צבא העם כבר לא קיים/ רון לשם- "מעריב" 11/8/06

את מי אנחנו שולחים למות למעננו? צבא ש30%- מהמתגייסים ליחידות השדה בו באים מתחת לקו העוני. צבא שחום, צבא של פריפריה. צבא כתום מדמם, טעון, בני המכינות הקדם צבאיות. הפצע נסתר, אבל נוכח שם כל הזמן, וחודר עמוק. צבא לא מכאן, דובר שפות אם אחרות, רוסי, אתיופי, בודד. ושרידי קיבוצים גם, שהולכים ומתמעטים. אלה הנופלים, אלה הנלחמים. המון צפון, המון דרום, ולא, תל-אביב לא שם.



כתמיד, מסוכן להכליל. יש חריגים הרי, אלפים שיוצאים מן הכלל, בטח בין המבוגרים יותר, חיילי המילואים, שאריות של ישראל הראשונה. גם בין גילאי 18 יש חריגים. אבל רבים ככל שיהיו, מרחפות מעליהם המציאות והסטטיסטיקה, והן חדות, צלולות ובוטות: צבא העם כבר לא קיים.

הניהול עמוס התקלות והכשלים של המלחמה הזו יזכה כנראה להיחקר בוועדות. המודיעין ששכב במגירה, ההכנות שלא נעשו, אפילו הציוד והאוכל שחסרו ללוחמים, ובטח הטיפול בעורף, במקלטים, במשק. כאלה הן מלחמות. אבל חשבון הנפש הפנימי, על הזהות, על התנערות האליטות, על בגידתן, על חוסר רגישותן, יישאר כנראה פתוח.

את מלחמת לבנון השנייה מוביל ראש ממשלה שאמר בכנות לידידו, דניאל אברמס, אל מול חומות העיר העתיקה, שלא היה מוכן להקריב למענן את חיי ילדיו. ועל כיבוש בנת-ג'בל, בסיבוב הרביעי, בתנועה קרקעית, בהקזת דם שלא פוסקת? ראש הממשלה אינו האזרח היחיד שחש כך בבטן, אבל הוא האזרח שמניע את הכוחות, ובורר את מאזן המחיר והקורבנות אל מול המטרות.

73 חללי אסון המסוקים, בפברואר ,1997 האירו את הסתמיות הבלתי נתפסת מעל המלחמה הנשכחת שהתנהלה לאורך כל שנות ה90- הרחק מעבר לגבול, בבוץ. מעטים יצאו בחסות התובנה הזו אל הצמתים, להפגין, לנסות לשנות. רבים אחרים, מבין מובילי הציבוריות, המשק, התרבות, בחרו בפתרון הנוח יותר: הם הוציאו, בהדרגה, את ילדיהם מהחזית.

חלק מהילדים החזיק בתפקידים רגישים, קשים, חשובים מעין כמותם, במודיעין, ביחידות טכנולוגיה ומחשוב. אבל חלק אחר, המתרחב ומתפשט והולך, השתמט. בשם האידיאולוגיה, הפסיכולוגיה, לפעמים בשם השאפתנות והקריירה, הם פשוט נשארו בבית. או בחו"ל.

העניים נותרו בג'ונגל, לעשות את העבודה, וגם הדתיים, ונשכחו. זו הפכה למלחמה של שבט אחד, עם דגל כתום שחור לבן. אולי של שלושה-ארבעה שבטים, שמאוחדים סביב הכמיהה לכור ההיתוך, לכרטיס כניסה לחברה, לליבה, לבועה. ושל עוד כמה פראיירים.

אפילו בקיבוצים, סמל ההקרבה הקרבית, שסופגים מחיר כבד במלחמה הנוכחית, כבר ממש לא מובן מאליו להתגייס בגיל .18 אולי בתואנה פוליטית, אולי אופוטורניסטית, זה מתפשט בהדרגה. זו כבר לא היתה המלחמה של מנהלי המדינה, של האליטה.

האליטה חותמת על צווי ,8 וטסה לבקר את ילדיה באמריקה. היא מבקשת שלא נספור את המתים, כי זה זמן להפגין חוסן, לא להתבכיין. גם לא להתבכיין על אמא שנותרה עם שני ילדיה הנכים, החולים בניוון שרירים, לבד במקלט בקריית-שמונה. היא נשלחה לשם, עכשיו שתפגין חוסן. זה תפקידה במערך הציוני.

תל-אביב, כמו כל בירה תרבותית, מפיקה רעיונות שסופם להגיע אל הפריפריה. מה שיוצא ממנה חוצה במהרה את גבולות רמת-השרון, ומגיע בסופו של עשור אל יישובי הספר, לכל מקום. זהו הטבע האנושי: לשרוד, לגונן על ילדיו. לא טבעו של האזור הגיאוגרפי הזה, כנראה, להעדיף לחיות, אבל טבענו שלנו, שלא יותיר לנו, אולי, את האפשרות לשרוד.

אם זו מלחמת אין ברירה, היא חייבת להיות מלחמת הבנים של כולם, מלחמת האליטות, הפריפריה, ישראל הראשונה וזו החדשה. אם זו מלחמת ברירה, או שהתנהלותה כושלת, או שההיסוס בה גובה חיי אדם, או שחיי האדם נועדו לשרת מטרות דיפלומטיות, הסברתיות, היא נראית מהצד כמנווטת בחוסר רגישות, וקורבנותיה כסמל הפער והאטימות ההולכים ומעמיקים, וצצים בכל פינות חיינו כאן.

אסור להכליל, אבל חשוב להאיר. רשימת הנופלים הארוכה, שחצתה את קו ה100- השבוע, תציב בפנינו ראי, ובזרקור חד תסנוור אותנו עם מה שהיינו אמורים לראות מזמן. מה נעשה איתה בבוקר שאחרי?

אני לא מסכים באופן נחרץ כל כך, ולא נראה לי שכשרון לשם ישב לכתוב את זה ספר המתגייסים היה לידו והוא ראה בדיוק את האחוזים של כל מגזר\עיר\וכו'..אני לא ארחיב על זה אבל אני חושב שהיה אפשרי לחסוך חיי אדם במלחמה הזו, ואני לא הראשון ובטח שלא האחרון שאומר את זה, אבל מישהו חושב שאנחנו אולי לא מוסריים מספיק. למסור את נפש החיילים שלנו רק כדי שאזרחים שידעו שהם צריכים לברוח כי בדירה לידם שוכנים מחבלים יזכו לחיות? את טובי הסנים של הארץ הזו? אני לא מסכים עם זה. ועכשיו עם הנסיגה הצפויה, מה לעזאזל יהיה עכשיו? היתה לי תחושת בטן שמישהו יקבל רגליים קרות שם בממשלה כשיהיה צריך לחצות את קו הסיום.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

נראה לי שכותב המאמר סובל מדיסוננס - הוא מאוד רצה להראות משהו אחד, אבל העובדות הראו משהו אחר...

לא עשיתי סטטיסטיקה, ואני די נגעל מזה, אבל מתחושת בטן דווקא נראה שהצבא הוא אחרי הכל, צבא העם בכל זאת. נראה לי שתחושת הבטן שלי חזקה מתחושת הבטן של הכותב.

וזה שבין החללים ישנם אנשים שסיפור חייהם לא ממש שייך למיין סטרים של כותב המאמר, ממש לא מזיז לאיש... כנראה שהוא שייך למחנה שאצלו "ישראלי" זה רק מי שסבו היה ממקימי תל יוסף וסבו השני היה חבר המחתרת הציונית בעיראק, בעוד הוא עצמו גר בשיכון בבלי.

.

עם זאת, נכונה האימרה, שצבא העם לא קיים - כאשר עשרות אלפים בודדים מחזיקים בנטל הכבד של עשרות ימי מילואים בשנה. זה לא צבא עם.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אז מה שאתה אומר בעצם זה שכל מי שנמנע משירות מילואים בעצם לא זורק על המדינה?

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

כל מי שלא רוצה לעשות מילואים - לא עושה. כך הצבא התכווץ ממאות אלפים לעשרות אלפים בודדים. אלא שגם הם לא מקבלים את הציוד והאימון הנחוצים. אין צבא עם. יש מספר עשרות אלפים של מתנדבים שבאים למרות הצבא ולמרות הקשיים וההתעלמות לה הם זוכים מצד המערכת האזרחית.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

עכשיו, פה ישנה איזושהי התנגשות בין הדברים שלך למציאות (לפחות לגבי צו 8 - ההיענות היתה עצומה, לפי התקשורת, נקווה שלפחות פה היא דוברת אמת). אני מסכים שבמהלך השנה זו באמת בעיה, והצבא ו\או המדינה לא דואגים למילואימניקים שבאים ומשרתים, אבל לזה כבר אין לי תשובה. ככה זה כשיש לך ראש ממשלה שהולך למלחמה, סופג עשרות הרוגים, ומחליט על נסיגה כשבעצם לא הושג שום יעד, כי "הוחלט ללכת על האופציה המדינית", וכמובן ש"אם זה לא ילך, ישראל תוריד את הכפפות"...ברור שהיא תוריד, כמו תמיד. בושה.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

לחלוטין אין סתירה. גויסו מספר עשרות אלפים בודדים. אותם אלה שתמיד מגוייסים. אנשים אלה מתייצבים בהרכב מלא פעם אחר פעם... והאחרים? האחרים כבר מזמן לא בעסק.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אתה אומר שהמדינה שלחה צווי 8 רק לאלה שבאים בכל פעם? למה היא לא שולחת גם לאלה שלא הראו נוכחות במהלך השנים האחרונות? אני בטוח שיש סיבה שלפחות על פניה נראית מוצדקת. אולי קצת.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

כל מי שעושה מילואים בפלוגה אורגאנית מכיר את הכוכבים שפעם-פעמיים עושים בעיות (לא באים/באים ליומיים האחרונים/קונים כרטיס טיסה ביום שמקבלים צו וכדומה) ובקו השלישי הם כבר לא מקבלים זימון בכלל. ביחידה אורגאנית מבחינה חברתית אין מקום לטיפוסים כאלה שרק מלבים את הבעיות בנושא חלוקת נטל ויציאות הביתה, ולכן המ"פ פשוט נפטר מהם. להערכתי (בשריון) לפחות 1 מתוך שלוש חיילים חדשים בפלוגת מילואים (=שאלה המילואים הראשונים שלהם) לא נראה עוד לעולם בפלוגה אחרי הקו הראשון.

.

לא ידעתי שזה עד כדי כך עצוב.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

בקווים רגילים זה משום מה לא עצוב כל כך...

אני מכיר חייל אחד (הוא לא נגרע דווקא וזה בגלל שהוא אפילו לא משתדל לגרור סימפטיה כך שמזמנים אותו פעם אחרי פעם) שניהל עם המ"פ משא ומתן מתיש יום אחרי יום על "הסכמתו" להופיע לקו שהחזיקה הפלוגה ליד עזה.... ברוב חוצפתו הוא "נכנע" והופיע ליום האחרון! אחרי מטווח זריז ומאולתר הוא הגיע למשמרת היחידה שלו כחייל שלישי בעמדה די מסוכנת שבה הייתי, 8 שעות אחרי ששני מחבלים ירו עלינו בזמן החלפה. במשך 8 שעות הוא ישב על הרצפה ויבב על כמה שהצבא מניאק וחסר רגישות. לא ראיתי אפילו חייל אחד שהעיר לו על זה, גם לא אני (היו כמה סיורים שחברו לעמדה ועוד חיילים שמעו אותו).

כשהתחלתי לעשות מילואים עוד זכורים לי סיפורים על גדודים שההתייצבות בהם היתה בכלל בסימן שאלה עד יום הגיוס ולא פעם קצינים, ואפילו סמג"ד, נאלצו למלא תפקידים של חפ"שים מחוסר ברירה. אני חושב שצה"ל פשוט נפטר מהגדודים האלה.

.

ספר מעולה ואני רוצה לצטט משהו שמופיע בהקדמה
"בארץ הזו יש שליש שמשלם מיסים,שליש שעושה מילואים ושליש ששומר על החוק הבעיה היא שזה אותו השליש".
יש המון אנשים שלא מתגייסים ומתי שמתגייסים אז לא כולם מסיימים צבא ולא כל מי שמסיים צבא עושה מילואים מה שמשאיר את אחוז המילאומניקים די קטן בייחס לאוכלוסיה.

קל מאוד לנגח את תל-אביב, אבל אני לא זוכר שמישהו ניגח את ישובי הצפון כשבתל-אביב התפוצצו האוטובוסים.

קל מאוד לנגח את הברייה המכונה "תל-אביבי אסקפיסט" עד ששמים לב שחלק נכבד מהאוכלוסייה הצעירה של העיר הזו מורכבת מיוצאי פריפריה שהגיעו לחפש את מזלם לאחר השחרור מהצבא.

קל מאוד להאשים את "ילדי העשירים שמנסים להסתדר עם ג'וב", אבל אני זוכר גם הרבה צעירים מהפריפריה שעשו הכל כדי להתחמק מיחידות קרביות (נו, אז חלק עברו לגור בתל-אביב אחרי שהשתחררו) או מגיוס בכלל (נו, טוב, אז חלק נסעו לתל-אביב לחפש עבודה).

קל לומר שצעירי הקיבוצים מתגייסים פחות, אבל ברוב הקיבוצים שאני ראיתי לא היו כל כך הרבה צעירים (נו, המון זוגות צעירים עזבו את הקיבוץ ועברו לתל-אביב, ונשארים רק הזקנים).

אבל הצבא הוא עדיין "צבא העם" בכך שהוא נתפס ככרטיס כניסה לרכבת הישראליות למי שמרגיש שעדיין אין לו מקום שמור בקרון.

היום כל אפס שלא עושה צבא זוכה לכבוד מלכים,
פעם בשביל להתקבל לעבודה היית צריך לעשות צבא היום דורשים "תעודת בגרות".
פעם אם היית לוחם היו מסתכלים עליך בהערצה, היום לא מבינים למה לא הלכת להיות ג'ובניק.

עדיין יש עבודות בהם חייבים שירות צבאי קודם. בעבודות אחרות לא חייבים את זה. זה שמישהו לא עשה צבא לא אומר שהוא פרזיט של החברה. ההפך, הצבא חייב להתאים את עצמו למציאות של המאה ה-21. אם על כל חייל לוחם יש עשרה ג'ובניקים שיושבים בקרייה עם רגל על רגל ולא עושים כלום שלוש שנים, הדבר לא נכון. הצבא צריך להבין שהתפקיד שלו להוות כור היתוך בחברה, תפקיד שהוא מילא במהלך שלושת העשורים הראשונים לקיומו, כבר הסתיים. יש צורך לבצע מיקוד בתפקידו. להגדיל את כמות הלוחמים הקרביים, להקטין את הסרחים העודפים, ולהתחיל להתייחס לאנשיו לא בתור ציוד מתכלה אלה בתור אנשים.

אחד האלמנטים המגוחכים במצב הוא שהניתוק אצל האינטלקטואלים הישראלים (במיוחד משמאל) כה גדול, שהם מוסיפים לדבר על החברה הישראלית המליטריסטית שחייבת להשתנות...על מרכזיות היתר של הצבא בחברה הישראלית, על הכוחונות הנגזרת מכך וכו' וכו'. כלומר, בישראל מעדיפים לחיות בשנות השמונים עם אשליה של עוצמת הצבא (מימין) ושל "שיכרון כח" (משמאל).
צה"ל הוא צבא גדול וחזק על הנייר. צבא המילואים ברובו איננו מאומן כלל, מצויד ברמה בלתי מספקת ושורותיו מדולדלות בהרבה מהמצבה הרשמית. הגדוד שלי היה משמורות הטבע-יחידה איכותית שרוב לוחמיה משרתים בנאמנות. אלא מה? שמתי לב אחרי מספר שנים שרבים מהלוחמים והקצינים שהיו איתי בסדיר (מדובר ביחידה סדירה מיוחדת שממשיכה גם במילואים) ובשנות המילואים הראשונות פשוט כבר אינם מגיעים יותר. מצבת הכח נשמרה תקינה פחות או יותר בזכות הצטרפותם של מילואמיניקים אידיאליסטים ששירתו בסדיר ביחידות אחרות (לעיתים כלל לא כלוחמים) והגיעו עקב היכרות אישית עם המ"פ או רצון לתרום.
אותו קומץ חיילי המילואים הוא גם הקומץ שמחזיק את משטרת ישראל (למי שלא יודע-רוב ה"שוטרים" שאתם רואים ברחוב הם מתנדבי ה"מתמיד") ומסגרות אחרות שמונעות את התפרקות החברה הישראלית. הרוב הישראלי לא רק "טרמפיסט" אלא אף מנוכר על גבול העוינות למי שכן משרת בצבא או מתנדב בכלל. קשה להאמין, אך מצאתי עצמי נאלץ חצי להתנצל בפני משפחה ומקום העבודה על יציאה למילואים ולהסתיר את התנדבותי במשטרה. בהרצאה באוניברסיטה בנושא סרט מסוים, פעילת שמאל קיצונית שהובאה כמומחית ל"קוויריות" בחרה לומר כי "חיילי צה"ל, כאשר הם לא עסוקים בפשעי מלחמה בעזה...." ואיש בקהל לא טרח להעיר לה או להביע זעם.
אין "צבא עם". יש צבא המורכב מקומץ אידיאליסטים (שנתח הדתיים הלאומיים גובר והולך בקירבם" ודלת העם. מי שחושב שאין כאן סכנה להפיכה צבאית אי שם בעתיד שוגה באשליות.

למדתי לא לקחת את רון לשם ברצינות.
הבחור הוא פופוליסט כמו רוב חבריו הכתבים בעיתונים הגדולים.

מספיק להסתכל על שמות היישובים שמהם הגיעו החללים שאנו רואים לצערי ערב-ערב בטלוויזיה כדי לראות שגם הפריפריה, גם המרכז וגם המושבים והקיבוצים זוכים לייצוג בצה"ל.

בקיצור- ההלבשה של המצב החברתי בארה"ב בתקופת מלחמת וייטנאם על המצב בארץ כיום היא נחמדה כקוריוז אבל לא שווה את הנייר (או לצורך העניין את ה-html) שהיא כתובה עליו.

זאת שאלה של יחסים.

נכון שיש בצבא בני עדות כמו רוסים אתיופים וכו....אבל אני עדיין חושב שיש אנשים ישראלים שכן הולכים ליחידות השדה . אז ככה שזה לא כל כך נכון מה שאתה מתאר שם...

אבל כנראה זה בגלל שאני רוסי.

בכל מקרה מנסיון מי שהולך למילואים (לפי מה שראיתי לפני כמה ימים כשחזרתי מתרגיל של היחידה שלי (שעליו אולי אכתוב בנפרד) רק שכבה מסויימת הולכת למילואים.

ואם כבר מעלים נושאים אז הנה משהו למחשבה: למה אין תשלום נוסף למילואימניקים שעוזבים את העבודה ומגבירים את הפוטנציאל שלהם להיפגע. כולם יודעים שמי שלא רוצה ללכת למילואים לא הולך אבל לא נראה שמישהו מתרגש מזה. עצוב לחיות בחברה עדישה ומפוצלת.