בתנאי פתיחה אידיאליים למערכה כוללת, מול מיליצייה קטנה, נמנע צה"ל מלהפעיל את עוצמתו ולעשות את העבודה

אהוד אליצור, מג"ד לשעבר


בשנת 1967 נלחם צה"ל מול שלושה צבאות סדירים בשלוש חזיתות שונות וכבש שטחים גדולים פי כמה משטח מדינת ישראל - כל זאת תוך שישה ימים. לא ראינו את יצחק רבין מבקש מהממשלה ארכה של שבועות על מנת להשלים את המשימות שהוטלו עליו. לא שמענו הסברים ותירוצים על הצורך בזמן וסבלנות כדי לעקור את הצבא הסורי מן הבונקרים ברמת הגולן. דומה כי מאז צה"ל רק נסוג לאחור.


הנה חלפו כמעט ארבעים שנה. הצבא גדול יותר, חזק יותר ובעל הנשק החדיש והמשוכלל ביותר במזרח התיכון. האויב הניצב מולו מונה רק כמה אלפי לוחמי מיליציה, אין איום מיידי בחזית אחרת, יש קונצנזוס מבית, תמיכה בינלאומית וגיבוי מלא מצד ארצות-הברית - תנאי פתיחה אידיאליים למערכה צבאית. אך דומה כי המטכ"ל והדרג הפוליטי הממונה עליו שכחו את העיקרון הבסיסי, לפיו במלחמה יש להשיג הכרעה נחרצת כמה שיותר מהר.


עיקרון הפעלת הכוח בצורה נכונה מחייב שימוש בכוח מירבי וריכוז מאמצים בנקודות בהן מתבצעת הלחימה. במקום זאת ראינו במערכה זו כיצד מטפטפים כוחות קטנים של יחידות מובחרות לקרבות לוחמה זעירה, בהם אין לצה"ל יתרון יחסי מול אויב מחופר, המכיר היטב את השטח. ראינו מה קרה ליחידת מגל"ן בקרב במרון א-ראס. בלתי נתפס כיצד חזרו על אותה שיטה כושלת למחרת היום עם כוח של יחידת אגוז. מצעד האיוולת ממש. וגם כאשר סוף-סוף הכניסו כוחות חטיבתיים, עשו זאת רק במאמץ לחימה אחד לכיוון בינת ג'ביל, במקום להכניס כמה אוגדות בו-זמנית בכמה מאמצים מקבילים לכל רוחב הגזרה. מעט מדי, לאט מדי ומאוחר מדי. את התוצאות רואים כעת.




ממה חוששים הרמטכ"ל ושר הביטחון? פן יגידו שצה"ל נכנס שוב ללבנון? היכן הנחישות והרצון לנצח? אם כבר מלחמה - אז כמו במלחמה. כאשר העורף מופגז במאה קטיושות ליום, אין מדובר עוד ב"לוחמה בעצימות נמוכה", כפי שהורגלנו בשטחים. צריך להפעיל את כל עוצמתו של צה"ל, בבת אחת, ולהשיג הכרעה ניצחת, תוך ימים - ולא שבועות. שאם לא כן, ייראה הדבר בעיני העולם כולו כניצחון של חיזבאללה. ואם יטענו כי הטקטיקה שהשתמשו בה עד כה נבעה מתוך רצון לצמצם את כמות הנפגעים בקרב כוחותינו - הרי שדווקא הפעלת כוחות קטנים מדי ולאורך זמן רב מדי מגדילה את מניין הנפגעים.

אולמרט, פרץ וחלוץ דיברו על הצורך בחידוש ההרתעה. לשם השגת היעד הזה אין מנוס מהחרבתם עד היסוד של כמה כפרים שיעיים בקו המגע עם ישראל, כמו מרון א-ראס. מעשה כזה יובן היטב במזרח התיכון בו אנו חיים, ויהווה לקח אפקטיבי כי כפר שהופך לבסיס לחימה נגד ישראל - ייהרס. כך היה גם במלחמת ששת הימים. משה דיין ידע זאת היטב - ראו מקרה נבי סמואל והכפרים באזור לטרון.



השגת ניצחון ברור וחד-משמעי על חיזבאללה במערכה הנוכחית הינה בעלת חשיבות עליונה לגבי עתידה של מדינת ישראל. לתוצאות המערכה תהיה השפעה ארוכת טווח על המאבק המתמשך בין הכוחות המתונים והשפויים במזרח התיכון לבין כוחות האיסלאם הקיצוני. אסור להירתע מפני הפעלת כוח רב יותר נגד חיזבאללה ובאופן נחרץ ויעיל יותר, אחרת עלולים אנו לאבד את הסיכוי להשגת שלום בעתיד.



סגן-אלוף (מיל') אהוד אליצור, לשעבר מפקד גדוד טנקים


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3281825,00.html


(26.07.06, 17:15)

במיוחד שמדובר בלחימה של גרילה

-פעם היה מעט מידע ובאיכות, היום יש המון מידע ובשיטחיות.

איך אפשר בכלל להשוות לוחמה קונבנציונאלית בנוסח מלחמת ששת הימים ללוחמה נגד גרילה...

ובשלוש השנים שאחרי מלחמת ששת הימים נהרגו לנו עוד מספר כפול מזה במלחמת ההתשה.

כיום אנחנו הרבה יותר רגישים לחיי חיילינו, ומצד שני הערבים הם פחות פחדנים מאשר אז.

אבל ה' אלוקי ישראל תמיד איתנו, ומאז מלחמת ששת הימים קרו נסים גדולים: ברית המועצות התפרקה, ארה"ב - מדינת החסד - היא השליט היחיד החזק שנותן את הטון. ובכל זאת גם במצב הזה יש לנו אויבים, בעיקר אויבים שהקמנו במו ידינו....

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)

מדרום לג'נין או את את התיאור של הסתבכות בסיירת של קפוסטה בגשר נחל קידרון. אם לא יוצא לך לקרוא, אז נקצר עבורך ונגיד שהצבא ההוא עדיין כאן. מעניין שחלק גדול מאוד מן ההרוגים באותה מלחמה היה מקרבות שלא הכריעו קרב - תל פאחר, גבעת התחמושת, גשר הקידרון, צומת קבטיה, מוצב הפעמון ועוד לא מעט. בכל הקרבות האלה כמעט, האוייב היה מתזמן את נסיגתו ממילא ללא קשר לתוצאות הקרב ועקב תבוסות בקרבות שבהם היו פחות נפגעים. אין אמירה עמוקה כאן, רק זאת שאומרת שככה נראית מלחמה ומי שחושב שמיטב הבנים במלחמה נהרגים בהסתערות על קו ההגנה הראשי, טועה ולא מכיר את הדינמיקה של הלחימה. דווקא בכל מיני מארבים בפינות שטח זניחות יחסית, מארבי מרגמות על שטחי כינוס מקומיים ואילו הפצצות שגויות של חיל האוויר (ראה מקרה מפורסם במלחמת לבנון) נגרמות האבידות הכבדות ביותר.

ואני אומר: איפה התחושה של מלחמת ששת הימים אצל האזרחים שצה"ל יכול לאוייביו?

אם איבדנו משהו, זה את התחושה הזאת. אם זה נכון, אז הערבים לא צריכים יותר מיגים, טנקים ומכ"מים יקרים, כל מה שהם תריכים זה 20000 שאהידים בפוטנציה שיקבלו טירונות דחוסה של חצי שנה באיראן ועוד 6 חודשים במדרסה.

.

"זכותנו (על ארץ ישראל) היא נצח, והיא שלמות, ואין עליה ויתור, ואין קיצור דרך לציון, וציון היא כולה שלנו!". (זאב ז'בוטינסקי)

וזה בגלל 3 ליצנים שמנהלים את המערכה הזאת

חבורת אפ"ח=אולמרט פרץ חלוץ

הדה

מלחמת ששת הימים לא בוצעה בשיטת השלוף - מה שהיה למגינת ליבם של המתלהמים בעם.
למרות שהימין כרגיל דחק בממשלה לפעול - הממשלה מצתה את כל האמצעים הדיפלומטיים שהיו באפשרותה עד ליציאה לקרב.

מה היינו עושים בלעדיכם

-פעם היה מעט מידע ובאיכות, היום יש המון מידע ובשיטחיות.

לא התפללנו - אלא פעלנו

דווקא שר הדתות ממפד"ל התנגד לפתיחה במלחמה ב67.....

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי מקרוני בתנאי פתיחה אידיאליים למערכה כוללת, מול מיליצייה קטנה, נמנע צה"ל מלהפעיל את עוצמתו ולעשות את העבודה אהוד אליצור, מג"ד לשעבר בשנת 1967 נלחם צה"ל מול שלושה צבאות סדירים בשלוש חזיתות שונות וכבש שטחים גדולים פי כמה משטח מדינת ישראל - כל זאת תוך שישה ימים. לא ראינו את יצחק רבין מבקש מהממשלה ארכה של שבועות על מנת להשלים את המשימות שהוטלו עליו. לא שמענו הסברים ותירוצים על הצורך בזמן וסבלנות כדי לעקור את הצבא הסורי מן הבונקרים ברמת הגולן. דומה כי מאז צה"ל רק נסוג לאחור. הנה חלפו כמעט ארבעים שנה. הצבא גדול יותר, חזק יותר ובעל הנשק החדיש והמשוכלל ביותר במזרח התיכון. האויב הניצב מולו מונה רק כמה אלפי לוחמי מיליציה, אין איום מיידי בחזית אחרת, יש קונצנזוס מבית, תמיכה בינלאומית וגיבוי מלא מצד ארצות-הברית - תנאי פתיחה אידיאליים למערכה צבאית. אך דומה כי המטכ"ל והדרג הפוליטי הממונה עליו שכחו את העיקרון הבסיסי, לפיו במלחמה יש להשיג הכרעה נחרצת כמה שיותר מהר. עיקרון הפעלת הכוח בצורה נכונה מחייב שימוש בכוח מירבי וריכוז מאמצים בנקודות בהן מתבצעת הלחימה. במקום זאת ראינו במערכה זו כיצד מטפטפים כוחות קטנים של יחידות מובחרות לקרבות לוחמה זעירה, בהם אין לצה"ל יתרון יחסי מול אויב מחופר, המכיר היטב את השטח. ראינו מה קרה ליחידת מגל"ן בקרב במרון א-ראס. בלתי נתפס כיצד חזרו על אותה שיטה כושלת למחרת היום עם כוח של יחידת אגוז. מצעד האיוולת ממש. וגם כאשר סוף-סוף הכניסו כוחות חטיבתיים, עשו זאת רק במאמץ לחימה אחד לכיוון בינת ג'ביל, במקום להכניס כמה אוגדות בו-זמנית בכמה מאמצים מקבילים לכל רוחב הגזרה. מעט מדי, לאט מדי ומאוחר מדי. את התוצאות רואים כעת. ממה חוששים הרמטכ"ל ושר הביטחון? פן יגידו שצה"ל נכנס שוב ללבנון? היכן הנחישות והרצון לנצח? אם כבר מלחמה - אז כמו במלחמה. כאשר העורף מופגז במאה קטיושות ליום, אין מדובר עוד ב"לוחמה בעצימות נמוכה", כפי שהורגלנו בשטחים. צריך להפעיל את כל עוצמתו של צה"ל, בבת אחת, ולהשיג הכרעה ניצחת, תוך ימים - ולא שבועות. שאם לא כן, ייראה הדבר בעיני העולם כולו כניצחון של חיזבאללה. ואם יטענו כי הטקטיקה שהשתמשו בה עד כה נבעה מתוך רצון לצמצם את כמות הנפגעים בקרב כוחותינו - הרי שדווקא הפעלת כוחות קטנים מדי ולאורך זמן רב מדי מגדילה את מניין הנפגעים. אולמרט, פרץ וחלוץ דיברו על הצורך בחידוש ההרתעה. לשם השגת היעד הזה אין מנוס מהחרבתם עד היסוד של כמה כפרים שיעיים בקו המגע עם ישראל, כמו מרון א-ראס. מעשה כזה יובן היטב במזרח התיכון בו אנו חיים, ויהווה לקח אפקטיבי כי כפר שהופך לבסיס לחימה נגד ישראל - ייהרס. כך היה גם במלחמת ששת הימים. משה דיין ידע זאת היטב - ראו מקרה נבי סמואל והכפרים באזור לטרון. השגת ניצחון ברור וחד-משמעי על חיזבאללה במערכה הנוכחית הינה בעלת חשיבות עליונה לגבי עתידה של מדינת ישראל. לתוצאות המערכה תהיה השפעה ארוכת טווח על המאבק המתמשך בין הכוחות המתונים והשפויים במזרח התיכון לבין כוחות האיסלאם הקיצוני. אסור להירתע מפני הפעלת כוח רב יותר נגד חיזבאללה ובאופן נחרץ ויעיל יותר, אחרת עלולים אנו לאבד את הסיכוי להשגת שלום בעתיד. סגן-אלוף (מיל') אהוד אליצור, לשעבר מפקד גדוד טנקים http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3281825,00.html (26.07.06, 17:15)

במקרה הטוב בבתי אבות

המטרה הראשונית של המלחמה האחרונה הייתה למנוע אבידות בקרב החיילים. ואכן, הדבר עלה די יפה למרות הבכיינים השונים. קצת יותר ממאה חיילים הרוגים בחודש של מלחמה זה הישג יפה וראוי לציון. הבעייה היא שאין הישגים צבאיים במושגים של שטח, החרבת יכולת הלחימה של האויב והכנעתו. אולם אלו היו מטרות משנה ולכן פחות חשובות.

לפני ששואלים היכן הצבא של ששת הימים הלך?

יש לשאול היכן העם של ששת הימים.

הצבא הוא פונקציה של המדינה , והמדינה היא פונקציה של העם.
והעם מנוון חלש וחמדן.

Minolta Dynax 5D

עד מתי רשעים יעלוזו

הטענות על חולשה, פחדנות ונהנתנות - הועלו חדשות לבקרים.

אולם לאחר הערכות נאותה וניצול כל דרכי הדיפלומטיה האפשריות - יצאנו וניצחנו בגדול.

מה שבמלחמת לבנון השניה היה חסר היא, ההמתנה, ההערכות הדיפלומטיה הצמודה ואז אני מניח שהכל היה הולך על פי התוכניות.