|
08-06-2008, 04:06
|
|
אדמין לשעבר
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 42,600
|
|
ציטוט:
במקור נכתב על ידי ארדיכל
התקיים כאן בזמנו דיון על העובדה שהציונות המעשית היתה, בראשית דרכה, תנועה מערבית בעיקרה, ויהדות ארצות ערב הצטרפה אליה מאוחר יותר. ייתכן שהעובדות אינן כאלה, אבל היה דיון, ואני זוכר ממנו נימוק אחד: תחת האימפריה העותומאנית לא היה מקום/יכולת/אומץ לשאיפות לאומיות בדלניות. בגלל זה יהודי האימפריה לא דרשו בית לאומי, ו - ייתכן שבגלל זה לא נוצרה ישות לאומית פלסטינית.
|
אלה בדיוק העובדות. הציונות היא תנועה אירופית (לא בהכרח מערבית, למרות שמייסדי הזרם המדיני
אכן באו ממערב אירופה - אנשי הציונות המעשית באו ממזרח אירופית). התנועה הלאומית הערבית (לא
הפלסטינית) מתחילה להפגין ניצוצות חיים ראשונים בעשור האחרון של המאה התשע עשרה והעשור
הראשון של המאה העשרים. זה בולט בדמשק הרבה יותר מאשר בתוך השטחים באימפריה שבעתיד
יכונו בשם "פלסטין", אחרי הסדרי גבולות בין בריטים לצרפתים...
העובדה היא שעד ל1920 אין אפילו בדל של ניסיון ליצור זהות פלסטינית נרדת מהזהות הערבית
הכללית (שגם היא הייתה ברובה עניין של אליטות שעדיין לא חלחל לרוב שכבות הציבור). ב1920
הכריז ראש הוועד הפועל הערבי מוסא כאזם אל-חסייני שאחרי אובדן הסיכוי לממלכה ערבית שמרכזה
בסוריה (בעקבות תבוסת הערבים לצרפתים בקרב מיסלון), יש לנסות למצוא זהות נפרדת פלסטינית,
אבל היה ברור שמדובר בעניין טקטי.
העניין הפלסטיני היה כ"כ לא ברור מאליו שאפילו במרד הערבי של 36-39, מראים מכתבי מפקדי
המרד (בעיקר אלה של עבד אל-רחים חג' מחמד) שהמורדים ראו עצמם כערבים לאומיים המשתייכים
ל"סוריה הדרומית" ולא לעם פלסטיני נפרד כלשהו...
ציטוט:
במקור נכתב על ידי ארדיכל
בזמן העותומאנים התקיימו במקביל שני תהליכים הפוכים זה לזה - מצד אחד, נדודי עמים. צ'רקסים, דרוזים, מצרים, חורנים סורים ולבנונים התיישבו בא"י, ונטמעו באוכלוסייתה הותיקה.
מצד שני - האוכלוסיה הותיקה הערבית-פלסטינית תפשה מעמד יותר ויותר חשוב אל מול השלטון העותומאני. התחילו להיווצר דפוסים מקומיים - בדואים התיישבו בישובי קבע, נוצר מעמד בורגני, נוצרו תרבויות ונוצרו מסורות.
אין ספק שבתקופה העותומאנית ההגדרה הלאומית, בשוליים, היתה מאד פרומה - בגבול הלבנון, עבר הירדן, סיני וכו'. אבל בערים המרכזיות - ירושלים, חברון, שכם, עזה, יפו - בהחלט נוצרה "חברה פלסטינית" בעלת זהות עצמית, גם אם הזהות הזו היתה מומצאת. והזהות הזו ניהלה דיאלוג עם העורף הכפרי/בדואי - אימצה את מנהגיו והשפיע עליו ממנהגיה.
|
הזהות שנוצרה בערים הייתה במובהק לא לאומית. משפחות ה"אעיאן" (נכבדים) בערים השונות בא"י
לחלוטין לא ראו עצמן כערביות ובטח שלא כפלסטיניות. ההגדרה שלהן את עצמן עד 1876 (החוקה
העת'מאנית) הייתה של מסלמים, ואחרי 1876 היא הייתה זהות עת'מאנית. משפחות הנכבדים שלחו
נציגים לפרלמנט באיסטנבול בחדווה רבה, ומילאו בדיצה ובשמחה משרות ממלכתיות בשלטון, שלא
נחשב לרגע כשלטון כיבוש.
ציטוט:
במקור נכתב על ידי ארדיכל
ואסור לנו לשכוח כי בכל זאת היתה לא"י הסטוריה משלה, לא רק במהלך השלטון העותומאני, אלא גם קודם לו: הכיבוש הצלבני, המקומות בעלי הצליל העברי, ההתעניינות האירופית, הערים הקדושות, ועוד. תופעות ייחודיות לא"י (כן, הצלבנים שלטו גם בלבנון. התענינות אירופית היתה גם במצרים. ערים קדושות לאיסלאם יש גם בערב. אבל הביחד). ואין לי ספרק שייחודיות כזו מייצרת אצל תושבי הארץ איזשהו מכנה משותף, גם אל מול נדידות עמים. כשם שעולים חדשים אצלנו הופכים מהר מאד לישראלים.
|
הייחודיות של א"י ממש לא יצרה זהות מיוחד בקרב תושביה, שכן לא הייתה א"י במובן גיאוגרפי שמוכר
לנו כיום. שכם, למשל, קיימה מערכת יחסים עם אזור הבלקאא שבירדן של ימינו (שמרכזו בעיר
אל-סלט), הרבה יותר מאשר עם י-ם, למשל. לא היו שום קשרים בין ב"ש לצפת, או בין חיפה לי-ם.
א"י חולקה אדמינסטרטיבית ע"י העת'מאנים, ושטחיה השתייכו לשתי וילאיות נפרדות (כשי-ם עצמה
הייתה מחוז מיוחד שהיה כפוף ישירות לאיסטנבול). לא יכלה להווצר זהות גיאוגרפית, כי לא הייתה
ייחודיות גיאוגרפית.
ציטוט:
במקור נכתב על ידי ארדיכל
בבוא המנדט הבריטי כמובן שהכל הלך והתחדד, בשל שלוש סיבות:
א.חלוקת המזרח התיכון העותומאני ליחידות לאומיות (ערב, סוריה, לבנון, עבה"י, פלסטין).
ב. בוא הציונות - ולחציה על ערביי פלסטין בלבד.
ג. אוירה פוליטית שונה - במקום אימפריה חובקת עולם, בת מאות שנים - מהפך הסטורי, אביב לאומים, סובלנות רבה יותר לשאיפות לאומיות.
אל מול אלה, אני מניח, כבר קשה להתווכח על ייחודיותה של אוכלוסיית פלסטין ומכאן הגדרתה כ"עם". אני מסכים לחלוטין שהציונות היתה מאד אינסטרומנטלית ביצירת הייחודיות הזו, אך גם מה שכתבתי קודם תרם לכך: מסורות, תרבות, ייחוד גיאוגרפי.
|
המנדט הבריטי הוא אכן קטליזטור ליצירת הפרדה בין הערבים שחיים פה לאלה שחיים מעבר לקווים
המלאכותיים שנוצרו ע"י הבריטים והצרפתים, אבל לפחות בתקופת המנדט היה ברור שההתייחסות
לכל עם ערבי בנפרד, היא עניין טקטי, שנועד לאפשר לכל שטח למקסם את הישגיו בשאיפה להגיע
לדבר החשוב -"קַוְמִיה" שהיא הלאומיות הערבית הכללית, בניגוד ל"וַטַנִיה", שהיא הלאומיות הטריטוריאלית.
הציונות הייתה סיבה ה-ר-ב-ה יותר חשובה ליצירת זהות ערבית-פלסטינית ייחודית, ולמעשה הייתה
הסיבה הראשית. לולא נוצרה כאן מדינה-בדרך ואח"כ מדינה של ממש, הפלסטינים לא היו יכולים
למצוא עם מיקרוסקופ הבדל בינם לבין אחיהם בסוריה לבנון וירדן. הבדוים בנגב דומים תרבותית
לבדוים בדרוםמירדן ובסיני הרבה יותר ממה שהם דומים לפלאחים בגליל. מה עשה אותם לעם אחד?
הקיום ש-ל-נ-ו פה.
ציטוט:
במקור נכתב על ידי ארדיכל
אז על מה נותר שלא להסכים?
אני גורס ש-
א. השאלה מיותרת, ולא כל שכן השאלה "מי הפיץ את האגדה הזו ואיך הוא הצליח כל כך?".
ב. גם אלמלא הציונות, היתה נוצרת ייחודיות פלסטינית.
ג. אינני מסכים עם אורי שרוב הפלסטינים אינם מזהים את עצמם ככאלה, ו/או שהנוצרים ביניהם עושים זאת מפחד. אני חושב שראוי לתת להם את הקרדיט שיש להם שאיפות לאומיות חזקות, לא פחות משלנו.
|
השאלה לא מיותרת. זה שאכן יש כיום עם פלסטיני, לא מורידה מהעובדה שעלינו להפנים שזה לא עם
ככל העמים, וכדי להבינו לעומק, יש להבין את נסיבות יצירתו. לא בכל יום מומצא עם בתוך פחות
מתקופת חיים של אדם...
לולא הציונות אין דרך בעולם שהיה עם פלסטיני.
לא טענתי לרגע שרוב הפלסטיני כיום אינם מזהים עצמם ככאלה, אלא טענתי שזיהויים כפלסטינים
הוא בדרגה השנייה או השלישית, או אף הרביעית (אם הם מחמולה/שבט מיוחס/ת) של הגדרתם את
עצמם (למשל: "אני בן לחמולת דוע'מוש, מסלמי, ערבי ופלסטיני".
רוב הנוצרים ביניהם איבדו כל שמץ של "שאיפות לאומיות" ולראייה העובדה שרוב הפלסטינים הנוצרים
חיים הרחק-הרחק ממולדתם האהובה, כאשר יש לתת דגש על כך שרוב הנוצרים שעזבו את ארצם
האהובה בעשורים האחרונים, עשו זאת דווקא מתוך שטחים שעברו לידי השלטון העצמי הנבחר של
הארגון "החילוני לחלוטין" פת"ח...
ציטוט:
במקור נכתב על ידי ארדיכל
ושאלתי האחרונה:
אני אדריכל, אשכנזי, חילוני לחלוטין, קשור מאד לתרבות המערב. באינתיפאדה הראשונה, הרג חייל שלי (מתוך פחד, וללא הצדקה) בכיר מקומי בפתח, באיזה כפר. כי היה לילה, והם הפתיעו זה את זה מעבר לפינה. ההרוג לא היה חמוש. וכאן השאלה:
החייל שלי היה עולה חדש מאתיופיה, בקושי דיבר עברית, לא הכיר בכלל את תרבות המערב ו/או את התרבות הישראלית, והיה שומר מצוות (בנוסח קהילת אתיופיה).
ההרוג, מאידך, היה בעל תואר שני בלימודים בינלאומיים, בוגר אוניברסיטה בגרמניה, בן הארץ הזו, חילוני מאד. די דומה לי בגיל, בעולם ההתענינות, באוכל שאכל ובמוסיקה ששמע, ואפילו במעמד הכלכלי.
ובכל זאת - החייל הרג בשמי, ההרוג היה אויבי. בגלל, ואך ורק בגלל הזהות הלאומית. כי מסתבר שזהות לאומית היא יותר חזקה מכל השתייכות אחרת.
אז אתם מנסים לטעון שאין בכלל זהות לאומית בצד שלהם? מה אתנו? העובדה שלי ולחייל שלי היה אב משותף לפני כשלושת אלפים שנה הופכת אותנו לקרובים יותר, מאשר אני וההרוג? למרות שמכל היבט אחר, אני וההרוג היינו יכולים להיות חברים ממש טובים, אבל אני והחייל שלי לא יכולנו לרגע אחד להנות איש מחברת השני?
אני חוזר לסיפור על אפגניסטן: כל הלאומיות הזו מתחילה לעלות לי על העצבים.
|
אני יכול להעריך את ניסיונך לחפש קווי דמיון בינך לבין פעיל פת"ח עלום שם כלשהו, שאתה מייחס
לו תכונות מערביות (שייתכן שמאפיינות אותו באופן ספציפי, אבל אני מתחייב בפניך שאינן מאפיינות
99 אחוז מפעיל הפת"ח - גם אלה בהם שלמדו בגרמניה - גם מפוצץ התאומים, מחמד עטא, היה
סטודנט מצטיין לתואר שני בהנדסה בהמבורג - וכוווווווווולם מסביב חשבו שהוא נורא חילוני...), אבל
האמת היא שההבדלים בינינו לבין הפלסטינים הם תרבותיים הרבה יותר מכפי שהצגת אותם. לקחת
מקרה קיצון של עולה מאתיופיה, לא משקף במאומה את העובדה שישראל היא מוצב מערבי בתוך
אזור אסלאמי. איני מכיר את פעיל הפת"ח החילוני לחלוטין, אבל אני יכול לומר לך בבטחון של קרוב
למאה אחוז שמוטב לאחותו שלא תשכב עם גבר לפני שהתחתנה, שכן חילוני משכיל או לא חילוני
משכיל - הוא "יטפל" בה (כרגע מתנהל משפטו של רופא מלוד שרצח את אחותו בדיוק בנסיבות כאלה.
הרופא הזה למד באונ' העברית וגם מקורביו היו בטוחים שהוא "חילוני לחלוטין"....).
אין כאן עניין של לאומיות בלבד. זה סיפור יפה שנעים לספר לעצמנו בתקווה שאם רק נסתכל זה על זה
נראה שכולנו דומים וכולנו בעצם למדנו בגרמניה...
האמת היא שהזהות הדתית אצל הפלסטינים חזקה היום בהרבה מהזהות הלאומית. הפת"ח היא לא
(ומעולם לא הייתה) תנועה חילונית לחלוטין. זו הייתה הצגה יפה שנועדה למשוך אירופאים מטומטמים
בשנות השבעים (זה הולך לא רע גם היום, בבלעין, למשל...), אבל במציאות, עראפת הוא יוצא האחים
המסלמים, כרזות פת"ח מלאות סמלים דתיים והזרוע הצבאית שלו נקראת כתאיב שוהדא אל-אקצא
(גדודי קדושי אל-אקצא).
|
|