|
13-09-2006, 02:28
|
מומחה לתעופה, תעופה צבאית, חלל ולווינות. חוקר בכיר במכון פישר
|
|
חבר מתאריך: 02.07.05
הודעות: 11,691
|
|
ובאותו עניין
ההפתעות הקטנות שהשארנו ללבנונים [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת מירון רפופורט [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif] [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://news.fresh.co.il/icons/haaretz.gif] פורסם במקור ב-08/09/06
מאות רקטות ופגזי מצרר הוטלו על לבנון במלחמה, והותירו בשטח אלפי נפלים - מעין מוקשים קטנים שממשיכים להתפוצץ ולגבות קורבנות. דו"צ; "צה"ל עושה שימוש רק בשיטות ואמצעי הלחימה המותרים לפי הדין הבינלאומי"
לש', חייל מילואים מגדוד תותחנים, לא קל עם מה שהוא עשה במלחמת לבנון השנייה. הוא ירה פגזים, לפעמים בקצב של פגז לדקה. לפעמים הם ירו 200 פגזים בלילה אחד, לפעמים "רק" 80 או 50. ש' לא יודע איזה נזק גרמו הפגזים שהוא ירה. הוא לא ראה היכן הם נפלו, הוא אפילו אינו יודע לאן בדיוק הם כוונו. תותחנים פשוטים כמוהו מקבלים קואורדינטות, מספרים, לא שמות של כפרים. אפילו מפקדי הצוות או הסוללה לא יודעים בדיוק להיכן הם יורים. "תגיד, איך נראים שם הכפרים? הרוסים?" שאל אותי ש' אחרי שאמרתי לו שאני עומד בקשר עם אנשי האו"ם המסיירים בכפרים.
מה ששבר את ש' היה שלילה אחד הגדוד שלו קיבל כמטרה כפר שלם. הוא חושב שזה היה טייבה, כפר בגזרה המזרחית, אבל הוא לא בטוח. המג"ד כינס אותם ואמר להם שהכפר כולו חולק ליחידות שטח, וכל צוות אמור "לשטוף" בפגזים את היחידה שהוקצתה לו. בלי מטרות ספציפיות, פשוט להפגיז את הכפר. "אמרתי לעצמי שמי שנשאר שם בכפר, אלה בטח החלשים, כמו בחיפה", אומר ש'. "הרגשתי שאנחנו מתנהגים כמו חיזבאללה. לוקחים בתים ועושים מהם מטרות. זה טרור. אני הייתי חרדי, הנשמה שלי חשובה לי. כשאני מתחבק עם החברה שלי, אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי. ואני לא מרגיש טוב עם מה שעשיתי במלחמה. הרגשתי אפס שאני לא זורק את הנשק ובורח".
לפי האו"ם, יש לש' סיבה להרגיש לא טוב עם עצמו. קצין תותחנים במילואים העריך שצה"ל ירה במלחמת לבנון השנייה כ-160 אלף פגזים. לשם השוואה, בכל מלחמת יום הכיפורים, צה"ל ירה פחות מ-100 אלף פגזים. יתרה מזאת, לצד עשרות אלפי הפגזים הרגילים, הנפיצים, ירתה ישראל כמה מאות פגזי מצרר ורקטות מצרר. פגז או רקטת מצרר מתפרקים באוויר, קרוב לקרקע, ומפזרים עשרות או מאות פצצות זעירות, כל אחת מהן בגודל של בטריה גדולה, ברדיוס שמגיע עד ל-100 מ"ר. רוב הפצצות הזעירות האלה מתפוצצות עם הגיען לקרקע, אבל חלק ניכר מהן לא מתפוצץ והופך למעשה למעין מוקשים. אנשי או"ם שסיירו בימים האחרונים בדרום לבנון אומרים שחלקים נכבדים מהכפרים ומהעיירות שם נהפכו לשדות מוקשים גדולים.
פצצות על העצים
עד יום רביעי האחרון איתרו מפרקי המוקשים של האו"ם בדרום לבנון 450 אתרים של נפילות של פגזי מצרר, וזה רק באזורים מיושבים. באזורים הפתוחים, בשדות, אומרים באו"ם, יש אתרי נפילות נוספים רבים. בכל אתר כזה אפשר למצוא עשרות ואפילו מאות או אלפי פצצות זעירות שלא התפוצצו. ההערכה של האו"ם היא שבדרום לבנון מפוזרים כ-100 אלף מוקשים קטנים כאלה. מאז הפסקת האש נהרגו בלבנון 12 אזרחים, מתוכם שני ילדים, כתוצאה מהתפוצצות הנפלים האלה. 78 נפצעו, 22 מתוכם ילדים, חלקם איבדו ידיים ורגליים.
בבית החולים בתיבנין, עיירה בגזרה המרכזית, נחת פגז מצרר מול השער המרכזי של בית החולים. איש צוות פינוי המוקשים של האו"ם סיפר לארגון "Human Rights Watch" כי תוך 10 דקות הוא ספר שם 100 פצצות שלא התפוצצו, אחר כך פשוט הפסיק לספור.
דיוויד שירר, המתאם ההומניטרי של האו"ם בלבנון, סייר ביום רביעי באזור תיבנין. "ראיתי פצצות כאלה על בתים, בתוך בתים וליד בתים", הוא מספר. "ראיתי איך מפנים 16 או 17 פצצות כאלה ממגרש כדורגל של בית ספר. ראיתי אותן על הכביש ובמטעים לצד הכביש, תלויות על עצים". מאז הפסקת האש, אומר שירר, כמעט מדי יום מתקבל דיווח על הרוג כתוצאה מדריכה על פצצת מצרר, ושלושה-ארבעה אנשים נפצעים מדי יום.
לדברי ד"ר יובל שני, מומחה לדיני מלחמה בינלאומיים באוניברסיטה העברית, ישנן אמנות בינלאומיות האוסרות שימוש בנשק כימי או ביולוגי, בכדורי דומדום ובסוגי נשק נוספים, אך פצצות מצרר אינן אסורות כשלעצמן על פי המשפט הבינלאומי. עם זאת, אומר שני, סעיף 57 לפרוטוקול הראשון של אמנת ז'נווה, שישראל חתומה עליו, אוסר על שימוש בנשק "בלתי מבחין" (indiscriminat), הגדרה המתאימה לפצצות המצרר. לדברי שני "לא ניתן להשתמש במצרר במקום שבו עלולים להיות אזרחים". ההצדקה היחידה לשימוש בפצצות מצרר באזור שיש בו אזרחים, היא במקרים שבהם זהו הנשק היחיד שבאמצעותו אפשר להשיג את התוצאה הצבאית הרצויה, ו"קשה להאמין שבמאות המקרים שהתגלו בלבנון, פצצות המצרר היו הנשק היחידי האפשרי", אומר שני.
האגודה לזכויות האזרח, שהגישה השבוע בקשה ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, לחקור את הנושא, אומרת דברים נחרצים יותר: "הטלת פצצות מצרר בשטחים בנויים, תוך התעלמות מוחלטת מהסכנה הנשקפת מהם לחייהם של אזרחים תמימים, מקימה לכאורה את היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה של הרג מכוון או פגיעה מכוונת באזרחים", נאמר בבקשה ששלחה עו"ד סוניה בולוס מטעם האגודה.
מה שבא
ש' לא ירה פגזי מצרר, אבל הוא שמע בקשר פקודות לירי של פגזים כאלה. הוא גם פגש חבר מגדוד אחר שסיפר לו בהתרגשות על פגזי מצרר שירה. ההתרגשות של החבר מובנת היות בפעילות מבצעית בצה"ל לא נהוג לירות פגזי מצרר וגם באמונים זה עניין די נדיר. לדברי קצין מילואים, "פגזי מצרר יורים באימונים רק בשטח אש אחד בדרום הארץ, ואל שטח האש הזה מתייחסים כאל שדה מוקשים".
י', חייל מילואים באותו גדוד, ירה לפחות 15 פגזי מצרר. "זה היה בימים האחרונים של המלחמה", הוא מספר. "נתנו לנו הוראות לירות מצרר, לא אמרו לנו לאן אנחנו יורים - לכפר או לשטח פתוח. ירינו עד שהכוחות שביקשו את הירי, ביקשו שנפסיק".
תמיהה נוספת מעלה סוג הפגזים שהשתמשו בהם. בסוללות התותחים של 155 מ"מ משתמשים בשני סוגים של פגזי מצרר: פגזים מתוצרת אמריקאית, המכונים בצה"ל "מצר"ש", ופגזים מתוצרת ישראל, המכונים "צעיף". י' למד שבפגזי המצרר הישראליים אחוז הנפלים, כלומר הפצצות שנהפכות למוקשים, נמוך מזה שבפגזים האמריקאיים. ובכל זאת הם ירו רק פגזים אמריקאיים.
אבל את עיקר הנזק לא עשו, כנראה, תותחי ה-155 מ"מ, שש' וי' ירו בהם. עיקר הנזק נגרם, כנראה, ממטולי הרקטות החדשים, MRLS, שצה"ל עשה בהם שימוש מבצעי ראשון במלחמת לבנון השנייה. בסוף שנות ה-90 רכש צה"ל מארצות הברית 48 מטולי רקטות כאלה. כל מטול כזה נושא 12 רקטות שהן למעשה פצצות מצרר גדולות. לפי המפרט הרשמי, בכל רקטה כזו יש לא פחות מ-644 פצצות זעירות האמורות להתפזר ברדיוס של 100 מטר מעל למטרה. "כמו שטח של מגרש כדורגל מלא בפצצות", תיאר את תוצאות הפגיעה תותחן במילואים.
י' מספר שהמג"ד שלו אמר שכשנפל מסוק אפאצ'י מעל רמות נפתלי ושני טייסיו נהרגו, אחד החששות היה שהוא נפגע מרקטה כזו שנורתה באותו זמן באזור. מאוחר יותר התברר שכנראה לא זו היתה הסיבה, אבל היתה בכך משום הודאה רשמית שרקטות כאלה אכן נורו לעבר דרום לבנון. כמה בדיוק? קשה לדעת. לאנשי האו"ם אין נתונים מדויקים על החלוקה בין נפלים של רקטות MRLS, נפלים של פגזי מצרר אמריקאיים ונפלים של פגזי מצרר ישראליים.
שירר אומר כי ברור שרוב השימוש במצרר נעשה ב-72 השעות האחרונות של המלחמה. "גם בתחילת המלחמה היו דיווחים על שימוש במצרר", הוא אומר, "אבל הם היו ספורים. בשלושת הימים האחרונים נורתה כמות אדירה. קשה גם לדעת לאן הם כוונו. הפיזור של הפצצות כל כך גדול, שגם אם המטרה המקורית היתה מחוץ לשטח הבנוי, פצצות רבות נפלו בין הבתים". י' וש' מאשרים את התיאור: "ב-72 השעות האחרונות ירינו את כל התחמושת שהיתה לנו, כולה לאותה נקודה", סיפר י', "אפילו לא שינינו את הכיוון של התותח. חברים שלי לגדוד סיפרו לי שגם הם ירו הכל בשלושת הימים האחרונים: נפיץ, מצרר, תאורה, מה שבא".
אנשי צוות מפרקי המוקשים של האו"ם מעריכים ששיעור הנפלים בפגזים וברקטות המצרר שירתה ישראל בלבנון היו גבוהים מאוד, כ-40% אחוז. זה אומר שכל רקטת מצרר שנורתה ללבנון הותירה בשטח יותר מ-250 פצצות זעירות, וכל פגז השאיר יותר מ-30 פצצות שלא התפוצצו. "בפגזים הישראליים אמור להיות מנגנון שמפוצץ את הנפלים זמן קצר אחרי שהם מגיעים לקרקע", אמר בכיר באו"ם שסייר השבוע בצידון ותיבנין, "אבל המנגנון הזה לא עבד. הם נמצאים בכל פינה - בתי חולים, בבתי ספר, בבתים פרטיים".
זה לא חיים
ישראל אינה המדינה היחידה שהשתמשה בפצצות מצרר. ארגון Human Rights Watch טוען כי גם ארצות הברית ובריטניה עשו שימוש מאסיווי ברקטות MRLS במלחמת המפרץ השנייה, וגרמו למאות נפגעים בקרב האוכלוסייה האזרחית בעיראק. הארגון מעריך שכ-30 מיליון פצצות זעירות כאלה הוטלו על עיראק. על הרקע הזה אפשר לראות צביעות בהחלטה של משרד החוץ האמריקאי לפתוח בחקירה לגבי השימוש שעשתה ישראל בפגזים ורקטות מצרר במלחמת לבנון השנייה.
החקירה, שדבר קיומה נחשף לפני כשבוע ב"ניו יורק טיימס", אמורה לקבוע אם ישראל דיווחה לאמריקאים על השימוש שהיא עושה בפצצת מצרר ואם המטרות שנפגעו היו מובחנות מבחינה צבאית, בהתאם להסכם שנחתם בין שתי המדינות, כשארה"ב התחילה לספק לישראל פצצות מצרר בתחילת שנות ה-70. חקירה דומה, שנפתחה אחרי מלחמת לבנון הראשונה, הביאה לאיסור לספק לישראל פצצות מצרר במשך שש שנים. ה"ניו יורק טיימס" דיווח שבימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה, סירב הממשל האמריקאי להעביר לישראל משלוח חירום של רקטות מצרר, כנראה מסיבה זו.
צוות מפרקי המוקשים של האו"ם, שפועל כעת בלבנון, הגיע לשם מקוסובו, שם השתמשו כוחות נאט"ו בפצצות מצרר. אבל אנשי הצוות אומרים שבקוסובו המצב היה הרבה פחות נורא ושם קיבל האו"ם מידי נאט"ו מפות מדויקות של המטרות שאליהן נורו הפצצות. האו"ם ביקש מפות כאלה מישראל, אבל המפות שהתקבלו, אומר מקור בכיר באו"ם, "היו כלליות מאוד. אנחנו זקוקים למפות עם קואורדינטות וכמויות, כדי שנוכל לאתר את הנפילות ולדעת כמה פצצות אנחנו אמורים למצוא בכל מקום ומקום. אני לא מאמין שנקבל מפות כאלה מישראל".
שירר אומר שפצצות המצרר הן המכשול המרכזי בדרך להחזרת החיים בלבנון למסלולם. "את החשמל ואת המים נגמור לתקן בתוך שבועיים", הוא אומר, "אבל יעברו עוד 12, אולי אפילו 15 חודשים, עד שנוכל להפוך את דרום לבנון לאזור בטוח. כרגע התושבים מפחדים לחזור לבתים שלהם, האיכרים מפחדים לחזור לשדות. ככה אי אפשר לחזור לחיות".
דובר צה"ל: אין איסור גורף
מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי במשפט הבינלאומי אין איסור גורף על שימוש בפצצות מצרר, ואף אמנת כלי הנשק הקונוונציונאליים, שמדינת ישראל היא צד לה, אינה כוללת איסור מוחלט על שימוש בסוגי אמצעי לחימה אלו ומדו"ח ארגון Human Rights Watch, עולה, שפצצות מצרר מצויות בידי 56 מדינות בעולם.
בלשכת דו"צ ציינו כי "צה"ל עושה שימוש רק בשיטות ואמצעי הלחימה המותרים לפי הדין הבינלאומי, ולעומת זאת, ארגוני הטרור הפועלים נגד ישראל, מנצלים באופן ציני את מחויבותה להימנע מפגיעה באזרחים. בכלל זה, פועל חיזבאללה באופן מכוון מקרב האוכלוסייה האזרחית ובחסותה, ועושה בה שימוש כ'מגן אנושי', תוך אחסון טילים ומשגרי קטיושות בדירות בבתי מגורים. בעשותו כן, מחייב חיזבאללה את צה"ל לפעול גם באזורים מיושבים".
בעניין המפות נמסר כי "זמן קצר לאחר תחילת הפסקת האש ועם העברת תאי שטח לאחריות יוניפי"ל וצבא לבנון, הועברו ליוניפי"ל מפות המצביעות על שטחים שלגביהם קיים חשד כי הם מכילים נפלים של תחמושות מסוגים שונים. בנוסף, פיזר צה"ל כרוזים בקרב האוכלוסייה הלבנונית שעברה צפונה בעת הלחימה, המזהירים כי השטח עודו מסוכן, וכי לא ישובו לבתיהם עד שיוניפי"ל וצבא לבנון ישלימו את התפרשותם בשטח".
נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 13-09-2006 בשעה 08:25.
|
|