לפני 50 שנה (פחות כמה שבועות) יצא צה"ל למבצע קדש בסיני. בין המבצע הזה והעימות הנוכחי יש נקודות דמיון מעניינות. ראשית ,בשני המקרים יצא צה"ל למבצע עקב שילוב של עילה מיידית (סגירת מצרי טיראן, חטיפת החיילים) ואיום טרור מתמשך מעבר לגבול. במבצע סיני ההצלחה הטקטית הייתה מרשימה בעוד בעימות הנוכחי היו כישלונות כבדים אך יש לזכור כי אז התקשורת הייתה ממושמעת ומגויסת. במבצע סיני היו למעשה כישלונות קשים (הסתבכות קרב המיתלה, קרבות דו"צ ועוד) והתנהלות כושלת של הדרג הצבאי הבכיר וכיבוש סיני הושג בעיקר בשל רמת לחימה מאוד נמוכה של המצרים. על כל פנים, בשני המקרים ישראל נאלצה לוותר על כל הישג בשטח (מסיני נסוגנו עקב לחץ בינלאומי כבד כעבור זמן קצר) והקורמים שרצתה להפיל (נאצר, נסראללה) טענו לניצחון סוחף (נאצר הרי עמד מול ישראל, בריטניה וצרפת ויכול להם..) והגבירו מאוד את הפופולריות שלהם בעולם הערבי. אולם, אחרי מלחמת סיני נפרסו כוחות או"ם לאורך הגבול, נפתחו המיצרים והיה שקט כמעט מוחלט החזית הדרומית (שקודם לכן סבלה קשה מפעילות הפדיאנים) למשך 11 שנה. האם גם המלחמה בלבנון תביא להישג כזה? בהחלט ייתכן.

מלחמת סיני ארכה כ-100 שעות בעוד מלחמת לבנון השניה ארכה מעל חודש ימים.

במלחמת סיני לא היה מצב בו העורף ספג כל כך כפי שספג במלחמה האחרונה.

ככל הנראה מלחמת לבנון השנייה הייתה מבצע שהידרדר למצב של מלחמה ולא על פי תיכנון של הממשלה כפי שהיה במלחמת סיני.

כמו כן במלחמה האחרונה לא היה הישג מיידי שהממשלה/צבא היה יכול להציג בפני העם. שלא כמו עם מיצרי טיראן שנפתחו לאחר מלחמת סיני (ונשארו פתוחים עד ל-1967) והיכולת של הפדאיון שנפגעה קשות, במלחמה הנוכחית החיזבאללה נראה חי ובועט עד שהפסקת האש נכנסה לתוקפה והחיילים החטופים עדיין בידיו.

מצב שהוחמר עקב הציפיות המוגזמות שאולמרט ופרץ טיפחו.

ההישג (היחסית צולע) שניתן למצוא במלחמה הוא הצבת הצבא הלבנוני בדרום לבנון ותיגבור וחיזוק כוח האו"ם הנמצא שם מאז מבצע ליטני.

אלא כפעולה שהיתה תוצאה של ברית לא קדושה בין ישראל לצרפת וצרפת לבריטניה. מבחינת ישראל התגלגלות המלחמה היתה תוצאה של פוליטיקה של מאחורי הקלעים (שבה לשמעון פרס היה יותר מיד ורגל ועד היום הוא מקבל ניצנוף בעיניים בכל פעם שמוזכר המבצע ההוא) ובסופו של דבר רצון להביא לפעולה את צה"ל הצעיר שחסר כל נסיון בפעולות מלחמתיות מורכבות. מבצע סיני במידה רבה היה הבסיס לביטחון העצמי של ישראל כפי שבא לידי ביטוי 11 שנים מאוחר יותר (אסור לשכוח שהפיקוד הצבאי (כמו גם בחו"ל) ב-67 היה בטוח בעכולתו להביס את מדינות ערב רק לא לגבי המחיר בחיי אדם) אבל נכון שמבחינה ארגונית התגלו בו בעיות עצומות.

בכל מקרה - במלחמה ההיא לא היתה הסתבכות עם אוכלוסיה על אף הכיבוש בן כמה החודשים של רצועת עזה על 400 אלף תושביה.

.