|
25-04-2012, 23:51
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
"זה אלי. איך ירית עליו?"
http://www.idf.il/1133-15762-he/Dover.aspx
לפני 20 שנה נהרג לוחם דובדבן, סמ"ר אלי אישה ז"ל, מאש כוחותינו. רס"ן מיכה אוחנה, ששירת כלוחם לצידו, מספר על האירוע הקשה ומאפשר הצצה ראשונה לשיר אישי שכתב לזכרו
תאריך: 25/04/2012, 14:43 מחבר: עידן סונסינו, אתר צה"ל
היה זה יום קיצי, היה יום יפה
נכנסנו ל"ברטעה" באויב לשטה.
הכול היה אמור להיות כה פשוט
עד שלפתע קרתה הטעות.
הוא מת בידי חבר, אך גם זה לא ידע,
שבמי שהוא יורה, זה בחבר לנשק, חבר ליחידה.
מיד לאחר הירי הם רצו אל הדמות
ובשלב זה לא גילו עדיין את גודל הטעות
(...)
הקיץ יצוינו 20 שנים לנפילתו של סמ"ר אלי אישה, החלל הראשון של "דובדבן", שנהרג מאש כוחותינו בתקרית שהרעידה את אמות הסיפים של היחידה המובחרת. רס"ן מיכה אוחנה, כיום ראש מדור תיעוד מבצעי בחטיבת דובר צה"ל, היה לוחם וחובש הכוח בתקרית. בשיחה בלעדית עם אתר צה"ל, הוא משחזר לפרטים, שלא נחשפו עד היום, את האירוע ומשתף בתחושות העזות שהוא הטביע בו וביחידה.
"זו הייתה אמורה להיות פעולה שגרתית ביותר", מספר רס"ן אוחנה. "היה לנו דיווח על מסית במסגד בברטעה שבגזרת ג'נין, והיינו צריכים לעצור אותו. מאות פעולות כאלה עברנו במהלך השירות". בזמן שארבעה מסתערבים התכוננו לאיגוף קומפלקס המסגד, רכבו של מיכה, בכוח העיבוי, נע בין בתי הכפר שצלליהם מתארכים עם השמש ששוקעת.
"הלוחמים היו מחולקים לשתי זוגות, קצין וחייל, כשצוות אחד בא ממזרח והשני ממערב. לכל לוחם הייתה פינה שהוא היה צריך לסגור", משחזר רס"ן אוחנה. "אחד הצוותים, זה שאלי לוחם בו, הגיע מהר יותר. מפקד היחידה מבין את העיכוב ומחליט לשנות את המיקום של שני הלוחמים שכבר נמצאים בזירה, כך שכל אחד מהם יתפוס שתי פינות. הבעיה היא שהוא לא מעדכן את הזוג שמתעכב. כשאלי מזהה אותם מתקרבים מעמדתו הוא מבין שהם סוגרים את הקומפלקס ויכולים להתחיל את הפעילות, אז הוא שולף את הנשק מהבגדים".
החיילים, שלא מודעים לשינוי בעמדות, מזהים דמות מחוץ לקווים המוגדרים, חושפת נשק. מבחינתם, נמצא מולם מחבל חמוש. כמו אלי הם שולפים את אקדחי ה-FN שלהם, אבל הם גם לוחצים על ההדק, קורעים את אוויר השומרון באש לכיוונו. הדמות נופלת, והחיילים ממהרים לרוץ לעברה. כשהם מתקרבים, רואה הקצין תנועה בלתי רצונית אחרונה מכיוון החשוד. הוא מפרש את התזוזה כניסיון של המחבל לתת צרור אחרון לכיוונו. גם מטווח של מטרים בודדים הוא לא מזהה שזה החייל מיחידתו. הוא משחרר ירייה נוספת, מוודא את נטרולה של המטרה, כמו באימונים.
בתמונה: רס"ן מיכה אוחנה
"כשאני יוצא מהרכב אני שומע ירייה בודדת", מספר רס"ן אוחנה. "לא שמעתי את היריות שלפני. הקצין צועק לי לעלות מהר לאזור ההיתקלות, בסמוך למסגד, שיש פצוע. אני רץ במהירות ושואל את מפקד הצוות, 'מכוחותינו או מכוחותיהם?'
'מכוחותיהם', הוא משיב לי, ואני עולה ישר. כשאני רואה את אלי שרוע אני צורח לחיילים לחפות בדחיפות לצדדים, שואל בצעקות מאיזה כיוון ירו עליו. אז הקצין משיב לי "'מה זה מאיפה ירו עליו, אני יריתי עליו'", משטח רס"ן אוחנה בשטף. "אז אמרתי לו, 'איך ירית עליו? זה אלי'".
אחרי עשרים שנה
באותו רגע אוחזת היסטריה בחיילים. "אנשים מכל כיוון מתחילים לבכות. מפקד הצוות של אלי כמעט מתמוטט". אבל רס"ן אוחנה לא יכול להיכנע להלם ולאחיזת האבסורד, הוא חייב להמשיך ולמלא את תפקידו. על רקע הצעקות הוא קורע מעל הפצוע את הבגדים ומתחיל לבצע בו פעולות החייאה. "הבנתי מהשנייה הראשונה שהמצב רע מאוד", הוא מספר. "אני מנסה במקביל לפעולות שלי להזניק ניידת טיפול נמרץ, אבל הרכב לא מצליח להיכנס לכפר, מקומיים מנסים לשבש את כל דרכי הגישה".
במהרה מגיע רופא היחידה אל המקום. השניים מתחילים בניתוחי שדה. "אחרי חצי שעה הרופא אומר שאין טעם יותר. הוא מכריז על מותו של אלי. השוק הוא עצום. אני עומד כשעליי הדם שלו, ואנחנו מתחילים המתנה של שעות בכפר בשביל התחקירים".
בעקבות אותם תחקירים הוחלט להדיח את מפקד היחידה והוכנסו נהלים קפדניים של מסדרי זיהוי לפני פעילות מבצעית; אבל הלקח הכי גדול שלמד רמ"ד תיעוד מבצעי היה אחר. "המסר הכי משמעותי שלקחתי מהתקרית היה כמה שאסור שתהיה יד קלה על ההדק. מאז מה שקרה לא יריתי אם לא היה לי זיהוי ודאי. רק 100 אחוזים".
עוד באותו ערב ליווה מיכה, מתוקף תפקידו, את גופתו של אלי בנסיעה הארוכה לתל השומר. בלילה או למחרת, הוא כותב את השיר. "כתבתי כמה שירים בחיים שלי, בעקבות אירועים שעוררו אצלי רגשות חזקים, ואת הכתיבה של כולם אני זוכר טוב מאוד. אני זוכר בדיוק איפה כתבתי כל אחד. רק את השיר הזה אני לא זוכר בכלל. כתבתי מסערת רגשות גדולה. חוץ מהרצון להנציח, זה גם שחרור כאב של בחור בן 20 שמאבד חבר פעם ראשונה. כבר התמודדת קודם עם המוות, אבל זו פעם ראשונה שאח לנשק נהרג לידך, פעם ראשונה שחייל ביחידה שלך נופל. ועוד בכאלה נסיבות, מאש חברים שלו, בפעולה כל כך שגרתית. הרבה מאיתנו עברו טיפול פסיכולוגי אחר כך, אבל בשבילי הכתיבה למחברת הייתה התחליף".
עשרים שנה הוא אומר לעצמו שהוא יראה את השיר למשפחה, שיחשוף את הטלאי הזה בניסיון ההנצחה של התלמיד המחונן שסיים את ההכשרה ביחידה כחייל מצטיין. "היום, כשאני לוקח את החיילים שלי שאני מפקד עליהם, עשרים שנה אחרי, לאימונים בבא"ח גולני, תמיד אני רואה בדרך את הפנייה לברטעה, ותמיד אני מרגיש צורך לשתף את מי שלידי בסיפור של החייל השקט הזה, הביישן, שנפל באירוע כל כך קשה".
|
|