פורסם הבוקר בעיתון "הארץ":

יכולנו להשיג את מטרות המלחמה הסבירות כבר ביום השלישי למלחמה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
עימותים מוגבלים הם בדרך כלל התמודדויות מלחמתיות שלא ניתן להשיג בהן הכרעה. הם מהווים חלק מקונפליקט מתמשך ומסובך שהוא בלתי פתיר באמצעים צבאיים, ומסובך לפתרון באמצעים מדיניים.

לאמירה זו יש משמעות עצומה על שני מרכיבים:

1. הגדרת המטרות וההישגים הצבאיים הנדרשים בעימות מוגבל שונה בתכלית מאשר בעימות כולל. לעתים היא נגזרת ממטרות אלה, אך לא תמיד.

2. העיתוי הנכון להפסקת הלוחמה שונה מאוד מאשר במלחמה כוללת, מאחר שאין לחכות להכרעה.

אשר למרכיב הראשון, הנטייה הטבעית היא לאמץ את המטרות וההישגים הנדרשים בעימות כולל עבור עימות מוגבל, שכן המטרות וההישגים מוצדקים, אך הם אינם ברי השגה. התוצאה היא שרמת הציפיות יוצרת אכזבה מרה. לכאורה, אין סיכוי לצאת שבעי רצון מעימות מוגבל כי החזק אינו מנצח תמיד.

אפשר היה למצוא ניסוח סביר למטרות העימות האחרון. למשל: "מטרתנו להגיע לשלום יציב ובר-קיימא עם לבנון בטווח הארוך. בשלב הנוכחי עלינו לגרש את נוכחות חיזבאללה מגבולה הצפוני של ישראל, ליצור מצב שבו כוח רב-לאומי וצבא לבנון יקבלו את האחריות לאורך הגבול הצפוני ובכך ליצור תנאים סבירים יותר לקידום אופציית השלום עם לבנון וכן ליצור תנאים טובים יותר להחזרת החטופים". בניסוח כזה, או דומה, תוצאות המלחמה היו מתקבלות אחרת ויכולנו להפסיק את העימות מוקדם מאוד, אחרי 5-7 ימים.

העיתוי הנכון להפסקת הלחימה נמדד על ידי כל צד. בדרך כלל העיתוי המתאים לצד אחד הוא העיתוי הגרוע לצד השני. המדד הוא ההישגים המדיניים. כל עוד סביר להגדיל את הסיכוי לשפר את ההישגים המדיניים, ניתן להמשיך. ברגע שאין סיכוי לשפרם, נכון להפסיק, כי מכאן ואילך הזמן מביא ליותר נפגעים והרס מצדנו, ללא תועלת מעשית.

ההישגים הצבאיים בעימות כזה הם משניים, אלא אם כן יש כישלונות מובהקים שמשפיעים בצורה חדה על ההישגים המדיניים, כמו אירוע כפר קנא. אין זה משנה אם הושמדו 20 בונקרים בבינת-ג'בייל, או 40. ממילא נפנה את השטח. אין זה משנה לקביעת העיתוי הנכון להפסקת האש אם השמדנו 20 גשרים או 40. כן, זה שיקול שחייבים לקחת מול הגדרת המטרה הכוללת - שלום עם לבנון. עם זאת, מספר האבידות בצדנו הוא מרכיב רציני, והוא יישקל מול ההישגים. האם ניתן להצדיקן?

במלחמת לבנון 2006 יכולנו להשיג את מטרות המלחמה הסבירות כבר ביום השלישי למלחמה. מכאן ואילך לא היה סיכוי לשפר את ההישגים המדיניים, מכאן שהיה נכון להפסיק.

בשלושה-ארבעה הימים הראשונים, השפעתן של תקיפות חיל האוויר - בעיקר מחיקת שכונה חיזבאללה בביירות, השמדתם היעילה של מרב מחסני ומשגרי הטילים לטווחים בינוניים, והמצור הימי, היבשתי והאווירי - יצרו את ההלם המרבי. נוצר מצב שראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, התחנן להפסקת אש, ביקש שכוח רב-לאומי יבוא והסכים להחליף את החטופים באסירים לבנוניים. בדרך זו נוצר נתק מהנושא הפלשתיני. כל ההישגים המדיניים הושגו. מכאן ואילך, המצב נהפך לכמעט שגרתי, התרגלו לתקיפות חיל האוויר, כניסת הכוחות הרגליים ללבנון גבתה אבידות שלא הצדיקו את ההישגים מבחינת הציפיות, ירי הקטיושות לא צומצם - נהפוך הוא, הוא התגבר.

מכאן ואילך לא נותרה ברירה אלא להיכנס בצורה מסיווית לבוץ הלבנוני, דבר שכולם רצו להימנע ממנו. כלומר, להילחם מול מערך הגנתי חזק ומתוכנן, שהוכן על ידי חיזבאללה מול כניסה יבשתית, כל זאת כאשר עיתוי הפסקת האש מוכתב מבחוץ.