מקור - מאמר מערכת של סיקור ממוקד


המלחמה השביעית של ישראל היא הראשונה המועברת בזמן אמת, כך שצרכני החדשות, גם אלו שמעולם לא הריחו אבק שריפה, מרגישים שהם בחזית ובתמונת העניינים. עקב כך, הם מרשים לעצמם למתוח ביקורת, פרועה על פי רוב, על התנהלות צה"ל. לכולם אנו אומרים - שקט, יורים!

זה היה יום חם במיוחד וכוח המילואים העביר את היום בהתארגנות לקראת המבצע שנקבע לאישון הלילה. מרחוק נשמעו הדי התפוצצויות של קרבות אחרים, רבים, בהם נלחמו כוחותינו באויב הערבי. בשעה 2:30 בלילה ניתנה הפקודה. היעד – מתחם בונקרים מבוצר היטב, שאויש בידי 150 מלוחמי האויב. ארבע וחצי שעות לאחר מכן, כשהם נעזרים בחיפוי ארטילריה ושריון (חה"א היה עסוק במשימות אחרות, חשובות יותר, באותו הלילה) - השלימו הכוחות את כיבוש היעד, שגבה מחיר כבד – 37 חיילי צה"ל נהרגו בקרבות.

זהו, בקצרה, סיפורו של אחד מהקרבות המפורסמים וההרואיים בתולדות צה"ל – הקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, המלחמה הנחשבת לניצחון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, ואחד המרשימים שראה העולם במאה ה-20.

שישה ימים, זה מה שלקח לצה"ל לכבוש את הגדה המערבית, רצועת עזה, חצי האי סיני ורמת הגולן, כשהוא כותש בדרך את צבאות מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וחלק מצבא עיראק, במה שנחשב לאחר מרגעי הגאווה (הצבאית לפחות) של מדינת ישראל.

מסקרנת היא דרכה של ההיסטוריה, דרכו של הזיכרון הלאומי, להנציח אירועים מסוימים – כמה מכם יודעים או זוכרים שבששת הימים הללו נהרגו כמעט 800 חיילים? נפצעו יותר מ-2,500? נפלו בשבי 15 נוספים?

שישה ימים, זה מה שזוכרים.

ושוב איתכם

לאחר 15 שנה של ישיבה ברצועת הביטחון, 18 שנה של מלחמה ולמעלה מ-20 שנה של נוכחות ישראלית בלבנון, יצא צה"ל מדרום לבנון בחודש מאי של שנת 2000.

מזמן הנסיגה ועד לפרוץ הקרבות ב-12 ביולי, נרצחו 20 חיילים ואזרחים בגבול הצפון כתוצאה מהפרובוקציות המתוכננות של החיזבאללה. פרובוקציות אלה לא נחשבו כעילה למלחמה במשך שש שנים, על אף שאירוע חטיפת חיילים אירע חודשים ספורים בלבד לאחר הנסיגה.

בבוקר ה-12 ביולי 2006, תקפו מחבלי החיזבאללה במפתיע את ישובי הצפון ואת כוחות צה"ל שנעו בשטח ישראל, כשהם מותירים בסופו של יום שמונה חיילים הרוגים וחוטפים שניים נוספים.

ממשלת ישראל, שקמה רק חודשים ספורים לפני כן לצלילי רווחה ופתרון (חד צדדי) מתקרב לסכסוך הארוך עם הפלשתינים, הכריזה, הלכה למעשה – על מלחמה.

מלחמה בזמן אמת (או: ככה עושים היום מלחמה)

ריבוי ערוצי הטלוויזיה, המעבירים שידורים ישירים מהשטח, האפשרות לצפות בשידורים החיים של ערוצים ערביים המדווחים מהצד השני ומעל הכל - התפתחות האינטרנט, הופכת את המלחמה הזו לראשונה שחווה הציבור הישראלי בזמן אמת – קרב אחרי קרב, שנייה אחר שנייה.

אך אליה וקוץ בה – הנגישות הרבה למידע, שאמינותו של מרביתו מוטלת בספק, נוסכת בצרכן החדשות (ההיי-טקי) הממוצע הרגשה שהוא בחזית, וחשוב מכך – הרגשה שהוא יודע מה קורה, ומכאן – יש לו דעה ברורה, החלטית וביקורתית על מה "אנחנו" עושים לא בסדר (גם אם אותו צרכן חדשות הוא ילד בן 12 והמלחמה הראשונה שהוא מכיר הייתה זו שהוצגה ב"שר הטבעות").

"לחלוץ אין מושג כי הוא בחיים לא פיקד על כוחות קרקע", "לפרץ ואולמרט אין מושג בצבא" וכמובן - "החיזבאללה כבר ניצח כי הוא עומד שלושה שבועות מול צה"ל ועוד לא נשבר" – אלו חלק מהפנינים שמופרחים לאוויר מאז פרוץ הקרבות, כיאה למדינה של פרשנים - מראשון בעלי הטורים ועד אחרון המגיבים באינטרנט – לכולם יש דעה, כולם יודעים מה צריך לעשות, וכולם, כך נדמה, הזמינו את אל ג'אזירה ואל מנאר בחבילת הטלוויזיה שלהם וכולם עוקבים אחרי חמישה אתרי חדשות מחתרתיים רק כדי לוודא שהם צודקים.

הרמטכ"ל לא מכיר קרבות קרקע?
ייתכן, אבל מי שחושב שהוא מחליט ומתכנן לבד פעולות קרקעיות – טועה ומי שחושב שהוא מחליט לבד על משקל המערכה הקרקעית מול האווירית – הוזה. הרמטכ"ל עובד, מגיש תוכניות לאישור הדרג המדיני ומגבש המלצות בצוותא עם אלופי המטכ"ל הרלוונטיים, אלופי הפיקודים וראשי מערכת המודיעין, כולם אנשים שיודעים דבר או שניים על מלחמה ולא מעטים מהם גם הישירו מבט למוות – ואילצו אותו להשפיל את עיניו - יותר מפעם אחת.

לפרץ ואולמרט אין מושג בצבא?
ייתכן, אבל מי שחושב שהם מעורבים בכל פרט מבצעי – טועה ומי שחושב שהשתהותם עם האישור למערכה קרקעית רחבה אינה מוצדקת – הוזה. בין אם נרצה ובין אם לא, המערכה הצבאית כולה עומדת ותלויה בדבר אחד – ארצות הברית. ללא תמיכתה וללא עמידתה מול הלחץ הבינ"ל להפסיק את הלחימה – הסכם הפסקת אש היה נחתם כבר לפני שבועיים.

הפצע של מלחמת לבנון ושהייה הארוכה ברצועת הביטחון – עודנו מדמם אצל רבים, ומאות הורים נזכרים בימים אלו בילדיהם שיצאו לארץ הארזים ולא שבו. יש להניח כי ההחלטה לצאת למבצע קרקעי מסיבי היא הקשה ביותר שרה"מ ושר הביטחון הנוכחיים קיבלו בחייהם הציבוריים, וגם אם היא תסתיים בהצלחה מסחררת - העיכוב באישור הפעולה, שזכתה להתנגדות גורפת כמעט בממשלה בתחילת המבצע, היה לגיטימי, מתבקש ובוודאי שלא הטה את תוצאות המלחמה לכאן או לכאן.

החיזבאללה כבר ניצח כי הוא עומד שלושה שבועות מול צה"ל ועוד לא נשבר?
זו האמירה המופרכת מכולם - הקרבות שאנחנו רואים היום, הרקטות שמשוגרות לישראל ואופי הפעולה של הארגון הן תוצאה של שש שנים של עבודה מאומצת שכולן נועדו להביא את הארגון למצב האופטימאלי מול צה"ל, באמצעות התחמשות מסיבית, ביצור עמדות ברוב המרחבים של דרום ומזרח לבנון, איסוף מודיעין נרחב על דרכי הפעולה של צה"ל ומעל הכול – פיתוח תורות לחימה בשיתוף עם האסטרטגים הצבאיים הטובים ביותר שיש לעולם המוסלמי להציע.

ארסנל הנשק

ערב מבצע ענבי זעם, באביב של שנת 1996, העריכו בצה"ל כי ארסנל הרקטות של החיזבאללה יספיק לו לעימות שיארך כשלושה שבועות. ערב תחילת סיבוב הקרבות הנוכחי, העריכו בצה"ל כי לחיזבאללה חימוש שיספיק לו לשלושה חודשים של לחימה. בנוסף, כמו שנוכחנו לדעת, מערך הרקטות של החיזבאללה מגיע היום רחוק יותר והוא כולל גם אמצעים מתקדמים דוגמת טילי קרקע-ים, טילים נגד מטוסים ומזל"טים המסוגלים לשאת חימוש.

המערך הארטילרי הזה של החיזבאללה הוטמע בחלקו בלב מרכזי אוכלוסיה – חלקם בחדרים נפרדים בבתי משפחות, חלקם במסגדים וחלקם בבונקרים שנעלמו לא פעם, מעינו (החצי) פקוחה של המודיעין הישראלי.

ביצור העמדות

הברון האיראני שפך כספים רבים על החיזבאללה בשנים האחרונות, ובניגוד לדעה שרווחה במערכות המודיעין של ישראל (במה שידרוש בדיקה עם שוך הקרבות) – לא רק באמצעי תחמושת – מערך הפיקוד והשליטה של הארגון עבר שדרוג משמעותי והורד מתחת לקרקע במספר מקומות בלבנון. קו המוצבים הראשון של החיזבאללה מול גבולה הצפוני של מדינת ישראל נראה במשך שנים תמים לתצפיתן הישראלי, אך מתחתיו נבנתה מערכת בונקרים מוסתרת ומוגנת היטב.

במסגרת עסקת חילופי השבויים שהתבצעה עם החיזבאללה להחזרתם של אלחנן טננבאום וגופותיהם של שלושת חיילי צה"ל שנחטפו בשנת 2000, דרש (וקיבל) החיזבאללה את מפות שדות המוקשים שצה"ל הותיר מאחור. חודשים לאחר מכן, עסקו מומחי החבלה של הארגון (או מי מטעמם) בפירוק השדות ובהטמנת מוקשים אחרים במקומות שונים תחתם.

שקט, יורים!

נקודת הפתיחה של צה"ל הייתה קשה – הוא נתפס מופתע, עם כוחות רבים בחזית הדרום ובעיקר – עם צבא סדיר, שדרגי המ"פ ומטה לא טעמו מעולם את טעם הפודרה בלבנון.

ימי הלחימה הראשונים התאפיינו בטעויות ובמחדלים - זוהי טיבעה של מלחמה ומטעויות מפיקים לקחים, אך במלחמה שכל אחד עוקב אחריה בזמן אמת – הן זכו למשקל גבוה מבעבר.

מסקרנת היא דרכה של ההיסטוריה, דרכו של הזיכרון הלאומי, להנציח אירועים מסוימים – וזה מה שההיסטוריה תזכור:

למרות נקודת הפתיחה הקשה, צה"ל היכה את החיזבאללה שוק על ירך – 6 שנים של בניית ביצורים, של התכוננות למלחמת גרילה מתוחכמת, של התחמשות במיטב החימוש הטקטי שכסף יכול לקנות בעולם המזרחי – כולם התמוטטו אחד אחרי השני בתוך כמה ימים.

חיל האוויר הישראלי, לראשונה בתולדותיו, פעל ללא לחץ זמן כמעט וניקה את השטח עד כמה שניתן בתוך עשרה ימים, אך כמו שגם הצבא החזק ביותר בעולם למד בעיראק (פעמיים) – מלחמה מכריעים מהקרקע, בין אם ניצב מולך צבא סדיר ובטח אם האויב הוא ארגון טרור המוטמע בשלמות באוכלוסייה אזרחית.

כוחות הקרקע של צה"ל, הגם שספגו אבדות, הכו את האויב (שכלל, ככל הנראה, גם כוחות איראנים) כמעט בכל קרב, אם לא בכולם, תוך שהוא שומר על יחס אבדות של 1:10.

הכוחות המיוחדים של צה"ל ביצעו שורת משימות נועזות בעומק השטח, כשאת זו שבוצעה בליל ה-2 באוגוסט, בה נחתו הכוחות בלב אחד ממעוזי החיזבאללה, אספו חומר, חטפו מחבלים, חיסלו אחרים וחזרו לישראל בלי שריטה, אפשר לסכם במילה אחת – השפלה.

אנחנו ננצח

רוב מבקרי המלחמה, משני צידי המפה הפוליטית, איבדו פרופורציות מזמן וההתלהמות חצתה מזמן את גבולות הטעם הטוב וההיגיון - הם רוצים פעולה מהירה שתשנה את פני המזה"ת וכל יום שעובר מבלי שמושגת הכרעה ברורה נתפס אצלם ככישלון. צה"ל, כבכל מלחמות ישראל, מבצע את משימתו היטב אבל זה לא אומר שלא יהיו עוד תקלות וזה לא אומר שלא יהיו עוד הרוגים בחזית ובעורף - זה אומר, בסך הכול, שאנחנו במלחמה.

ובאשר לכל הנערים הנוהגים לומר את דברם בבחינת פרשנים לעת מצוא- אראסמוס, התיאולוג ההולנדי בן המאה ה-16 אמר פעם: "מתוקה המלחמה למי שלא התנסה בה". חכו, כנראה שגם תורכם יגיע ואז תבינו קצת יותר במה מדובר.

עד אז - תנו לצה"ל לנצח!