סיוטי הגדול ביותר מימי כסבל בניו יורק היה ה"וול יוניט", הגרסה האמריקנית המנופחת על סטרואידים למזנון הטלוויזיה הישראלי הצנוע. באמריקה אלו מפלצות קיר מטילות אימה,רוויות זכוכית ועץ אלון במקרה הטוב,ופורמייקה זולה במקרה הרע. לא משום משקלם חששתי-סחבתי והזעתי על סטנוויי כנף מרשים לא פעם ולא פעמיים-אלא בשל הצורך לפרקם ולהרכיבם מחדש. כאדם בעל ידיים שמאליות במיוחד, נתקפתי מרה שחורה ופיק ברכיים בכל פעם שנתקלתי במובידיק חצוב פורמייקה שכזה. פירוק סיזיפי של חלק אחר חלק תוך רישום מדויק בפנקס של תרשים הזרימה לטובת ההרכבה.
יחד עם זאת, מתוך היכרות אינטימית זו, התגלה לי סוד מטאפיזי של עולם הנגרות. הטאו של ג'פטו. בכל ארון קיר שכזה היו גם ברגים שלא היה בהם צורך כלל וכלל. ברגים שאין בהם תועלת, ברגים שמהות קיומם לוטה בערפל. הם לא חיברו דבר, רק הסתובבו סביב עצמם בחריקה עגומה. מוברגים בעץ כפיל בורמזי לבן, כמו עצם הזנב או המעי העיוור בגופו של אדם. ברגים נטולי משמעות שאדם יכול לסובבם עד קץ הימים ואין בכך כדי לשנות דבר.

בורג חסר משמעות

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
והיום מסתובב אני סביב אותו בורג חסר משמעות. כותב וכותב, קודח בכלום, דעותי אינן רלוונטיות למציאות ולדיבור עליה. עלה תאנה במטריקס התקשורתי. "הזוי" הוא שמי הנרדף, "טירוף דתי אחז בו", אומרים במסדרונות. לעילת העילות, סיבת הסיבות, אין מקום בנאורות שלכם, הצדקנית, המטופשת, היהירה. מדינה קורסת, ממשלה מגוחכת, חברה מסואבת ומושחתת המאבדת את יצר הקיום וההישרדות שלה, את הווירטו, את עילת קיומה ומהותה. בעיניים פתוחות אנו צועדים במארש אבל חרישי לקראת סופה של הריבונות השלישית.

אז למה אני כותב? בגלל האגו, אוקיי? עבור היסטוריוני העתיד. אני רוצה הערת אזהרה על שמי. "בגדתם בהרכם העליון מכל הר בעולם הקדוש מכל הר בעולם. ולא תשבו במושב לאומים באין זה הר ההר משען לגבכם בעולם. "ישראל בלי ההר הוא-לא ישראל". ( אורי צבי גרינברג)

חושש פחות ופחות

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
אם אעלה על הר הבית ואמלמל תפילה בלחש, ייגש אלי שוטר ויפנה אותי מהמקום בלי רגישות ועם הרבה נחישות. עם ישראל איבד את ריבונותו ואת צדקת קיומו זמן קצר אחר כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים. הצנחנים כבשו את הר הבית, את טור מלכא, הניפו את דגל ישראל על כיפת הסלע. כשהגיע שר הביטחון משה דיין למקום וראה את הדגל, פקד להורידו מיד והורה לכוחות הצבא לפנות את ההר. הרבנות הראשית, ברפלקס גלותי? עבדותי, פסקה שחל איסור על כניסה להר הבית. מאוחר יותר בפגישה עם הוואקף הותיר דיין את ריבונות ההקדש המוסלמי על ההר, ליהודים אושר לבקר, אך נאסר עליהם להתפלל.

לאחר שהתקבל חוק המקומות הקדושים שכאמור הפקיע את זכותם של יהודים להתפלל על הר הבית, נשא שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג איש המפד"ל נאום חגיגי. ורהפטיג שיבץ ציטוט ממסכת "כלים" במשנה וממדרש תנחומה הקדום. "עשר קדושות ירדו על ארץ ישראל, שמונה מהן קיבלה ירושלים ובמרכזה הכותל המערבי, שלדברי חכמינו לא זזה ממנו השכינה לעולם". הרישא נלקחה ממסכת כלים במשנה, במקור לא מוזכר הכותל המערבי כמקום קדוש. בסיפא של דברי ורהפטיג הלקוחה מתוך מדרש תנחומה הקדום, שמות י', נכתב : "לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית מקדש". ואין הכוונה לקיר התמיכה בהר הבית, זה שפרופ' ליבוביץ המנוח כינה "דיסכותל", אלא לכותל המערבי של המקדש עצמו.

ד"ר ורהפטיג, בר אוריין, הכיר היטב את המקורות, אך כאחד ממנהיגי המזרח ידע לשמר את מעמדה הנחות של סיעתו בעשייה הציונית. תפקיד פסיבי, משגיח כשרות סימפטי, קצת יידישקייט להמונים עם ניחוח הרינג על הזקן. עד היום האליטות מתרפקות על אותה מפד"ל ההיסטורית, "המזרוחניקים", אלה שידעו את מקומם בסדר הדברים הנכון. דתיות מתרפסת ומתרצה בפני אדוני הארץ, משרתת במהותה, לא בעלת בית. זאת הסיבה שאני מעריך את אפי איתם, הוא חושש פחות ופחות, בעיקר משום שלא נולד לציונות הדתית אלא דווקא לברי הפלוגתא, מתנחלי עין גב.

הגיע הזמן להביט בתהום
הערבים אומרים שצבא של כבשים שמונהג על ידי אריה יביס צבא אריות שמונהג על ידי כבש.

במלחמת יום כיפור זכה סגן אפי איתם, אז פיין, מ"מ בגדוד 13 של גולני, בעיטור המופת על חלקו בקרבות הבלימה ברמת הגולן. ב-7 באוקטובר 73', כשהגיעה הפלוגה לנפח, היא התפצלה לחוליות כדי לעמוד על ציר "הנפט", לחסום את הדרך לטנקים סוריים ולמנוע נחיתת מסוקים. סגן פיין נשאר בכניסה לנפח עם שתי חוליות "בזוקה", ומאחר שחייליו קיבלו הלם הוא נשאר למעשה רק עם עוד סמל. הוא הצליח לבלום חדירת טנקים סוריים על ידי שלוש פצצות שהיו בידיו ותוך יריות במקלע כבד. לאחר מכן חילץ את הפצועים תחת אש.

גם היום, באווירה משתקת של פוליטיקלי קורקט, מגלה אפי איתם אומץ לב בחושפו את האמת על קיומנו כאן. המערכת הפוליטית סערה בעקבות דבריו והכותרת בשער "סופשבוע" גרסה "כהנא חי?".

מול האמת הפלשתינית הבלתי מתפשרת (ע"ע אמנת החמאס ומסמך האסירים שקובע מפורשות כי אין ויתור מעשי על זכות השיבה) ראוי להציב אמת יהודית בלתי מתפשרת. מול איסלאם השואף להשמידנו, חובה לעמוד על נפשנו, גם אם המילים נשמעות קיצוניות. במלחמה הבאה אכן לא תהיה לנו פריבילגיה לשחק במוסר מלחמה סטרילי. גם אם בסופו של דבר תתקבל נוסחה כלשהי של פשרה, נניח מדינה פלשתינית בירדן עם ריבונות על מקצת חלקי יהודה ושומרון, הגיעה השעה להביט בתהום ולא להירתע לאחור. ללא ההדחקות ומנגנוני ההגנה.

נקודת האל-חזור
בואו נצא מנקודת הנחה כי כיבוש אינו מוסרי על פי הגדרות מערביות מודרניות וכי לפלשתינים יש זכות להגדרה עצמית כמו לכל עם אחר. הרי שאותה זכות על פי הפלשתינים קשורה בעבותות לדחיקת העם היהודי ממדינתו, בין אם על ידי השמדה כגרסת החמאס ובין אם באמצעות שיבת הפליטים כנוסחת הפת"ח ותורת השלבים. מוטלת כאן שאלה מוסרית מהמדרגה הראשונה דווקא לפתחם של אלו המתהדרים במוסר הומניסטי מערבי. האם זכויות ההגדרה העצמית של הפלשתינים עולות על זכות הקיום של העם היהודי, שגם בשעה זו ממש מאוים בהשמדה על ידי צורר מוסלמי? האם הישרדות כערך אנושי עליון נופלת מזכות הריבונות של העם הפלשתיני? אבל הסיפור האמיתי אינו הערבים אלא אנחנו. ישראל נתונה בדילמה ארוכת שנים. מחד, מהות קיומנו כעם ישראל הנה בהגשמת ייעודנו על ידי ריבונות יהודית עצמאית, מאידך, הכוחות השולטים כאן באמת, קרי אליטות חילוניות אשכנזיות, מבקשים להתנתק מכור מחצבתם הייעודי ולכונן כאן עם ככל העמים, עם נורמלי, מערבי, הולנד בלבנט.

אותם ערכי מוסר מערביים, אוניברסליים ליברליים, המקודמים בבוטות על ידי בית המשפט העליון, שולטים בקוד הדיבור ומגיעים לכדי התנגשות עם עצם יצר הקיום. לא מדובר בעוד דיסוננס מחשבתי שמנגנוני ההגנה יכולים להדחיק - עומדות לפנינו שתי אופציות: מערביות ליברלית, דהיינו, בסופו של יום, מדינת כלל אזרחיה וסופה של הריבונות היהודית השלישית, או מתן קדימות להישרדות המדינה היהודית.

אנו מגיעים לנקודת האל-חזור. הנה, בשבוע שעבר חגגו האליטות את פרישתו של אדמו"ר הצדק המוחלט והנאורות השמימית, אהרן ברק. מי מהם יכול לענות לי מדוע בג"ץ אינו מאפשר ליהודים תפילה על הר הבית מתוך נימוק של שמירה על שלום הציבור ובאותה נשימה מאפשר קיום מצעד גאווה בירושלים למרות שלטענת המשטרה יש בו כדי לאיים על שלום הציבור. בין אם מדובר באפליה אנטי יהודית מתוך תפישה מהותית, בין אם מתוך הכרעה פרקטית - דהיינו בג"ץ מפחד בשם המדינה מהסלמה בינלאומית או במילים אחרות: בג"ץ חושש יותר מערבים זועמים מאשר מיהודים זועמים-הרי שהתשובה מביכה ומעידה על אותו שסע תרבותי ערכי.

החור קרוב
הרשו לי להיות פשטני וילדותי ולחזור לקסם המחשבה הפשוטה של שכל ישר. הציגו בפני ילד את הגלובוס. ציינו באצבע את מיקומן של 22 המדינות הערביות. שטחן גדול מאירופה וגדול מארצות הברית. אוצרות הטבע שלהן בלתי נתפשים. בין הים לירדן שוכנת מדינה קטנה ששמה מודפס על הים התיכון בשל זעירותה. ישראל, מדינת העם היהודי. ממזרחה, ממלכת ירדן שנולדה בעסקה סיבובית בין הצרפתים לאנגלים. עבדאללה מלכה, נצר למשפחה האשמית, בדואים מסעודיה שסייעו לאנגלים במלחמת העולם הראשונה, ורוב אזרחי ירדן הינם פלשתינים. שטח ישראל הוא תשיעית משטח סוריה, רבע מירדן, 1/45 משטח מצרים. הסכסוך אינו על אדמה אלא על רקע דתי ואתני. שימו לב לבנדיקטוס.

פתגם ניגרי אומר שהעכבר צוחק על החתול כשקיים חור בסביבה. הנסיעה החצופה והבוטה של חברי הכנסת הערבים לסוריה, התמיכה בחיזבאללה בקרב ערביי ישראל בעצם ימי המלחמה, הצהרות הרהב הסוריות והאיומים האיראניים - כל אלה מלמדים אותנו שמבחינתם החור קרוב. לא בכדי הם צוחקים על החתול. ביום בהיר רואים את החורבן.

מקור
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/481/970.html

ליכוד אחד גדול מול מוטרפי השמאל

קראתי וחייבים להודות שבלי דם אנחנו לא נצא מהתסבוכת שאנחנו נמצאים בה היום