20-07-2006, 17:22
|
|
|
חבר מתאריך: 07.01.05
הודעות: 5,971
|
|
זכרוני אמנם לא מהמשובחים אבל אני לא סנילי
הקונספציה הזאת שבה ועלתה בכל דיון מאז היציאה מלבנון. תכניות המגרה של צה"ל לחיסול תשתית הרקטות היו מובנות מאליהן ומי שטען אחרת סווג מיד כזורה אימים. קשה לי כמובן למצוא קטעי עיתונות ישנים אבל הנה קטע מכתבה של אמיר אורן מנובמבר 2004 שמלמדת על הלך הרוח במטכ"ל:
"אך בכך אין מענה למהלך הנגדי של איראן מתוך סוריה ולבנון - ולאחר פינוי עזה, גם מתוכה - עד לפרברים הדרומיים של תל אביב, במאות רקטות פאג'ר-90 (3 ק"ג חומר נפץ, 100 שניות מעוף, 43 ק"מ טווח) ופאג'ר-175 (4 ק"ג, 140 שניות, 76 ק"מ). לאלה יש להוסיף אלפי קטיושות בקוטר 122 מ"מ, לטווח 20 ו-30 ק"מ, וטילי "זלזל-2" (לטווח 210 ק"מ ועם ראש קרבי כבד במיוחד) מתוצרת איראן. פזמון חביב על הרמטכ"ל משה יעלון עוסק ברקטות המחלידות של חיזבאללה. הצעות מומחי הגנת טילים, לפתח עם האמריקאים מערכת שתגן על חיפה מפני הרקטות של חיזבאללה לא התקבלו. הנחת העבודה של צה"ל היא שמותר להמתין עד 2010, אולי אף 2012, ולמקד את בקשות הסיוע האמריקאי בפריטים אחרים.
המערכת הישראלית מקיימת למעשה שניות תמוהה: דריכות גוברת לעימות עם איראן - ושאננות נינוחה להסלמת הצפון על רקע עימות זה, לא בהכרח במועד ובגזרה שתבחר ישראל. הליקוי הארגוני בהתכוננות נובע ממבנה המערכת ומאיוש התפקידים המרכזיים. המטה הכללי מעורב מדי בניהול הלחימה בשטחים. אמנם לכל תזוזה טקטית מול הפלסטינים עשויה להיות משמעות אסטרטגית, אבל הכפפת שתי הגזרות הנפרדות לפיקודים מרחביים שונים, הכפופים לרמטכ"ל, משעבדת את הדרג הצבאי הבכיר לבהול וליומיומי, במקום לפנות אותו לחשוב ולמשפיע."
|