו את עצמם בכל מחיר כדי להציל את האחים שלהם".
טייסי מסוקי ה"בלק הוק" מחלצים מדי שנה עשרות נפגעים, ולכולם יש מנהג דומה - לעולם לא מביטים לאחור, לבטן המסוק, למקום שבו שוכבים הפצועים. הפעם נהג הטייס א' אחרת. "המטרה היא לנתק את עצמך, אחרת אתה יוצא מהריכוז המבצעי. הפעם בחרתי להסתכל לאחור. הבנתי שהקרב הזה שונה, וידעתי שהטיסה הזו היא רגע השיא שלי כטייס. שמעתי את החבר'ה האלה בקשר חמש שעות, ורציתי לראות את הפרצופים שלהם. פשוט התחברתי אליהם.
"באופן מפתיע, ראיתי פנים ואנשים מלאי מוטיבציה, בעיקר של אנשי הפלס"ר שחילצו אותם תוך כדי תפקוד מדהים. תמיד אומרים שחיל האוויר הוא חיל שבטוח שהוא הכי טוב בכל, אבל הפעם היה לי תענוג לראות מהצד אנשים שעובדים בצורה כל-כך טובה ומלאת מוטיבציה. עכשיו הדאגה העיקרית שלי הייתה שאף אחד לא ימות לי במסוק, כי אין תחושה יותר רעה מלחשוב שהגעת עד לכאן ושמישהו ימות. למזלי זה לא קרה".
הייתם מוכנים להתחלף ביניכם בתפקידים?
"בחיים לא", אומר רוט, "אין כמו להיות בשטח, לעשות את המלאכה בעצמך. ברור לי שהמקום שלי הוא להיות על הקרקע, להריח את אבק השריפה, להילחם לצד החברים שלי, לטפל בפצועים, ולהרגיש שאתה משפיע ושומר על המדינה שלך".
"כשאתה עם הרגליים על הקרקע יש לך את החברים שלך לצדך", מסביר גולן. "כשאתה טייס, אתה עולה למסוק, עובר את הגבול לדקה וחוזר לארץ. כשאתה על האדמה אתה רואה מה קורה מסביבך".
"אני גם לא הייתי מעז להיכנס ללבנון עם מסוק", מכריז רוט. "אתה לא יכול להתחבא עם כלי כזה באוויר. כחי"רניק אתה אדון לגורלך".
"היה צריך הרבה אומץ להיכנס עם מסוק לבינת ג'בל", ממשיך גולן. "ראיתי את הפנים של טייס המסוק האחרון שהגיע לחלץ. הוא ממש חשש שיפגעו בו".
"בסופו של דבר", אומר דהן, "מלחמה זה להסתכל לאויב בעיניים. היו לנו היתקלויות שהמחבל היה שלושה מטרים מאיתנו, ואנחנו מביטים אחד בשני. מלחמה זה כשאתה עם החברים שלך בשטח, מרים את החבר שלך הפצוע על הכתף, ואתה יודע שלא בטוח שתחזור".
"גם אני לא הייתי מוכן להתחלף איתכם", אומר א'. "אני מעריך אתכם מאוד, אבל אני אוהב את העבודה שלי. יחד עם זאת, התפקיד של הטייס ובכלל של אנשי צוות אוויר הוא מאוד אינדיווידואלי, והרעות שקיימת בגולני זה דבר שאפשר רק לקנא בו".

הפצע עדיין מדמם

"כשאני מסתכל על הקרב אני בעיקר רואה רצף של תמונות, לרוב של אלה שלא איתנו", אומר רוט בעצב.
"אצלי כמעט הכל השתנה", מעיד דהן. "פתאום אתה צריך להסתדר עם יד אחת, אתה כל היום בטיפולים בבית-חולים, שגרת החיים שלך עברה מקצה לקצה".
"אתה מבין את הערך של חיי אדם", אומר גולן. "אתה מבין שכדור אחד יכול להרוג. רק אם החברים שלך, או המחלצים שלך, יבואו לעזרתך, אתה תצליח לנצח".
"אני חושב שכולנו מסכימים על דבר אחד", אומר סרן א', "שבסופו של דבר, הדבר היחיד שאתה לוקח איתך לחיים זה האנשים שאתה לא חוזר איתם. הדבר שהכי משפיע עליך זה החברים שלא חזרו, וזה דבר שילווה אותנו לכל החיים. גם אני איבדתי חברים קרובים במלחמה, שנהרגו בהפלת היסעור בימים האחרונים של המלחמה, ואין ספק שזה משהו שמשפיע עליך מאוד".
"אין יום שאני לא חושב על החברים", מודה דהן. "אני חושב מה היה איתם בקרב, איפה הם היו היום. אתה אף פעם לא חושב שזה יקרה לך, אבל פתאום זה קורה ובגדול. לאבד שמונה מהחברים שלך, שכל אחד מהם שירת לצדך, אנשים שכל לילה ישבת וצחקת איתם, ופתאום הם לא חוזרים איתך. זה קשה מאוד".
בעקבות הפציעה הקשה שלו, צפוי אביתר להשתחרר מצה"ל. חברו חגי גולן חזר לפלוגה לתפקיד במפל"ג. יוני רוט עומד להתחיל בקרוב את קורס הקצינים ומקווה שהפעם יסיים אותו בלי הפרעות.
הייתם מוכנים לחזור לבינת ג'בל?
"הייתי רוצה לעלות על גבעה שמשקיפה עליה", אומר גולן, "להסתכל על העיירה עם כל האזרחים, שעבורם שום דבר לא קרה שם. אני רוצה לראות את החיים שם עכשיו".
"מלמעלה רואים הכל", אומר א', "אבל אם אני אחזור לשם אי פעם, העבודה שלי תהיה מקצועית נטו, בלי רגשות, ככה אני לפחות מקווה. ברור שהזיכרונות יצופו, אבל כשאתה שם אתה עושה את העבודה שלך".
"אני לא פוסל את האפשרות שאני אחזור לשם כקצין, ואם יצטרכו אותי אני אהיה שם עם החיילים שלי", אומר רוט, "אני גם בטוח שאני אעשה את העבודה שם, אם נחזור".
"אני מקווה שהפעם הבאה שניפגש לא תהיה שוב בבינת ג'בל", אומר לו סרן א'.
"אני מקווה מאוד שלא", משיב רוט.