 |
18-06-2006, 12:37
|
 |
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
ארבע שנים אחרי הפיגוע בצומת פת
הפיגוע באוטובוס 32א בצומת פת בירושלים היה פיגוע התאבדות שהתרחש ב-18 ביוני 2002 ובו נרצחו 19 ישראלים ונפצעו 74 בני אדם.
הפיגוע
את הפיגוע ביצע פעיל החמאס מוחמד אל-ראל, תלמיד השריעה (חוק איסלאמי) באוניברסיטת א-נאג'ח שבשכם הידועה כמעוז של אסלאמיזם קיצוני ובפרט של תנועת החמאס.
לחמאס זרוע פוליטית וזרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם") הפועלות כדי להקים מדינה פלסטינית איסלמית (תיאוקרטיה) במקום מדינת ישראל, וזרוע אזרחית ("דעווה") שמבצעת פעולות רווחה לתושבים, כגון הפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, וקיום בתי-ספר, ודרך פעולות רווחה אלו מגייסת לה תומכים.
אל-ראל ירד משכם אל בית לחם, ומשם - בחסות החשיכה - חדר לירושלים. בשעה 7:50 בבוקר הוא עלה על אוטובוס קו 32א שיצא מגילה ועצר בתחנה של בית צפפה, שכונה המאוכלסת בעיקר בערבים. מיד אחרי שעלה על האוטובוס - שהיה עמוס באנשים זקנים היוצאים לקניות ותלמידים בדרכם לבית ספר - פוצץ אל-ראל את חגורת הנפץ שנשא עליו. הפיצוץ החזק השמיד את החצי הקדמי של האוטובוס ופיזר רסס מתכת שהיה חלק מהמטען. מהפיצוץ והרסס נהרגו 19 אנשים וכ-74 נוספים נפצעו, מהם 6 קשה. רוב ההרוגים היו אנשים זקנים מאוד או נערים צעירים, 17 מהם היו תושבי שכונת גילה. ארגון הטרור חמאס נטל אחריות לפיגוע.
זהירות תמונות קשות לצפייה!!!!
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/19374829.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/11097468.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/56685931.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/84970048.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/30911725.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/68196495.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/31250560.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/90947642.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/32367591.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/90724116.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/79810256.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/27187789.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/47751596.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/80221244.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/67740562.jpg
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...18/15352314.jpg
תגובות
למחרת בוצע פיגוע התאבדות נוסף בירושלים: מחבל מתאבד מגדודי חללי אל-אקצא פוצץ את עצמו בגבעה הצרפתית ורצח 10 ישראלים. בעקבות פיגועים אלה פתח צה"ל במבצע דרך נחושה שכלל כניסה מחודשת לערי יהודה ושומרון וביצוע מאות פשיטות, מעצרים ומארבים על מנת לנקות את תשתית הטרור והמחבלים שנותרו או צצו אחרי מבצע חומת מגן.
שמות ההרוגים:
בועז אלוף
גדל והתחנך בירושלים, בשכונת "בית ישראל". למד בבית הספר "תחכמוני" ובתיכון "בית חינוך".
בתום לימודי התיכון, בועז התגייס לצה"ל ושירת בחיל האוויר בתור מכונאי. לאחר שירותו הצבאי, פנה ללימודי מחשבים במכללת "הדסה" בירושלים. עם סיומם הוסמך כהנדסאי מחשבים, והחל לעבוד בבנק "טפחות" במרכז העיר, מקום עבודה בו התמיד עד יומו האחרון.
בטיול בליל ירח בירושלים, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הכיר בועז את גילה לבית גיברלטר. במשך כמהשנים יצאו יחד, טיילו בארץ ובעולם – בפרט בארצות הברית – עד שבשנת 1980 נישאו והקימו בית בירושלים. בשנים הבאות נולדו ילדיהם: יפעת, אורי, תמר, ברק ורות. בועז היה בן, בעל ואב מסור. מדי יום היה משכים להתפלל, ובשובו מכין עם רעייתו את הילדים לבית הספר ורק אז יוצא לעבודתו.
בועז כיבד כל אדם באשר הוא. מעולם לא כפה את דעתו על איש, גם כאשר לא הסכים אתו. הוא הקים קרנות סיוע וגמ"חים (גמילות חסדים) לנזקקים, או לאנשים שהיו צריכים הלוואה. אהב מאוד את ארץ ישראל ואת אנשיה. אהב לטייל, לבד ועם עוד אנשים, ובכל הזדמנות לקח את משפחתו להכיר את המקומות בארץ, גם את אלה הנידחים
בועז נסע כבכל יום לעבודתו, במחלקת מחשבים בבנק טפחות. ''בועז היה אדם צדיק וצנוע'', מספרת רות גבאי, שכנה של המשפחה. ''הוא לא פחד מכלום ולא היסס לנסוע באוטובוסים, כי הוא בטח בשם''. בועז, שחגג רק לפני חודש בר-מצווה לבנו, הניח אחריו אישה וחמישה ילדים בגילאים 10-18. הוא נטמן בהר המנוחות בירושלים.
במלאת שנה למות בועז כתבה אשתו, גילה: "... שנים-עשר חודשים חלפו עברו, חודשים של געגועים, של חסרון אב אוהב ובעל אוהב. החסרון הוא בעזרה בלימודים לילדיו, בהקשבה, בנתינה ובדו-שיח. הימים, לא כתמול שלשום. בכל שיחה או מעשה של יום-יום בבית, אנו מדברים עם בועז ז"ל, שואלים ומתייעצים אתו, ומחכים לתשובה, אך אין... הוא עימנו כל הזמן, במעשים, במחשבות ובתפילה".
שני אביצדק
שניגדלה והתחנכה בירושלים, למדה בבית הספר היסודי "תל"י" בשכונת גילה, ובחטיבת הביניים של תל"י בתיכון המסורתי. בסיום חטיבת הביניים החליטה לא להמשיך לתיכון מסורתי, ועברה לתיכון "בויאר" שבשכונת בית וגן.
שני הייתה תלמידה חרוצה ונבונה. היא הייתה מעורה בפעילויות שונות של בתי הספר, והייתה ידועה ומוערכת בקרב חבריה ומוריה כאחד. כן הייתה פעילה במסגרת בני נוער במתנ"ס בגילה. במסגרת מחוייבות אישית מטעם בית הספר היא טיפלה, בשעות אחר הצהריים, בילדה שהופנתה אליה ע"י משרד הבטחון. בנוסף, הייתה מעניקה מעת לעת שיעורים פרטיים לילדים באיזור מגוריה.
שני הייתה טיפוס יצירתי, בעלת ידי זהב, שתחומי הציור, האמנות והעיצוב היו הצד החזק שלה. באופן תכוף הייתה מתבקשת, ע"י בית הספר או המתנ"ס, ונענית ברצון לתרום ממעשי ידיה. בתחרות שנערכה במתנ"ס גילה במסגרת פרוייקט "אל סם" עיצבה שני הדפס לחולצה העוסק בנושא, וזכתה במקום הראשון. היא גם מאד אהבה לרקוד. מגיל קטן רקדה במסגרת בלט קלאסי, ובמשך שנים רקדה בלהקת הפולקלור "מחולה" בירושלים. שני אהבה לטייל, להיות באירועים חברתיים ובאופן כללי "לעשות כיף", כפי שמספרת משפחתה. תמיד הייתה זוכרת תאריכים חשובים ליקיריה, מרעיפה מתנות על כולם ודואגת ש"תמיד יהיה שמח". שני הייתה דרך קבע הראשונה לארגן אירועי שמחה ומסיבות הפתעה.
מגיל צעיר הייתה שני ידועה כטיפוס אחראי. היא הייתה מנהיגה טבעית, בבית ובקרב חבריה. בגיל 12 נסעה לחו"ל, לצרפת, שוויץ ואנגליה, עם כמה חברים בני גילה, במסגרת טיול בני ובנות מצווה, וללא ליווי הורים. כהרגלה גילתה בגרות וכושר מנהיגות, וחזרה גדושת חוויות נהדרות אותן לא שכחה עד יומה האחרון.
שני אהבה את הרגשת העצמאות. בזמנה הפנוי היא עבדה בתור מלצרית בקניון מלחה בירושלים, לפחות אחת לשבוע, כתחביב. הייתה מאד אהודה ואהובה על מעסיקיה וחבריה לעבודה.
בסוף יוני 2002 הייתה שני אמורה לנסוע לברלין שבגרמניה, במסגרת פרוייקט הדדי בין בית ספרה לבין בית ספר בברלין. היא הייתה אמורה להתארח אצל משפחה מקומית, שלהם בת באותו גיל. מבעוד מועד יצרה עם מארחיה העתידים קשר חם באמצעות האינטרנט, קנתה לכולם מתנות וחיכתה בקוצר רוח לנסיעה. אך היא לא זכתה. בערב זכרון לשני, שנערך באולם בית העם בירושלים, רקדה להקת "מחולה" ריקוד מיוחד לזכרה, ולהקת "פרחי ירושלים" שרה שיר שכתב חנן אביטל - "שני - נר תמיד". השיר גם יצא בדיסק ביוזמת המשפחה.
לאה ברוך
  
כשהייתה בת שש עלתה המשפחה לארץ, לאחר מות אבי המשפחה, והתיישבה בירושלים. מגיל צעיר לאה עבדה כדי לעזור בפרנסת המשפחה, והשלימה את השכלתה בלימודי ערב.
משבגרה לאה נישאה, ונולדו בנותיה חני ומגי. לאה הייתה אם מסורה ואוהבת, אשה נדיבה ומלאת חמלה לאנשים, כמו גם לבעלי חיים עזובים. אשה שקטה ולא מתבלטת, אך חזקה וכריזמטית שנכנסה ללב כל מכריה. "ידעה ליהנות מהדברים הכי פשוטים של החיים", כתבו בנותיה, "ספר טוב, שקיעה יפה, פרח מלבלב, ביקור קצר לחוף הים, חיוך של ילד קטן". באמצע שנות השמונים החלה לאה לעבוד כמנהלת משק בית במשכן נשיא המדינה. הנשיא אז היה חיים הרצוג, ועד מהרה שררו יחסים אישיים חמים בין הנשיא ומשפחתו ללאה. עד יום מותה עבדה בבית הנשיא, אצל הנשיאים חיים הרצוג, עזר וייצמן ומשה קצב. בת 59 במותה. לאה הותירה שתי בנות. הובאה למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים.
"היו לה הרבה תוכניות לעתיד", כתבו בנותיה של לאה, "לאמץ כלב, לבקר משפחה, אולי אפילו טיול לחו"ל. חלמה, ציפתה אך לא זכתה. בבוקר אחד, בוקר רגיל בו יצאה מהבית לעבודה, ולא חזרה.
חודש עבר וכעת מתבהר ומתברר המצב. לא קל להבין, גם עכשיו עוד קשה לקלוט, איך איבדנו את אמא, הנהדרת, האמיצה והחזקה. אמא פשוט אגדה!".
לאה ברוך, בת 59, עלתה על האוטובוס בדרכה למשכן הנשיא, שם עבדה ב-23 השנים האחרונות. ''לאה היתה נכס לבית הנשיא'', מספרת סימה שריקי, אם בית בבית-הנשיא. ''היא עבדה, בין השאר, עם הנשיאים חיים הרצוג ז''ל, עזר ויצמן ומשה קצב, וכולם אהבו ופינקו אותה. היא היתה אשה מקסימה, שהיתה מוכנה לתרום מעצמה. אם היתה רואה חתול פצוע, היא היתה לוקחת אותו אליה. היא אהבה צמחים וחיות, אהבה את החיים''. לאה היתה גרושה וגידלה לבדה שתי בנות, כיום בנות 30 ו-29. היא נטמנה בהר המנוחות בירושלים. הנשיא קצב ספד לה.
מנדל ברזון
גדל והתחנך בפולין, ואחר כך בלנינגרד שברוסיה. רבים מבני משפחתו ניספו בשואה.
מנדל היה נשוי לשפרה ואביהם של נינה וסמיון. הוא עבד בתור מהנדס-מנהל במפעלי נעליים שונים בלנינגרד שברוסיה, והתמחה בייצור דגמי נעליים מודרניים.
מנדל עלה ארצה עם משפחתו בחודש אפריל 1991. הם התיישבו בירושלים, בשכונת גילה. מנדל, תמיד שופע שמחת החיים, אהב את ירושלים והרבה לטייל בה. "הוא היה עמוד התווך של המשפחה והיה מקדיש ממיטב זמנו לשלושת נכדיו", סיפרו בני המשפחה. מנדל היה ציוני נלהב שנהג לומר: "ליהודים מדינה אחת". יחד עם זאת, תמיד האמין בטוב ובדרך השלום, וחיכה בכיליון עיניים לימי שלום עם העם הפלשתינאי. מנדל היה בן 71 במותו. הותיר אישה, בת, בן ונכדים. הוא הובא למנוחת עולם בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים.
מנדל עלה לישראל לפני 11 שנים מחבר המדינות ועבד כסנדלר במרכז ירושלים. הוא נהרג בדרכו לעבודה. ''הוא היה ציוני אמיתי. שתמיד אמר כי ליהודים רק מדינה אחת. יחד עם זאת הוא גם היה שמאלני אמיתי ועד יומו האחרון היה אופטימי והאמין בשלום עם הפלסטינים''.
רפאל ברגר
גדל והתחנך בירושלים, למד בבית הספר היסודי ע"ש דוד ילין ובתיכון שליד האוניברסיטה העברית (ליד"), עם הדגשת לימודי מתימטיקה וכימיה.
לרפי היו תחומי התעניינות ופעילות מגוונים ביותר. בנעוריו היה פעיל ביותר בחוגי הסיור של "החברה להגנת הטבע" ובתנועת "נוער לנוער". הוא התעניין בספרות יפה, עיונים במחשבה יהודית, היסטוריה ומוזיקה. בית הכנסת ריתק את רפי מגיל צעיר, ושנים רבות לפני בר המצווה שלו כבר מילא את כל תפקידי הילדים. לאחר בר המצווה הוא תרם תרומות משמעותיות, נהג לקרוא בתורה ועבר לפני התיבה.
בתום לימודי התיכון התגייס רפי לצה"ל, ושירת בחיל השריון כקשר.
מגיל צעיר רפי ניגן בפסנתר ובגיטרה, שר, כתב והלחין. במהלך שירותו כתב "שיר על הלם קרב":
"פנים חיוורות ואור של מנורה / אני חושב, שואל מה פה קרה.
והאור קטן, רחוק ואימתני / והפנים קרות, איפה אני?
גדלתי פה שנים בלי דאגה / פתאום נרעש הכל ולא נרגע.
ואז אני, בלי קשר למקום / רואה צורות שלא כתמול שלשום,
צורות שמפחידות אותי כל כך / ואין הסבר, הכל כל כך מופרך.
הסבר קיים, אך אין עמו תקווה / הושפעתי קצת, הייתי בצבא".
לאחר שחרורו מצה"ל, עבד רפי בתחנת דלק כמה חודשים ולאחר מכן עבד בשמירה מטעם עיריית ירושלים. אחר כך, משהחל ללמוד באוניברסיטה, חי בעיקר על מלגות שקיבל. מפעם לפעם היה מעניק שיעורי עזר במתימטיקה, מלמד במעבדות של האוניברסיטה ומטעמה בני נוער שבאו להשתלם במדעים, ואף עסק בהכנת ילדים לבר המצווה שלהם.
רפי תמיד התעניין במדעים, בצעירותו במתימטיקה ובבגרותו בכימיה. הוא סיים לימודי תואר ראשון בחוג לכימיה של אוניברסיטת תל אביב. בעת הירצחו היה על סף סיום לימודיו לתואר השני בכימיה פיזיקלית באוניברסיטה העברית בירושלים.
רפי לא עסק בפוליטיקה, אך הצטרף בשמחה לתא הסטודנטים של "הירוקים" – כמוהם, ראה את עצמו מחוייב לשמור על ערכי האדם והטבע. "בדרך חייו כתב לנו רפי את צוואתו", כתבו בני המשפחה. עוול, אי-צדק וניצול היו בעיני רפי חטא בל יכופר כלפי אדם וטבע. אלה היו הדברים היחידים שהביאו אותו לידי כעס. כשם שיש לשמור על כבוד האדם יש לשמור על הטבע, נהג לומר, האדם והטבע צריכים לחיות בהרמוניה.
גישה זו התבטאה גם בעבודתו המדעית של רפי, ועבודת הגמר שלו עסקה ב"אפקט החממה" – בניסיון להפחית את הנזקים שבפליטת הפחמן הדו-חמצני, שהיא אחד הגורמים להתחממות כדור הארץ, והפיכתו לפחמימן בר שריפה.
רפאל ברגר, בן 28, משכונת גילה בירושלים, התחתן לפני שנה וחצי עם אורית והשניים התגוררו בשכונת גילה. את התואר הראשון בכימיה השלים רפאל באוניברסיטת ת''א, ובימים אלה למד לתואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים. בעת שהתפוצץ המחבל המתאבד באוטובוס, היה רפאל בדרכו לאוניברסיטה. אישתו של רפאל, אורית, מספרת: ''יצאתי כמה דקות אחרי רפאל ונסעתי בקו 32. פתאום הנהג אמר שהיה פיגוע, ולכן הוא משנה את המסלול. ניסיתי כל הזמן לחייג אליו. הוא היה זמין, אבל המשיבון ענה לי. התפללתי שהמערכות קרסו''. רפאל הותיר אחריו הורים, אישה ואח המתגורר בארה''ב. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים.
מיכל ביאזי
גדלה והתחנכה בירושלים, למדה בבית הספר "ציון עזרי" ובתיכון לבנות ע"ש אוולינה דה רוטשילד.
מיכל גדלה והיתה לצעירה יפת מראה, ביישנית ודעתנית. מידות טובות ורבות היו בה, היא הייתה אהובה ומחוזרת על ידי הבריות, הכל ביקשו את קרבתה. טובת לב ומטופחת, "ריחה הטוב נודף כמו פרח בגן", כדברי אביה.
מיכל גרה עם בעלה, ברק ביאזי, בשכונת גילה בירושלים. היא עבדה במשרד התיירות בירושלים, כמזכירת מנהל אגף הפרסומים. מיכל הייתה מוערכת ביותר במשרדה, ולכן ביקשו להוציאה להשתלמות. בבוקר יום שלישי, ח' בתמוז תשס"ב (18.06.2002), מיכל אמורה הייתה להתחיל את היום הראשון של ההשתלמות, אליה נשלחה מטעם משרד התיירות. כמדי יום, יצאה לדרכה יחד עם בעלה ברק. השניים נסעו ברכבם הפרטי, אך מיד בצאתם לדרך, מיכל נזכרה ששכחה בבית תיק עם בגדים להחלפה. בני הזוג התכוננו לצאת יחד, בסופו של היום, לאירוע משפחתי, ובתיק נמצאו מספר פריטים שמיכל לא יכלה לוותר עליהם.
מיכל, שלא רצתה לאחר להשתלמות, ביקשה מבעלה שיחזור הביתה ויביא לה את מבוקשה, והיא עצמה עלתה על אוטובוס "אגד", קו 32א, בדרכו מגילה למרכז ירושלים. מיכל הייתה בת 23 במותה. הותירה בעל, הורים ושישה אחים ואחיות. היא הובאה למנוחת עולם בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים.
טטיאנה ברסלבסקי
גדלה והתחנכה בטשקנט, למדה בבית הספר מס' 89 שבעירה.
טטיאנה סיימה לימודי תואר שני במכון להנדסת מסילות ברזל בטשקנט. מייד עם סיום לימודיה החלה לעבוד במפעל לתעשייה אווירית, בעיר סמרה שבברית המועצות.
טטיאנה נישאה לאלכסנדר. לזוג נולד בן - איגור. המשפחה עלתה לישראל בחודש אוקטובר 1991, והתיישבה בירושלים. כעבור זמן קצר החלה טטיאנה לעבוד כמהנדסת בניין בחברת "אש"ד". בבוקר יום שלישי, ח' בתמוז תשס"ב (18.06.2002), יצאה טטיאנה כמדי יום למקום עבודתה. בדרך כלל התלווה אליה בנה, איגור, אך הפעם, באורח נס כפי שהעידו חברים, הוא יצא בשעה מוקדמת יותר.
טטיאנה עלתה על אוטובוס "אגד", קו 32א, העושה את דרכו משכונת גילה למרכז ירושלים. זמן קצר לאחר מכן יצא בנה בן ה-15, איגור, לבית-הספר ''זיו''. דקות ספורות אחרי כן, בצומת פת, פוצץ את עצמו מחבל מתאבד פלשתינאי שהיה בין הנוסעים. כאשר שמע איגור על הפיגוע התקשר מיד לאביו, אלכסנדר, ושאל אותו אם יצר קשר עם האם. אביו סיפר לו שהיא נהרגה. 19 בני אדם נהרגו בפיגוע, ביניהם גם טטיאנה. כשמונים איש נפצעו.
טטיאנה הייתה בת 41 במותה. הותירה הורים, בעל, בן ואחות. היא הובאה למנוחת עולם בהר המנוחות בירושלים.
אינה נמרזל, חברה של המשפחה, סיפרה שטניה היתה ''אדם טוב, חיובי, תמיד עם חיוך על הפנים. היא אהבה מאוד את הים, והירבתה לבלות בחוף''. על השאלה האם טניה לא פחדה להסתובב בירושלים, השיבה: ''תמיד יש פחד, ככה גם היה ברוסיה וככה גם פה, אבל אף אחד לא דיבר על זה, התרגלנו כבר''
גלילה בוגלה
התגוררה עם משפחתה בירושלים. למדה בבית הספר "פולה בן גוריון" שבשכונת רחביה.
הוריה של גלילה נפגשו בירושלים בשנת 1983. אביה עלה ארצה ב – 1979, ואמה ב – 1982. השניים נישאו ושבו לאתיופיה כדי לערוך שם את מסיבת החתונה. בתום חגיגות הנישואין, שבו לארץ, ועד שנת 1996 התגוררו ברחוב הנביאים בירושלים.
ב – 1996 עברו בני משפחת בוגלה להתגורר בשכונת גילה בירושלים. הוריה של גלילה עבדו בענף המלונאות, והיא ואחיה פקדו את ספסל הלימודים. גלילה הייתה ילדה מאוד מיוחדת, ילדה יפה ותמימה שתמיד דאגה לחבריה הרבים ולבני משפחתה. היא תמיד ביקשה שלכולם יהיה אך טוב. אם לאחד מילדי השכונה היה יום-הולדת, למשל, גלילה הייתה הראשונה לארגן עבורו מסיבה, להפתיעו ולשמחו. גלילה הייתה ילדה שאהבה לחלוק עם הכל את אושרה. תמיד נתנה ברוחב לב ממה שהיה לה כדי שלא יהיה חסר לאף אחד, כך מספרת משפחתה.
אהבה מאוד מוזיקה, לשיר ולרקוד, ולעתים קרובות הייתה מכינה הופעות להוריה ולחבריה. כולם אהבו אותה, והיא אהבה את הכל. גלילה הייתה שומעת את קולות הירי בשכונתה, שכונת גילה, והם הפחידו אותה מאוד. היא נהגה לדבר על כך עם חברותיה ובמיוחד עם אחיה חנוך. גלילה ואחיה היו קרובים ביותר, אהבו זה את זו אהבת נפש ונהגו לחלוק זה עם זו בכל. אימה זוכרת כיצד זירזה את בתה להתארגן לקראת בית הספר, כדי שלא תאחר. בדרכה לתחנת האוטובוס, עצרה גלילה במכולת כדי לקנות משהו לדרך ובדיוק פספסה את האוטובוס. היא רצה אחריו, אך לשווא. כמה רגעים מאוחר יותר, היא עלתה על אוטובוס אחר, קו 32א של אגד בדרכו מגילה למרכז ירושלים. גלילה הייתה בת 11 שנים במותה. הותירה הורים ואח. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים. בהלוויתה ספדו לה רבים, וביניהם נציג ראש הממשלה, נציג עיריית ירושלים, נציג הקהילה האתיופית, נציג הכנסייה האתיופית, מנהלת בית הספר בו למדה ואחת מחברותיה.
גלילה בוגלה (11) פחדה לנסוע בקו 32 א', הקו שבו מצאה את מותה. ''היא תמיד אמרה לי שיש שם כל כך הרבה אנשים, ובטח פעם מיהו ירצה להיכנס לאוטובוס ולהתפוצץ בתוכו'', שבכל בוקר עלתה גלילה לאוטובוס בדרך לבית הספר ''פולה בן גוריון''. אחיה הגדול חנוך, שנהג לנסוע איתה באותו האוטובוס, התעורר מאוחר יותר, וכך ניצל מהמוות. גם חברתה הטובה מורן, שנהגה לנסוע עמה באותו הקו, נסעה אתמול בבוקר לבית הספר עם אמה. הוריה של גלילה, המשתייכים לקהילה האתיופית הנוצרית, תיכננו להגר לארה''ב עם ילדיהם שנולדו בארץ. ההחלטה להגר התגבשה בעקבות המשבר שאליו נקלע ענף המלונאות, שבו עבדו השניים. ''הם תיכננו לבת שלהם מסיבת פרידה בבית הספר בסיום שנת הלימודים'', סיפרו חברים. ''אבל כעת כולם יצטרכו לבוא ולהיפרד ממנה בבית הקברות''.
ראיסה דיקשטיין
גדלה במוסקבה.
משבגרה, עבדה כמורה בבית ספר גבוה. אחרי פרישתה, למדה עברית ועסקה בתרגום ספרים מעברית לרוסית, בעיקר תרגמה חומר על השואה.
בחודש ספטמבר 2000 עלתה לישראל והתגוררה בירושלים. ראיסה, שהיתה בדרכה לאולפן בו למדה ושיפרה את ידיעותיה בעברית, נהרגה במקום.
בת 69 היתה במותה. הניחה אח ברוסיה ובן-אח בירושלים. הובאה למנוחות בבית העלמין בירושלים.
ססיל גוטל, מנהלת האולפן בו למדה ראיסה, ספדה לה: "...לכל אחד ואחת נתת הרגשה שהוא מאד חשוב לך – התעניינת בכל אחד מאיתנו – היית חברה אמיתית, אשה אצילית, אלגנטית ובעלת אמונה חזקה... כל כך הודית לנו בסוף כל יום, בסוף כל טיול, כל סיור. אף אנחנו רוצים להודות לך רעיה: תודה שבאת אלינו לארץ. תודה שהיית איתנו באולפן. תודה על תרומתך הייחודית לכולנו ועל אהבתך. תודה שבאת לחיות איתנו – ולמות איתנו".
דר' משה גוטליב
התחנך בצעירותו במוסדות התורה של ישיבת "תורה ודעת" בארצות הברית. כן למד במשך תקופה ארוכה אצל הגאון הגדול רבי חיים פנחס שיינברג, ראש ישיבת "תורה אור".
משבגר, משה עסק במסחר בפרוות. אחר כך עבר ללוס אנג'לס, למד בקולג' לכירופרקטיקה והוסמך כדוקטור. הוא עבד בתור כירופרקטור הוליסטי (רופא מומחה למבנה עצמות השלד ועמוד השדרה) באופן פרטי במשך 35 שנה.
משה נישא לשילה, והיה אב לסימור ולפייגה-חנה. הוא אהב מאד את ארץ ישראל וחלם לעלות ארצה, ואכן בחודש חשוון תשל"ט (נובמבר 1978) עלו בני המשפחה לישראל, והתיישבו בירושלים. כעבור זמן קצר עברו לשכונת גילה בעיר. גם בישראל משה פיתח קריירה משגשגת ככירופרקטור.
מיום עלייתו לארץ היה משה, איש של חסד, צדקה ותורה, עוסק הרבה במעשי התנדבות ובלימוד תורה. עד מהרה היה ליד ימינו וידיד נפשו של רב השכונה, הרב אליהו שלזינגר. משה היה קובע עיתים רבות ללימוד התורה. הוא היה משתתף פעיל בשיעורי התורה בבית הכנסת המרכזי "חזון נחום", ואף היה מוסר בעצמו במשך שנים מדי בוקר, בשעה 5:30, שיעור במשניות. בהיותו גם גבאי בית הכנסת, היה אחראי לפתוח את שעריו מדי בוקר ולסוגרם מדי ערב. משה תרם כסף רב לבית הכנסת, תרם לאברכים נזקקים וסייע לפתיחתם של כוללים ובתי כנסת נוספים, בכל רחבי השכונה ומחוצה לה.
כל חייו של משה הוקדשו לתורה ולאהבת ישראל. הוא תרם בסתר לאנשים רבים, למרות שחי בעצמו בפשטות רבה. משה היה מסייע רבות לנזקקים. משפחות רבות שלא היה לאל ידן לעמוד בתשלומים לטיפולים שהעניק, קיבלו ממנו סיוע רפואי בחינם.
פעמיים בשבוע, בימי שלישי וחמישי שהיו ימים פנויים מעבודתו הקבועה, היה יוצא בהתנדבות לעבודה בבית החולים לחולים כרוניים "תל חי" שבשכונת קטמון. בנוסף, היה נוסע כל יום שלישי בצהריים, בקביעות מאז שנת תשמ"ט (1989), בתום העבודה ההתנדבותית ב"תל חי", לטפל בשלושה אחים נכים, חולי תסמונת-דאון, בביתם בבני-ברק, במסגרת אגודת "על"ה" (עזר לילד הנכה). ואכן, מצבם של השלושה השתפר להפליא עם השנים. מבני-ברק היה שב משה באדיקות ללימודי התורה בירושלים. משה היה בן 70 במותו. הותיר אשה, בן ובת, נכדים ואחים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בהר תמיר בירושלים.
ברוך גרואני
 
בן במשפחה ברוכת ילדים ולו ארבעה אחים וארבע אחיות. התגורר עם משפחתו בשכונת נחלאות בירושלים. לאחר מלחמת העצמאות עברה המשפחה להתגורר בשכונת ממילא.
ברוך סיים בית ספר יסודי עירוני לבנים בירושלים. את לימודי התיכון שילב בעבודה במחלקת הדפוס ב"משביר", על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. את שירותו הצבאי עשה בחיל התותחנים. לאחר שהשתחרר, התקבל לעבודה בתעשייה הצבאית ועבד שם למעלה משלושים שנה, בתור חרט ואחראי על מכונות ההשחזה.
בשנת 1969 התחתן ברוך עם אסתר לבית צמח. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים: מנחם ועודד התאומים, ואחריהם דורון ושירה. ברוך חי עם משפחתו באושר במשך 17 שנים בשכונת קטמון בירושלים, ולאחר מכן – עברו להתגורר בשכונת גילה. ברוך היה אב למופת ובעל מסור ואוהב. כשאסתר רעייתו חלתה במחלה קשה, לא מש ממיטתה במשך תקופה ארוכה וסעד אותה, עד להחלמתה, ימים כלילות.
ברוך היה אדם בעל ידי זהב, איש של מעשים והרבה תכניות לעתיד. הוא אהב לעזור לאנשים מכל הלב, היה איש חם ואוהב שביתו תמיד היה פתוח לכל. הוא היה אדם צנוע, ירא שמיים, שנהג להתפלל דרך קבע בבית הכנסת "משכן גבריאל" ואף היה אחד התורמים לאחזקת המקום. אחד מנוהגיו המבורכים היה לבקר ביקורי חולים. הוא סעד חולים ועזר בכל שיכל לנזקקים באשר הם.
ברוך היה אדם שמח בחלקו ומאמין תמיד בטוב. הוא היה אופטימי ביותר לגבי המצב במדינה, מתוך אמונתו האיתנה וזיקתו לארץ ישראל.
בבוקר יום שלישי, ח' בתמוז תשס"ב (18.06.2002), נסע ברוך לבקר חבר. הוא שמע על התראות כי מחבל "מסתובב בעיר", אך דברים כגון אלו מעולם לא הפחידו אותו. ברוך עלה על אוטובוס "אגד" בקו 32א, העושה את דרכו מגילה למרכז ירושלים. ברוך היה בן 59 במותו. הותיר אישה וארבעה ילדים, אחים ואחיות. הוא הובא למנוחת עולם בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים.
לאחר מותו של ברוך כתבה בתו שירה:
"... אבא שלי נרצח ע"י בן עוולה / הוא ועוד 18 אנשים מהשכונה / אנשים חפים מפשע / שנרצחו ע"י כוחות הרשע.
מי ייתן ולא נדע עוד צער ומכאוב / ובלבנו הוא תמיד יישאר קרוב / כי את אבא אפשר רק לאהוב...".
אורית היילה
 
נולדה בכפר אברטנסה שבאזור גונדר באתיופיה, בשנת תשמ"ב (1982). בת במשפחה ברוכת ילדים ולה שבעה אחים ואחיות. עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1985 במסגרת "מבצע משה", והיא בת שלוש שנים.
אורית, הייתה ילדה חיננית ועליזה, שמחה תמיד בחלקה ופעלתנית ביותר. היא גדלה באשקלון, ולמדה בבית הספר היסודי "עוזיאל". ילדה חברותית ושמחה, טובת לב ורגישה לזולת.
בהיותה בתיכון עברה אורית ללמוד בתנאי פנימייה באולפנת "גבעת וושינגטון" שביבנה. שם בגרה והיתה לנערה רצינית ונבונה, שהפכה בשאלות מהותיות על החיים ועל גורל האדם, כגון, מה תכליתו של האדם בעולם, מה ייעודו בכלל ומה ייעודה שלה בפרט, האם הקב"ה קיים, האם הוא משגיח על ברואיו, ועוד כיוצא באלה.
לאחר ימיה באולפנא אורית החלה ללמוד במדרשת "עטרת" שבירושלים. במדרשה החלה למצוא מענה לשאלותיה ולתהיותיה השונות. במשך שנתיים וחצי בהן למדה במדרשה, היא כמו בנתה את עצמה, פיתחה את כישוריה הרוחניים, התחזקה באמונתה ביהדות והגדירה לעצמה את מטרותיה לחיים: להתפתח ולבנות בית יהודי כשר, אשר יתנהל ברוח התורה והמצוות.
בשילוב עם הלימודים, אורית עבדה לפרנסתה במפעל הבגדים "לורד קיטש", שבגבעת שאול בירושלים. תפקידה היה לנהל את מחסן הבגדים בחנות המפעל, תפקיד שדרש ממנה מרץ רב, זריזות ויכולת להתקשר עם אנשים בצורה הטובה ביותר. את כל אלה ועוד עשתה אורית על הצד הטוב ביותר, שכן התברכה בכל אותן תכונות ומעלות. הממונים עליה היו מרוצים ביותר, קידמו אותה והאצילו לה עוד ועוד סמכויות.
כחודשיים לפני מותה, אורית עברה להתגורר בשכונת גילה בירושלים יחד עם אחת מחברותיה ללימודים. בגילה החלה אורית לנהל את חייה כעצמאית לכל דבר. אורית נפגעה אנושות בראשה, ומתה במקום.
אורית הייתה בת 20 במותה. הותירה הורים ושבעה אחים ואחיות. היא הובאה למנוחת עולם בבית העלמין בגבעת ציון, אשקלון.
הלנה איוון
בסוף שנות השישים החלה הלנה לעבוד כמטפלת בבית משפחת ארינה וניקולאי מיניי בבוקרשט בירת רומניה. עד מהרה היא הייתה לחלק בלתי נפרד מן המשפחה, ונחשבה בעיני הילדים כ"אמא שנייה". גורלה נקשר בגורל משפחת מיניי לעד כשבשנת 1977 הצילה את ילדי המשפחה מהריסות ביתם, בעת רעידת אדמה קטלנית.
כאשר עלו בני משפחת מיניי לישראל, בשנת 1983, ברור היה להם שהלנה מצטרפת למעברם לחיים חדשים בארץ חדשה. המשפחה התיישבה בירושלים.
לא היה קל להלנה בארץ, עם מעמד חוקי זמני, אך כעבור זמן קצר היא התאהבה במקום ובאנשים, וכל משאלתה הייתה להיות ישראלית. לגאוותה לא היה גבול כשבשנת 1992, אחרי שעברה כדת וכדין תהליך גיור ארוך, קיבלה הלנה תעודת אזרחות של מדינת ישראל. בת 62 במותה. הלנה הובאה למנוחות בבית העלמין בירושלים.
אימאן כבהה
 
נולד בכפר ברטעה שליד חדרה ביום 09.03.1977. בן במשפחה ברוכת ילדים, ולו אח וחמש אחיות. למד בבית הספר היסודי בכפר ברטעה ובתיכון באום אל-פחם.
מאז היותו ילד נודע איימן בתור טיפוס חברותי במיוחד, חובב טבע שהרבה לטייל בהרים ובשדות הפתוחים. כולם אהבו את איימן. הוא היה צעיר חם ואדיב, אשר אהב לעזור לחבריו הרבים ולבני המשפחה. הוא סלד מאלימות ולא יכול היה לסבול ויכוחים וקטטות. איימן היה טיפוס שאהב לוותר ושתמיד חיפש את הדרך לפשרה והיגיון. הוריו של איימן מספרים: "הוא היה ילד ממושמע, גם להורים וגם למורים. הוא התרחק מחברים שובבים, ובכפר כולם העריכו אותו וחלקו לו כבוד. קל היה להתיידד עם איימן. הוא לא השתייך לשום זרם או תנועה או מפלגה כלשהי".
הוריו של איימן חינכו אותו להשכלה ולדרך ארץ. תמיד הקפידו שיתפנה ללימודים בראש ובראשונה, ורק אחר כך – לכל השאר. איימן גדל בידיעה שככל שיחכים ויקנה דעת, ייטיב לבחור את הדרך הנכונה לו בחיים. הוא היה מרבה לקרוא ספרים; הייתה לו ספרייה קטנה, ומחשב שאיתו בילה שעות רבות מזמנו.
לאחר לימודיו בתיכון איימן למד הנהלת חשבונות במכללת רמת גן, והוסמך כמנהל חשבונות סוג 3 וכיועץ מס. אחר החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוג לראיית חשבון, וכן למד חינוך מיוחד במכללת "דוד ילין" בירושלים. בנוסף ללימודים איימן השתתף בפרוייקט "פרח", פרוייקט חונכות של סטודנטים לתלמידים נזקקים. הוא התגורר בדירה שכורה עם שותפים, והיה נוהג לבשל לכולם, או יוזם יוזמות שונות ומבורכות לטובת הבית.
בחופשות שבין תקופות הלימודים איימן עבד בעבודות שונות, כנהג משאית, כעובד בניין, כמתדלק בתחנת דלק או כעובד בסופרמרקט. בשעות הפנאי אהב מאד לשחק ולהשתובב עם ילדי המשפחה הקטנים. מגיל צעיר הוא אהב מאד כדורגל, והשתתף באימונים ובמשחקים של נבחרת הכפר. כשהיה לסטודנט באוניברסיטה, לא התאפשר לאיימן להמשיך ולשחק עם הקבוצה, אך מעולם לא זנח את אהבתו למשחק. איימן היה בן 24 במותו. הותיר הורים, אח ואחיות. הוא הובא למנוחת עולם בבית העלמין בכפר ברטעה, בהלווייה רבת משתתפים בה נכחו רבים שהכירוהו והוקירוהו.
גילה נקב
 
גדלה והתחנכה בפריז.
בתחילת שנות השבעים, לאחר מות אמה, שהייתה ניצולת שואה, עלתה גילה לישראל. היא התאהבה בירושלים ובחרה להתגורר בה, ומאוחר יותר להקים בה את משפחתה. גילה נישאה, ובין השנים 1973 ל- 1982 נולדו בנותיה: אלה, אורית ונועה. בשנים האחרונות לחייה, התגוררה בשכונת גילה.
במשך שלושים שנה, עד שנת 2001, גילה עבדה כסוכנת נסיעות בחברת "טראבקס", ובשנת 2002 החלה לעבוד במשרדי עמותת אלע"ד ("אל עיר דוד") בירושלים. גילה הייתה אשה אופטימית, בעלת חיוך נצחי. כל מי שהכיר אותה הכיר והוקיר את שמחת החיים התמידית שלה, גם בתקופות קשות. "אמא עבדה קשה", סיפרו בנותיה, "ולא ויתרה למרות הקשיים שהחיים הציבו בפניה". בשנת חייה האחרונה זכתה ליהנות מנכדה הראשון. בת 55 במותה. גילה הותירה שלוש בנות ונכד. הובאה למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים.
שירי נגארי
  
ילנה פלגוב
משבגרה, ילנה למדה באוניברסיטה והוסמכה כרופאת משפחה. היא נישאה לאנדריי פלגוב ונולדו ילדיהם: הבת קסניה, והבנים ארסני וקונסטנטין. ילנה הייתה אשה ואם מסורה, שהצליחה לנווט היטב בין עבודתה התובענית והמשפחה.
בתחילת שנת 2001 עלה אנדריי לישראל כדי להכין תשתית להבאת משפחתו ארצה. הוא שכר דירה בשכונת גילה בירושלים, ובסוף אותה שנה עלו לארץ גם ילנה ושלושת הילדים. ילנה החלה ללמוד עברית באולפן, ותכננה לשוב לעבוד כרופאה. בפיגוע נפגעו עשרות מנוסעי האוטובוס, ותשעה-עשר מהנוסעים, ביניהם ילנה שהייתה בדרכה לאולפן, נהרגו.
בת 42 במותה. ילנה הותירה בעל, בת ושני בנים. הובאה למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים.
ליאת יגן
גדלה והתחנכה בירושלים, למדה בבית הספר "ארו"ה" שבשכונת גילה ובתיכון המקצועי "אמי"ת" שבשכונת קרית מנחם, במגמת מינהל עסקים.
בתום לימודי התיכון ליאת התנדבה לשירות לאומי, ועבדה כמזכירה בלשכת ראש אגף כוח אדם במשטרה, במטה הארצי בירושלים. היא המשיכה בעבודה במשטרה כשנתיים נוספות, ככתבנית במטה הארצי, ובשנת 2002 החלה לעבוד כמזכירה במשרד עורכי דין בירושלים.
ליאת הייתה יפת תואר, מלאה בשמחת החיים, חייכנית תמידית, כזו המוצאת את הטוב שבכל דבר. היא הייתה חרוצה ושקדנית, קרובה למשפחתה, "טיפוס ביתי", חמה ואוהבת, שהייתה נכונה תמיד לעזור לסובביה, לתרום במה שיכלה ולשמח את מי שיכלה. התחביב העיקרי שלה היה צילום אירועים משפחתיים, כגון ימי הולדת וחתונות.
ליאת הייתה מאד קרובה לדת. היא אהבה לקרוא תהילים (אף במותה נמצאה כשספר תהילים בידה), אהבה לתרום ונהגה לעשות מצוות רבות בסתר. את קרוביה הייתה מלמדת תפילות ומזמורים, ותמיד הייתה במרכז אירועי החגים השונים, דואגת שכולם ישירו וישמחו ויתפללו את התפילות השונות. בבוקר יום שלישי, ח' בתמוז תשס"ב (18.06.2002), יצאה ליאת למקום עבודתה מלווה באחיה הקטן יוני, בן הזקונים במשפחה, שהיה בדרכו לבית הספר. השניים עלו על אוטובוס "אגד" קו 32א, העושה את דרכו משכונת גילה למרכז ירושלים. דקות ספורות אחרי כן, בצומת פת, פוצץ את עצמו מחבל מתאבד פלשתינאי שהיה בין הנוסעים. 19 בני אדם נהרגו בפיגוע, ביניהם גם ליאת. היא נפגעה אנושות בפיצוץ, ומתה מפצעיה כעבור זמן קצר בבית החולים. יוני, אחיה, נפצע באורח קל, והיה מבין כשמונים איש שנפצעו באירוע זה.
ליאת הייתה בת 23 במותה. הותירה הורים, אחים ואחות היא הובאה למנוחת עולם בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים.
כתבה אחותה של ליאת, יהודית: "היית אדם נפלא ומיוחד, שלפי הפנים שלך והחיוך המיוחד היה אפשר לדעת אם טוב או רע לך. כל הזמן אוהבת לעזור, לתת, לתמוך ולהקשיב, אך אף פעם לא דרשת בחזרה... אני מבקשת ממך, מלאך, שתעזרי לי ולכל המשפחה להתמודד עם האובדן הקשה הזה. שתפרשי כנף גדולה כי את באמת מלאך, ותשמרי על כולם, ושה' יגמול לך כמו שאת גמלת עם כל המצוות שעשית: גמילות החסדים, עזרה לזולת עם אהבת ה' יתברך, עם שמירת השבת כהלכתה, עם לדרבן אנשים ולהחזירם בתשובה, עם לעזור לאנשים להתמודד עם שינויים כל כך גדולים".
מדברי גיסתה של ליאת, יפית: "לעולם לא אשכח את שיחות הנפש שהיינו מקיימות, את היציאות, הבילויים והצחוקים, ולעולם לא אשכח את השבתות והחגים שליווינו יחד, ואת האהבה החזקה שהכנסת לי לשבת, לתפילות ולתהילים... אני מקווה שאעשה את הדברים שנדרשתי לעילוי נשמתך, ותברכי אותי מלמעלה שאצליח. לעולם לא אשכח אותך כי את נמצאת בתוך ליבי חזק ועמוק. מקווה שתישאי תפילה עלינו ועל כל עם ישראל, לשלום, לאהבה ולאחווה".
רחמים צדקיהו
רחמים (רמי) צדקיהו, בן 51 משכונת ארמון הנציב בירושלים, נהג בקו מספר 32א', בו אירע פיגוע ההתאבדות. הוא הניח אחריו אישה, מירי, וארבעה ילדים. צדקיהו החליף ברגע האחרון נהג שאיחר לעבודה והיה אמור לצאת באוטובוס שנפגע. צדקיהו היה אמור לנהוג באוטובוס הבא, כמה דקות אחריו. ''הוא היה אדם עליז, מלא שמחת חיים'', סיפר ירון צדקיהו, קרוב משפחתו. ''הוא היה צעיר בנפש, בריא וחייכן. אב למופת, שתמיד אהב לעזור לזולת''. צדקיהו עבד ב''אגד'' במשך 27 שנים. את רוב הנוסעים בקו הכיר באופן אישי. במשך תקופה מסויימת הוא היה הנהג של בית''ר ירושלים, ולדברי חבריו, היה אוהד ''שרוף'' של הקבוצה. ''הוא היה אדם בעל נוכחות, שאהב לשבת עם החבר'ה ולצחוק. בעל מוסר עבודה מהגבוהים שהיכרתי'', מספר יוסי צצ'קס, מנהל ''אגד'' בירושלים וחבר של צדקיהו. ''אגד היה כל חייו, הוא השתתף בכל אירוע של החברה. היה לו חוש הומור מיוחד, הוא יכול היה לצחוק על כל נושא, אפילו על הנושאים הרציניים ביותר''.
הנצחה:
  
מקורות:
אתר משרד החוץ
ויקיפדיה
אתר משרד ראש הממשלה
אתר ההנצחה לפיגוע
אתר ההנצחה לשירי נגארי
רויטרס
אתר ארגון נפגעי טרור ואיבה בישראל
AP Photo
אתר "מעריב"
אתר "ידיעות אחרונות"
אתר "הארץ"
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י chatulim בתאריך 18-06-2006 בשעה 12:53.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
