 |
04-06-2006, 14:10
|
 |
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
5.6.2002- פיגוע בצומת מגידו- סקירה
בתאריך 5.6.2002 בשעה 05:50, יצא אוטובוס בקו 830 של אגד מתל אביב לטבריה.
האוטובוס יצא מחדרה ונסע דרך צומת מגידו לעפולה (כביש 65).
סמוך לכלא מגידו נצמדה אל האוטובוס מכונית תופת ופוצצה אותו. האוטובוס היה עמוס אזרחים וחיילים. מעוצמת הפיגוע רוסק האוטובוס, בער והועף תוך שהוא מתהפך לפחות פעמיים. המכונית - טנדר רנו מסחרי, נגנבה מלוד, ונשאה לוחית זיהוי צהובה של מכונית סובארו ישראלית. במשטרה העריכו כי המכונית חצתה את קו התפר עוד באותו בוקר והגיעה ליעדה.
      
כתוצאה מהפיצוץ נהרגו 17 אנשים- מתוכם 13 אזרחים. 9 מהרוגי הפיגוע הם תושבי העיר חדרה.
הג'יהאד האיסלמי נטל אחריות לביצוע הפיגוע. בהודעה טלפונית שנמסרה לתחנת הטלוויזיה של החיזבאללה, אל מנאר, והודיע כי הפיגוע בוצע לציון יום השנה ה-35 למלחמת ששת הימים. ומיקומו נבחר כדי להביע הזדהות עם האסירים הבטחוניים הכלואים בכלא מגידו הסמוך. בהודעת הארגון נאמר כי "ביום השנה ה-35 לנפילת ירושלים, אנחנו אומרים שוב למנהיגות האויב: נמשיך לנפץ את קיר ההגנה של שרון, והישות הציונית לא תיהנה מביטחון או יציבות כשהיא כובשת את ארצנו, פלסטין". הערב הודיע הג'יהאד האיסלמי כי מבצע הפיגוע הוא חבר הזרוע הצבאית של הארגון (גדודי ירושלים), חאמזה סאמודי מג'נין.
הרשות הפלסטינית גינתה את הפיגוע, ודחתה את האשמות ישראל כי יו"ר הרשות יאסר ערפאת אחראי לפיגוע. "הרשות הפלסטינית מגנה את הפיגוע באזור מגידו, שגרם למותם של נוסעי אוטובוס ומכריזה בזאת כי אין לה קשר לפיגוע", נכתב בהודעה.
בתגובה לפיגוע, הפציצו מסוקים של צה''ל מטרות באיזור התעשיה של ג'נין.
מאפייני פעילותו המבצעית של ה-"גא"פ"
למרות שהמדובר בארגון קטן פעילותו הטרוריסטית הינה רחבת היקף ותוצאותיה קטלניות. מאז פרוץ העימות האלים (ספטמבר 2000) ועד ל"רגיעה" ביצע ה-"גא"פ" כ- 1,000 פיגועים 7, באמצעות "פלוגות ירושלים", הזרוע המבצעית-טרוריסטית שלו. בפיגועים הללו נהרגו קרוב ל- 150 איש ונפצעו כ- 950, רובם הגדול אזרחים.
הארגון ביצע שורה ארוכה של פגועי התאבדות באמצעות מחבלים ומחבלות, שהבולט שבהם היה הפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה בו נהרגו 21 אנשים ונפצעו כ-60. בקרב היעדים שבחר לעצמו הארגון בלטו אוטובוסים וריכוזי אזרחים בבתיעסקים ומקומות בילוי.
המחבל המתאבד חמזה סמודי
תושב ג'נין, בן 18, נסע ברכב תופת, נצמד לחלק האחורי של אוטובוס אגד, קו 830 לטבריה והתפוצץ בסמוך לו, כ- 500 מטר לפני צומת מגידו. תשתית הג'יהאד האסלאמי מאזור ג'נין בראשות איאד צואלחה (הרוג) היא התשתית האחראית לביצוע הפיגוע. מחקירת סעיד טובאסי, (חבר התשתית ועוזרו הבכיר של איאד (-עצור) )בשב"כ, עלה כי איאד צואלחה ביקש ממנו לארגן מכונית על מנת להכין ממנה מכונית תופת. סעיד הסכים וביקש את עזרתו של שאדי עמורי בארגון העניין. שאדי ארגן רכב בצבע לבן, דומה לטנדר, (רנו קנגו) בתמורה העביר לו סעיד 8000 ש"ח. סעיד ושאדי פנו לרושדי נורסי וביקשו ממנו לוחיות רישוי צהובות ללא שהסבירו את ייעוד בקשתם. השניים קיבלו את הלוחיות (של רכב סובארו גנוב) ושילמו לו 200 ש"ח. סעיד ושאדי נסעו לביתו של איאד לאחר שהרכיבו את הלוחיות הצהובות וסייעו לו להעמיס מביתו שתי חביות. איאד הסביר להם כי מדובר בחומר נפץ. להערכת סעיד משקל כל חבית היה כ 55 ק"ג. בין היתר, עסק סעיד טובאסי בימים שלפני הפיגוע בנוסף לייצור המטען שהיה ברכב, ובהכנתו של המתאבד לפיגוע.
אלו שמות הרוגי הפיגוע וסיפוריהם האישיים:
סמלת ויולטה חיזגאייב
אמה של ויולטה נהרגה שנתיים לפני הפיגוע בתאונת דרכים ואביה מת ברוסיה ממחלה קשה. לויולטה היתה אחות צעירה בשם אידה. אח נוסף הוא יצחק, בן 20, שהיה אמור לנסוע עם ויולטה באוטובוס, אך היתה לו הפנייה לבית החולים רמב"ם.
השלושה גדלו אצל דודתם מינה בחדרה, שהיתה אפוטרופוסית שלהם מאז נפטרה אמם. המשפחה עלתה מהעיר דרבנט, שבצפון הקווקז, בשנת 94'. בקו האוטובוס שהתפוצץ היתה נוסעת יום יום לבסיס חיל החימוש שליד צומת גולני, שם שירתה כטכנאית תעשיה וניהול. ויולטה היתה אמורה להתחיל ביום שני הקרוב לפיגוע לעבוד בסניף מקדונלדס המקומי, לאחר שקיבלה אישור עבודה מהצבא. שמונה חודשים לאחריו היתה אמורה להשתחרר. היא רצתה ללמוד באוניברסיטת ת"א.
סמ"ר לירון אביטן, בת 19
לירון אביטן היתה בדרך לבסיסה במחנה שמשון, שם עמדה לסיים באותו יום קורס מפ"טיות. כהרגלה, היא נסעה לבסיס בקו 830. לפני כן, היא התעוררה מוקדם, סידרה את המטבח, ניגשה למכולת לקנות מצרכים לאחיה הקטנים, ולאחר מכן העירה את בני המשפחה וביקשה מאמה שתסיע אותה לתחנת האוטובוס.
אחיה הקטן של לירון, מתן, נפצע קשה לפני כמה שנים באופן בתאונה, ומאז נזקק לעזרה. "לירון היתה גם האמא המטפלת בבית ועזרה בכל דבר אפשרי", סיפרה הדודה אבלין.
סמל שריאל כץ, בן 21
רצה לצאת לקורס קצינים
סמל שריאל כץ ז"ל, בן 21, למד בבית הספר "אורט יד ליבוביץ'" בנתניה במגמת מחשבים ואלקטרוניקה. על אוטובוס התופת עלה שריאל בדרכו לחוות-השומר, שם שירת כמכשירן. בשל מצבם הרפואי הרופף של הוריו חזר כל ערב לישון בביתם בנתניה, ויום יום עשה דרכו לבסיס, באותו אוטובוס, באותה שעה, באותו ספסל, אחד לפני האחרון. בספסל הזה, ככל הנראה, נהרג.
"הוא היה אחד החיילים היותר טובים שהיו לי. תמיד תרם את המקסימום ליחידה", ספד לו מפקדו. קצינה ביחידתו סיפרה: "שריאל רצה מאוד ללכת לקורס קצינים. זה היה חלומו הגדול. למרות שהיו לו הקלות הוא סירב לנצל אותן, ובימים אלה כבר עמד בפני ראיון הקבלה לקורס".
סמ"ר אלירן בוסקילה, 21
 
סמ"ר אלירן בוסקילה, בן 21, ציפה בקוצר רוח לתחילת תקופת הקבע שלו כאיש חיל החימוש בבסיס בצפון. אלירן תיכנן "לצאת לעצמאות" - ולהשכיר דירה בטבריה יחד עם נגדים אחרים. אלירן גדל בשכונת שלמה בחדרה ולמד בישיבת בית שמואל. אביו, ציון, הוא מנהל מחלקה במפעלי נייר חדרה. האם, מרים, עובדת במרכז הרפואי שער מנשה. משפחת בוסקילה מוכרת מאוד בשכונה הוותיקה.
מחוץ לבית המשפחה עמדו המומים ודומעים שלושה חברים - עופר בורה, משה ולד ויאיר מאיר. אלירן היה הצלע הרביעית בחבורה שלמדה יחד מכיתה א' ונפרדה רק לאחר הגיוס. אלירן הלך לחיל חימוש. "הוא אהב מאוד מחשבים ואלקטרוניקה", מספר יאיר, "בכל פעם שהיינו באים אליו הוא הראה לנו איזו המצאה שבנה".
סמ"ר צביקה גלברט, 20
חודשיים לפני ניצל מפיגוע
חודשיים לפני הפיגוע ניצל סמ"ר צביקה גלברד ממוות. הוא לא הספיק להגיע בזמן לאוטובוס בקו 823, ועלה על האוטובוס שיצא זמן קצר אחריו. צביקה, תושב חדרה, ראה במו עיניו כיצד האוטובוס שהחמיץ מתפוצץ בכביש ואדי ערה. ב-5.6, באוטובוס אחר, לא שפר עליו מזלו.
"צביקה היה הנסיך של הבית, בחור מאושר וחייכן שאהב לצייר, סיפרה בבכי אחותו זהבית. צביקה שירת כפקיד שלישות, ולמרות גילו הצעיר שימש גם כשופט כדורגל בליגה ב'. "הוא חיכה בקוצר רוח למונדיאל", סיפרו חבריו. "רק בשבוע שעבר הוא ביקש שיחברו אותו לערוץ הספורט, ועכשיו הוא לא יוכל להינות מזה".
סמל דותן רייזל, 22 מחדרה
נהרג חודש לפני חתונת אחיו
סמל דותן רייזל (22) היה חלק מקבוצת חיילים מחדרה ששירתו באותו בסיס של חיל החימוש, ונהגו לצאת יחד לבסיס.
רייזל, בן למשפחה ותיקה מחדרה, היה הצעיר מבין שלושה ילדים. אחיו הבכור עומד להתחתן בעוד כחודש.
דותן רייזל למד בבית הספר התיכון "עמל למדעים ואמנויות", ולאחר מכן השלים תואר הנדסאי אלקטרוניקה. הוא אהב מחשבים והיה מעורב בפעילות החברתית בבית הספר.
בצבא הספיק לשרת שנה. חבריו מספרים שהיה מלא שמחה ואהב לטייל, לצאת לקניות ולבלות אחרי שהיה מגיע הביתה מהצבא.
סמל יגאל נביפור, 22
היה "מורעל צבא"
"יגאל היה מורעל על הצבא וראה בצבא את עתידו", כך סיפרו בני משפחתו של סמל יגאל נביפור בן 22, שנהרג בפיגוע בצומת מגידו.
רוני, אביו של יגאל, רצה לקנות לבנו מכונית לנסוע לבסיסו הסמוך לחיפה, אך יגאל סירב: "אולי אם הוא היה נוסע במכונית החיים שלו היו ניצלים", אמר האב לאחר שהתקבלה הבשורה המרה על מותו, בפיגוע בצומת מגידו.
יגאל גדל בנתניה ולמד בבית הספר אורט בעיר. לפני כשנתיים התגייס לצבא ושירת בחיל התחזוקה. מדי בוקר ב- 5:30 עלה לאוטובוס בקו 830 של אגד ועשה את דרכו לבסיס.
סמ"ר דוד סטניסטלבסקי, 23
בחודש הבא היה אמור דוד סטניסלבסקי לטוס לאוקראינה ולהתארס שם לוויקטוריה, חברת הילדות שלו. לדברי אמו, אירנה, "ויקטוריה תיכננה לעלות לארץ לאחר החתונה. עכשיו כל החלומות התנפצו". דוד עלה לארץ מאוקראינה לפני ארבע שנים וחצי עם אמו. בצה"ל שירת כנהג, ובפברואר חתם על שירות בקבע. שלשום הגיע דוד לביתו במפתיע, לחופשה מבסיסו שעל גבול ירדן. בלילה התקשרו אליו מהבסיס ומסרו לו שעליו להסיע משאית מצומת גולני. בצומת נתניה עלה על קו 830 בדרכו לשם.
רב"ט דניס בלוימין, בן 20
חשש להיות "הבא בתור"
רב"ט דניס בליומין (20) חשש מאוד מהנסיעה באוטובוס דרך ואדי ערה. פעמיים, מספרת גיסתו אלנה, עבר עם האוטובוס אחרי שהתרחשו בכביש פיגועים.
בפיגוע האחרון בכביש, לפני כשלושה חודשים, היה אמור המחבל המתאבד לעלות על האוטובוס שבו ישב רב"ט בליומין ורק משום שאוטובוס אחר עקף והעלה את המחבל הוא "פיספס" את הפיגוע. דניס אמר לאמו כי יש לו תחושה רעה שהוא עלול להיות הבא בתור. זאת הסיבה שהקפיד לנסוע רק באוטובוס האקספרס, שלא עוצר בואדי ערה.
רב"ט דניס בליומין עלה מאוקראינה בשנת 91'. גיסתו, אלנה, אומרת כי מגיל 15 התאהב במחשבים, ועסק שעות בבניית אתרי אינטרנט.
רב"ט אברהם ברזילי, 19
חזר מחופשה לא צפויה בבית
רב"ט אברהם ברזילי הפתיע את הוריו, כשהגיע לחופשה לא צפויה מהצבא. בבוקר יצא עם אביו לתחנת האוטובוס, ושם נפרד ממנו. שעה לאחר מכן נרצח בפיגוע.
אברהם ברזילי למד בבית הספר "אורט הרמלין" בנתניה. הוא התגייס לחיל החימוש לפני חצי שנה, סיים קורס בבסיס הדרכה של החיל והוצב במחנה שמשון, שם היה אחראי על תחזוקת ציוד הקרקע.
חבריו סיפרו כי הוא היה בחור שתמיד אהב לעזור ולתרום. עוד סיפרו כי לא אהב להתבלט, ושמר על פרטיותו. הוא מאוד אהב לשחק כדורסל ולבלות.
רב"ט גנאדי איסקוב, 21
קיבל התפקיד שרצה
סמ"ר גנדי איסקוב היה אמור לקבל שתי בשורות משמחות בבסיסו - מינוי למש"ק מחשבים ודרגת סמל, אבל גנדי הקדים את צאתו מתל אביב בחצי שעה, לבקשת חברו ליחידה שיגיע להחליפו מוקדם יותר, ונהרג.
משפחת איסקוב עלתה ארצה ב-98' מדגאסטן. גנדי החל ללמוד במכינה באוניברסיטה העברית, אך החליט לעזוב באמצע ולהתגייס לצה"ל. בהתחלה הוצב כמש"ק, אבל בעקבות אהבתו הרבה למחשבים ביקש להחליף את מש"ק המחשבים שהשתחרר. "כששמעתי על הפיגוע", סיפר מפקד הבסיס, "מיהרתי לבית החולים בתקווה שברגע שישמע על מינויו שרצה הוא יתאושש, אך שם בישרו לי שגנדי נהרג.
רב"ט ולדימיר מררי, 19
לא יחגוג יום הולדת 20
רב"ט ולדימיר מררי שוחח עם אחותו אירנה ואמר לה כמה היה רוצה ללמוד אחרי הצבא. בבוקר עלה על אוטובוס המוות, ואחותו התבשרה שנהרג בפיגוע.
ולדימיר מררי עלה עם משפחתו ממולדביה לפני כשלוש שנים. הוא למד בתיכון עמל ב' בחדרה, ולדברי אחותו אירנה, גם "עבד ועזר רבות למשפחה".
"בחודש האחרון הוא נסע יום-יום בקו הזה לצבא, לאיזור טבריה", סיפרה אחותו, "איזה חברים היינו, בלב ובנפש. הוא היה זהב. פשוט בחור אדיר שעזר לכולם". ובדמעות הוסיפה: "בעוד חמישה שבועות הוא היה צריך להיות בסך הכול בן 20. זה כבר לא יקרה".
סמל סיון וינר, בת 19
יום לפני הפיגוע בקו 830 מלאו לסמלת סיון וינר 19. בערב היא בילתה עם האחייניות הקטנות שלה בבית אחיה, שלא רצו לתת לה ללכת, ובלילה יצאה עם חברים למועדון באלנבי. "היא רצתה לחזור לבסיס שלה ליד טבריה בלילה, כדי לא לאחר", סיפר אחיה דדו, "אבל אמרתי לה שלא תיסע בלילה, אני אקפיץ אותה לתחנה, שתספיק לעלות על האוטובוס הראשון ... דיברנו איתה בשש ורבע, התקשרתי לבדוק אם היא תפסה את האוטובוס. ובחדשות של הבוקר אמא שמעה על הפיגוע. ישר ידעתי, שזה האוטובוס, והיא נפגעה. הפלאפון שלה לא היה זמין".
סיוון סיימה תיכון בקריית שרת בחולון במגמת ספורט ואתלטיקה, ועד לגיוס בדצמבר 2001 היא רקדה בלהקת מחול "הורה רעים". ביום ראשון היא היתה אמורה לפתוח במחזור ראשון של טירוניות בתור מ"כית.
אזרח ציון אגמון, 50
  
עו"ד אגמון שימש בעבר כתובע משטרתי. לאחר שסים את שירותו במשטרה פתח משרד משגשג במרכז נתניה. הוא שימש, בין היתר, כחבר דירקטוריון של הרדיו המקומי, "אמצע הדרך" והיה מעורב בניהול התחנה. הוא היה חבר בעמותת "אור" שעסקה בסיוע לנזקקים, וחבריו מעידים שאהב לתרום למען הכלל.
ציון, בן צביה ושמעון בוסי, נולד בירושלים בכ"ד בניסן תש"י (11.04.1950). בן למשפחה יוצאת תימן, אח לרבקה, מאיר, מזל, יחיאל ומרגלית. הוריו עלו מתימן לפרדסיה, משם עברו לירושלים, אחר כך גרו במושב פדויים שבדרום הארץ, ולאחר זמן קצר עברו לנתניה.
ציון גדל והתחנך בנתניה. הוא למד בבית הספר "תחכמוני" ובתיכון הממלכתי-דתי "בר אילן". בתקופת נעוריו היה גם מדריך בגדנ"ע.
בתום לימודי התיכון, ציון התגייס לצה"ל ושירת בתור לוחם בחטיבת גולני. לאחר שירותו הצבאי, התגייס לשורות המשטרה, שם עבד במשך שנים בתור חוקר במדור רמאויות והיה שותף, כראש צוות חקירה, לחקירות שונות ומורכבות.
ציון היה אדם חרוץ, נחוש בדרכו תמיד להצליח. הוא ראה בעבודתו המשטרתית שליחות ואתגר. במקביל לעבודתו במשטרה, ציון למד משפטים באוניברסיטת תל אביב. את התמחותו בעריכת דין עשה בפרקליטות המדינה, במחוז תל אביב. משהוסמך כעורך דין, עבד כתובע משטרתי. את שירותו במשטרה סיים בדרגת פקד.
בשנת 1978 ציון נישא למרגלית. כעבור ארבע שנים נולד בנם היחיד, יובל.
בשנת 1987 פרש ציון משורות המשטרה, ופתח משרד לעריכת דין בנתניה. בהיותו עורך דין, סייע רבות ללקוחות מעוטי יכולת. הוא דאג לעולים חדשים יוצאי אתיופיה ולנזקקים בכלל. בקרב מכריו היה ידוע כעורך דין הגון וישר, איש נעים הליכות, עמית למקצוע שראוי להתכבד בו.
לצד היותו עצמאי, המשיך לתרום למען הכלל ואהב מאד את עבודתו הציבורית. ב – 1990 ציון הקים את "עמותת אור", עמותה חברתית שמטרתה לסייע לנזקקים, ולשמר את מסורת יהדות תימן. בין יתר פעולותיה, העמותה הפיצה גיליון דו-שבועי בשם "אור השבת" בבתי הכנסת התימניים בארץ.
בבוקר יום רביעי, כ"ה בסיוון תשס"ב (05.06.2002), היה ציון בדרכו לדיון בבית משפט בטבריה. הוא נסע עם בנו החייל, שהיה בדרכו לבסיס, באוטובוס "אגד" קו 830, מתל אביב לטבריה. סביב השעה 7:15 בבוקר, בהגיע האוטובוס לצומת מגידו, התנגש בו מחבל פלשתינאי שנהג ברכב עמוס חומר-נפץ. המחבל פגע בתא הדלק של האוטובוס ובכך גרם לפיצוץ מירבי. מעוצמת הפיצוץ, האוטובוס התהפך באוויר והתרסק בלהבות.
כתוצאה מפיגוע קשה זה, 17 בני אדם נהרגו, ביניהם גם ציון.
אזרח, שמעון תמסי
שמעון, בן מונה ופול, נולד בפריז שבצרפת, בכ"ז בתשרי תשכ"ו (23.10.1965). אחיהם של דני ואילן, עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1970. שמעון למד בבית הספר היסודי "ויצמן" ובתיכון "עירוני ז'" שביפו, והמשיך לפנימייה הצבאית בחיפה.
אחרי השירות בצה"ל שמעון עבד במסעדת "שיפודי התקווה" שבשכונת התקווה בתל אביב. בתקופה אחרת – ניהל חנות מינימרקט ברחוב אבן גבירול בתל אביב; אחר, עבד במסעדת "איציק הגדול" ביפו. כל חייו המקצועיים של שמעון סבו סביב ענף ההסעדה, שכן, מגיל צעיר הוא גילה כשרון מיוחד בתחום המטבח. "הוא נהג לצאת לדיג, לחזור הביתה ומייד לבשל לכל המשפחה ולשכנים", סיפרה אשתו.
משנת 1999 ניהל שמעון, עם אמו ואחיו, בית-קפה ברחוב יפת ביפו - קפה "פאול'ס". המקום התאפיין בקירוב לבבות, ואחווה בין יהודים וערבים. בית הקפה נקרא על שם אביו, פול, שעסק בענף הקפה ארבעים שנה והיה הראשון שהקים בארץ, בעזרת ידע שהביא מתוניס ומצרפת, אספרסו-בר. שמעון נהג להמציא טעמים של משקאות בבית הקפה שלו, ואלו קיימים בחלק ניכר מבתי הקפה בארץ.
שמעון היה נשוי לקלודין. בשנת 1990 נולד בנם היחיד, ניר.
שמעון אהב מאד את הים, והעביר את אהבתו לאשתו ולבנו. לא פעם היה שמעון דג בים עד השעות הקטנות של הלילה, קלודין היתה מציירת את יפו, והבן ניר היה משחק ביניהם עד שהתעייף ונרדם בשק שינה על המזח. ריח הים המלוח, והקפה החם הנוטף מפינג'ן, היו חלק בלתי נפרד משגרת חיי המשפחה.
גם העיסוק בספורט היה מאהבותיו הגדולות של שמעון. הוא היה רוכב אופניים דרך קבע ומשחק כדורגל. היתה לו אהבה עצומה לקבוצת הכדורגל "מכבי" נתניה, בה שיחק כשוער בנעוריו, והוא נהג להגיע למשחקים עם בנו ניר כששניהם מאובזרים בצהוב, צבע הקבוצה, מכף רגל ועד ראש. בחודשי חייו האחרונים, שמעון השתלם בשלוחת מכון וינגייט בכפר-תבור בלימודי ספורט, בכוונה להפוך מאמן כדורגל לנוער. כדורגל היה לו תחביב במשך כל חייו, ועתה התכוון להופכו למקצוע.
בבוקר יום רביעי, כ"ה בסיוון תשס"ב (05.06.2002), התנגש בצומת מגידו מחבל שנהג ברכב עמוס חומר-נפץ באוטובוס "אגד" קו 830, שעשה את דרכו מתל אביב לטבריה. שמעון היה בדרכו לכפר-תבור, שם אמור היה להיבחן בבחינות הגמר בלימודיו לתפקיד מאמן כדורגל.
אזרחית, עדי דהן, בת 17.5
  
טרגדיה שנייה במשפחה בתוך חודשיים
האסון שנחת על משפחת דהן מעפולה הוא מסוג הדברים שהמוח אינו יכול לעכל והלב לא יכול לשאת. חודשיים לאחר שאיבדו את בנם, שלומי (26), מדריך טיולים שנהרג בתאונה באיזור אילת, היכה המוות שוב במשפחה: בתם, עדי (17 וחצי), נהרגה בפיגוע התופת בצומת מגידו.
עדי, תלמידת י"א בתיכון אורט בעפולה, יצאה מוקדם בבוקר מביתו של חברה, נועם, בשכונת פלורנטין בתל אביב, בדרכה לבית הוריה. נועם ליווה אותה לתחנה המרכזית, הם נפרדו לשלום, והוא הביט בה כשעלתה על קו 830.
כשנודע למשפחתה על הפיגוע, ולאחר זמן ממושך שעדי לא יצרה קשר עם איש, החלו בני משפחתה לחפש בבתי-החולים. דודתה של עדי, יהודית בן-עטיה, עובדת ותיקה בבית החולים "העמק" בעפולה, הגיעה למרכז המידע בבית החולים, אך לא הצליחה לגלות מה עלה בגורל אחייניתה.
"עדי, יפהפיה, פרח שלי", ניסתה הדודה לקרוא לאחייניתה באמצעות כלי התקשורת, "אנחנו לא יודעים מה קורה איתך. תתקשרי אם את בחיים. לא מוצאים אותך בבית-חולים. אמא תשתגע. לפני חודש וחצי הלך לנו פרח אחד ועכשיו עוד פרח?".
שעות נעו בני המשפחה בין תקווה לייאוש, אולם ככל שעבר הזמן, היה ברור שעדי לא בין החיים. גם במשטרה העריכו שעדי נהרגה ומסרו הודעה לבני המשפחה. "זו בת הזקונים שלי. רק לפני חודשיים איבדתי את בני שלומי ז"ל", מיררה בבכי האם, מרסל. "איבדנו את הפרח שבגן", אמר מקס כהן, דודה של עדי, "מה יהיה על המשפחה הזו? לא תהיה יותר שמחה בבית הזה".
שלומי דהן נהרג חודשיים לפני הפיגוע באיזור אילת. הוא שימש כמדריך טיולים בחברה לטיולי מדבר, ובמהלך טיול לילי הידרדר לתהום עם הרכב שבו נהג. "עדי עוד לא הספיקה לעכל את מותו של שלומי", סיפרה אתמול חברתה, זכה ברזילי. "תיכננו לעבוד, לחסוך כסף ולרדת לאילת בחופש. היא רצתה לבקר במקומות שבהם שלומי חי. הם היו מאוד קשורים".
דודתה של עדי, שושנה כהן, סיפרה כי לאחר מות אחיה הגדול ניסתה עדי להחזיר את החיים לבית. "היא הייתה עמוד התווך של המשפחה, ילדה מוכשרת ומלאת שמחת חיים. עד שהחיוך התחיל לחזור לבית הזה, הגיעה המכה הנוראה הזו", אמרה.
ארבעה ילדים היו למרסל ולגבי דהן. עכשיו נותרו להם שניים: הבכורה, גלית ודורון. "אני לא יודעת איך הם ימשיכו", אמרה הדודה שושנה.
אזרח אלי טימסיט, 32
 
אליהו (אליקו), בן זהרה ומיכאל, נולד בכ"ג באדר א' תש"ל (01.03.1970). גדל בשדרות.
משבגר עבד אליהו בעבודות שונות. תקופה מסוימת הוא חי בירושלים. את מיטב זמנו הקדיש לאימו, אשר סבלה ממחלה קשה. הוא סעד אותה כמיטב יכולתו.
בבוקר יום רביעי, היה אליהו בדרכו לחופשה בטבריה, לשפת הכנרת. הוא נסע במונית לתל אביב ושם עלה על אוטובוס "אגד" קו 830, העושה את דרכו מתל אביב לטבריה.
סמוך לשעה 7:15, בצומת מגידו שבדרך לעפולה, התנגש באוטובוס הנוסע מחבל-מתאבד פלשתינאי עם רכב עמוס חומר-נפץ. המחבל פגע בתא הדלק של האוטובוס ובכך גרם לפיצוץ מירבי. בן 32 במותו. חודש לאחר מותו נפטרה אימו, וקברה סמוך לקברו.
ביום שלישי, 7/6/05, בשעה 18:00, נחנכה בצומת מגידו אנדרטה לזכרם של 17 חללי הפיגוע באוטובוס, שבוצע בידי מחבל מתאבד לפני שלוש שנים ב- 5/6/2002. תשעה מחללי הפיגוע הקשה שהיה בצומת היו בני חדרה, שמונה חיילות וחיילים ואזרח. האנדרטה בצומת מגידו הוקמה על ידי משפחות כל החללים, ביוזמת עמותת המשפחות בראשותו של ניסן רייזל מחדרה, אשר שכל בפיגוע את בנו החייל דותן הי``ד.
מקורות:
Ynet
Walla
NRG
הארץ
משרד ראש הממשלה
האתר לאזרחים נפגעי פעולות איבה
רוטר.נט
האייל
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י chatulim בתאריך 04-06-2006 בשעה 14:14.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
