בן-גוריון אצלכם בסלון
התושבים השלווים של גבעת גן אברהם לא ידעו מאיפה זה נפל עליהם: השכם בבוקר הודיעו להם כי עליהם לפנות מיד את בתיהם, שכן המטכ"ל זקוק למשכן חדש, מוגן מפני הפצצות. מחקר חדש של מחלקת ההיסטוריה בצה"ל מספר על לחצים ופרוטקציות שנלוו לפינוי, על הפרת הבטחות, הזנחת המפונים והפגנות ספונטניות
ניר מן מקור ראשון

בצהרי יום שישי ה' באייר תש"ח נסע מיכאל (מייק) שנער בן ה-12 עם אביו למעמד הכרזת המדינה במוזיאון תל-אביב. כמה שעות מאוחר יותר רקד עם תושבי רמת-גן. השמחה היתה עצומה. הוא וחבריו קישטו את האופניים שלהם בסרטי קרפ בכחול-לבן והניפו דגלי לאום קטנים מנייר. "רקדנו וחגגנו עד שעת לילה מאוחרת", מספר שנער. "ידענו שמחר צפויה להיפתח מלחמה, אבל על הפינוי המתוכנן מבתינו לא ידענו דבר. הספקנו לישון שעות ספורות בלבד. בשבע בבוקר העירו את כל דיירי 'ההר' (גבעת גן אברהם ברמת-גן), ונקראנו להתכנס במגרש סמוך לבית ההבראה 'החלמה'. לפני המתאספים התייצב אבא פוקס, מפקד מחוז דן ב'הגנה', שהקריא לנו צו פינוי מבתינו. לפי הפקודה נדרשנו להתפנות תוך 24 שעות. כשהתושבים שאלו להיכן יפונו, התשובה היתה 'זאת הבעיה שלכם'".

התפאורה למעמד הסוריאליסטי כמו הופקעה מהוליווד. מהנקודה שבה עמדו התושבים, שנשלפו זה עתה ממיטותיהם, ניתן היה לראות כעל כף היד את דרמת התקיפה של חיל האוויר המצרי על שדה דב ותל-אביב. המטוסים המצריים חגו באין מפריע ועטו על מטרותיהם. אחד המטוסים אף חלף מעל הגבעה וירה לעבר המתקהלים צרור לא מכוון.

"לאחר אופוריית העצמאות בליל אמש היה ברור שאם המדינה וראש הממשלה צריכים את המקום, יש לפנותו ללא ספקות או הסתייגויות", מספר שנער. "גם מראה ההפצצה השפיע על ההסכמה להתפנות".

וכיצד זה נעשה?

"נעלנו את חפצינו בכוך בבית, ותוך 24 שעות עברנו לפנסיון 'פוליצר'. לאחר הפינוי המשכנו לבוא לשחק במקום. הצבא לא נחשב לפונקציה שצריך להתחשב בה, ואנשי הצבא מצדם התעלמו מאתנו. בשעה המכריעה ביותר במלחמת העצמאות הייתי נכנס ויוצא במחנה הפיקוד העליון של צה"ל כדי להחליף לבנים וגרביים. עד היום אין בלִבי על הפינוי מבתינו. המלחמה על הבית היתה מוחשית וקיומית, והצורך להיענות לדרישה היה מובן מאליו".

"ללא טענות ומענות"
כדי להבין את סיפורם של תושבי גן אברהם, צריך לזכור כי בשולי המעשים ההירואיים של הכרזת העצמאות והמערכה בגבולות, נדרשו ראשי המדינה הצעירה להקים במהירות תשתית לוגיסטית. בירושלים הנצורה התנהלו קרבות מרים, ומשרדי המוסדות הלאומיים היו מפוזרים ברחבי תל-אביב. לשכת ראש הממשלה ורוב משרדי מנהלת העם (הממשלה הזמנית) היו בשׂרונה, שהתפנתה מתושביה הטמפלרים ומהכוחות הבריטיים ששכנו בה. משרד הביטחון והמשטרה נהנו מחסות מתקני ההסתדרות הכללית, מועצת המדינה (הכנסת) שוכנה תחילה בשרונה ואח"כ בקולנוע 'קסם' שבקצה רחוב אלנבי, והפיקוד העליון של 'ההגנה' היה ב'בית האדום', שבבעלות מועצת פועלי תל-אביב. היה זה בניין בן שתי קומות ומרתף, שנבנה על שפת מצוק הכורכר בחוף תל-אביב, במקום שבו שוכן כיום מלון שרתון. קירותיו החיצוניים נצבעו באדום להבלטת זהותו הסוציאליסטית.

שעות אחדות לפני טקס הכרזת העצמאות החליט בן-גוריון להעביר את משרדי המטכ"ל מהבית האדום לרמת-גן. השיקול הביטחוני היה הגורם העיקרי, שכן ייעודו של הבית האדום היה גלוי וידוע למודיעין הערבי, והפך אותו למטרה זמינה מהאוויר ומהים. בן-גוריון, שחשש מהכוחות המצריים, כתב ביומנו: "מיד אחרי טקס ההכרזה חזרתי לבית המִפקדה ונתייעצנו על המצב המחמיר (...) הַיַפציצו הלילה את תל-אביב".

ואכן עם עלות השחר התממש האיום, כשרביעיית מטוסי ספיטפייר מצריים צללה על תל-אביב. במהלך נאומו של בן-גוריון ליהודי אמריקה החלה ההפצצה, שהדיה נשמעו ברחבי העולם. באותה שבת בוצעו תקיפות אוויריות נוספות, שגרמו לאחד-עשר הרוגים ופצועים רבים.

הבחירה בגן אברהם נבעה בין היתר משפע הירק שכיסה את הגבעה, וסיפק הסוואה טבעית מפני תקיפות אוויריות. בפועל, מודיעין האויב איתר במהירות את מקומו החדש של המטכ"ל. לבחירת המקום הביא גורם כבד משקל נוסף – אברהם קריניצי, ראש מועצת רמת-גן. כאשר בן-גוריון היה שקוע בדיונים קדחתניים בעקבות נפילת גוש עציון והקרבות בלטרון, קבע קריניצי את רשימת המפונים. בספרו 'בכוח המעשה' תיאר את האירוע: "פונו 50 דירות ללא טענות ומענות, ללא הכנות מוקדמות, ללא לחץ, ללא צבא וללא משטרה. הדירות שקבעתי פונו והמפתחות נמסרו לרשות המפקדה העליונה". נראה שפסטורליית הפינוי האידילית שתיאר קריניצי יופתה בשכתוב מאוחר, ולא היתה לגמרי מדויקת.



אלא שדברי השבח וההתפעמות מתקשים לטייח עובדה אחת שלא תועדה בדוקומנטציה ההיסטורית, וכנראה שלא במקרה. "התוכנית המקורית היתה למקם את המטכ"ל בשכונת תל-בנימין ברמת-גן ולא בגבעת גן אברהם", מציינת מרים אלרון, בתו של הבנקאי הרמן אלרן שהיה אחד מהמפונים. "תושבי תל-בנימין התנגדו לדרישה, והבחירה בגבעה נבעה מאופיים השקט והצייתני של תושביה היקים".

כאן לא רוסיה הצארית
גבעת בית ההבראה 'החלמה' התנשאה בגבולה המזרחי של רמת-גן. מראשה ניתן היה לצפות בכל גוש דן. הפנסיון, שנחנך ב-1934, נבנה מכספי העולים מגרמניה בסיועם של ראשי מפא"י בתל-אביב. ד"ר דורה בלוך, אשתו של ראש עיריית תל-אביב דוד בלוך, עמדה בראש הפרויקט, ונראה שלזיקתה ההדוקה לצמרת השלטונית נודעה השפעה על מהלך העברת המטכ"ל ברגע הקריטי ביותר.

לצד בית ההבראה נבנו מספר בתי מידות מרווחים של תושבים אמידים. שני בניינים בני שלוש קומות, בית קוּקס ובית יעקובוביץ', הוקמו מלכתחילה כבתי דירות להשכרה. תושבי ה'הר' התלכדו למשפחה שכונתית ויצרו הווי מגובש המאפיין יישוב מבודד. ההטרוגניות הגילאית של משפחות העולים ממרכז אירופה חיזקה את המרקם הפנימי. מרביתם היו דוברי גרמנית בעלי מקצועות חופשיים, ובערבים התנהלה בין התושבים פעילות חברתית כמו משחקי טניס וקלפים. גם לאחר הפינוי נשמרו הקשרים האישיים בין התושבים, למרות שנפוצו לכל עבר.

לאחר הסנוקרת המצלצלת מתושבי תל-בנימין, שהתנגדו בתוקף לתוכנית לפנותם, ננעל קריניצי על 'החלמה' והדיירים סביבו. נראה שהתנגדות ד"ר בלוך והתושבים לא נספרה מול מכבש לחציו. בעדות מאוחרת תיאר אבא פוקס את תגובת דורה בלוך: "היא שאלה אותי ממי הצו הזה, מי הוא זה אשר מילא לו לבו לבצע מעשה אכזרי כזה – לנשל עובדים מבית ההחלמה שלהם. כשעניתי לה כי דוד בן-גוריון עומד מאחורי זה, ענתה לי: 'הבה נראה מה יאמר דוד בן-גוריון לי, מה הוא חושב לו דוִד'ל, שכאן רוסיה הצארית והוא יעשה ככל העולה על רוחו'. לא היססה רבות, הרימה שפופרת הטלפון וטלפנה אל בית בן-גוריון. (...) לתשובת פולה, כי דוד איננו בבית, המשיכה דורה ואמרה: 'תאמרי לדוד'ל שאם הוא לא יחרוך את צו הפינוי נגדי, כף רגלי לא תדרוך על סף ביתכם'".

נראה שלמרות ההתפרצות הראשונית, הסכמתה של בלוך להעמיד את הפנסיון לרשות המטכ"ל נתפסה כמובנת מאליה. חיים ישראלי, עוזרו של בן-גוריון, העיד שבמשך שנים רבות הוקיר הזקן את נכונותה של ד"ר בלוך לסייע. "עד אחרית ימיה, גם כשהיתה חצי עיוורת, היא היתה מגיעה אל בן-גוריון, והוא אירח אותה בלשכתו בכבוד רב", סיפר ישראלי.

שלושה ימים לאחר קום המדינה התקיימה ישיבתו האחרונה של המטכ"ל בבית האדום, שבה הוחלט על הקמת חטיבה 7 וחטיבת ההדרכה. בלילה שבין 18 ל-19 במאי הועבר המטה לרמת-גן, בניצוחו של קצין המנהלה אהרן רוטברג-סלע, לימים מפכ"ל המשטרה. במסמכים הגנוזים בארכיון צה"ל מפורטים שמותיהם של 42 'עובדי' המטה, החל ברמטכ"ל יעקב דורי וכלה בנהגים, האפסנאים והחצרן. פקודת ההעברה נוסחה בעמוד לקוני, לצד לוח הזמנים לפינוי.

בהיערכות הארגונית למבצע גויסו 30 סבלים סלוניקאים להעמסת הציוד המשרדי והסליק מהבית האדום ב-11 משאיות. ברמת-גן הוכנו מטבח וחדר אוכל זמניים, הוצב שילוט להכוונת התנועה ולשיבוץ החדרים, מחלקות המשמר הועברו על נשקן למאהל המגורים, הותקנו סידורי ההאפלה ונקבע שירות הסעות מ'הבימה' בתל-אביב ל'גבעה' ברמת-גן.

קחו דוגמה מהעשירים
שמונה בתים פרטיים פונו בעבור המטכ"ל נוסף לפנסיון, והזמן בגבעה כמו עצר מלכת. הבניינים ניצבים על תלם בדיוק כפי שהיו בתש"ח. בבית משפחת בז'רנו נשארו הרהיטים המקוריים כאילו זה עתה יצאו בן-גוריון וגלילי מהבית. שריטת הריקושט בכרכוב הכניסה של בית קוקס, שם שוכנה לִשכת הרמטכ"ל, כמו גם צליפות הכדורים בקיר, נותרו מצולקות בבטון כפי שחרטו אותן המטוסים המצריים שהפציצו ביוני 48' את המקום.

משפחת בז'רנו היתה הראשונה שקיבלה את הודעת הפינוי, מפני שביתה המהודר נבחר לשמש לִשכה לשר הביטחון. ייתכן שהיתה סיבה נוספת: יוסף בז'רנו, בעל בתי החרושת 'עסיס' למיצים ו'בז'רנו' לסיגריות, נחשב לראש וראשון מבין עשירי רמת-גן. היענותו היתה אמורה לשמש דוגמה אישית לשכניו. בתו של בז'רנו, יעל קנטור, שהיתה אז בת חמש, מספרת על האירוע: "ביום שישי בצהריים הגיעו מספר אנשים לבית הוריי. נציג השלטונות עמד וקרא את צו הפינוי לפיו עליהם לצאת מהבית תוך יממה כדי שישמש לשכה לבן-גוריון".

43 שנים כיהן קריניצי בראשות רמת-גן. הוא נודע כבולדוזר שלא נתן למכשולים פורמליים להפריע לו, ובן-גוריון מצא בו בן-ברית נאמן. "בין אבא לבן-גוריון שררו יחסים חמים", שִחזרה מרים יקים, בתו של קריניצי. "זה היה טבעי שהוא פנה לאבא וביקש לשכן את המטכ"ל ברמת-גן, ואבא נענה מיידית. לאחר מלחמת העצמאות העביר בן-גוריון קרקעות נטושות בגבול רמת-גן לרשות העירייה, ואמר: 'תנו את הקרקעות רק לקריניצי, הוא יידע מה לעשות בהן'. הפארק הלאומי, האצטדיון, בורסת היהלומים, אוניברסיטת בר-אילן - היו יצירי כפיו של אבא". באירוע שנערך ב-1966 לכבוד יום הולדתו השמונים של בן-גוריון, הוא השיב לקריניצי על איחוליו: "זכרתי לך חסד אותו בוקר ביום ו', כאשר נתת פקודה לפנות עד הערב 56 משפחות מדירותיהן ולשכן במקומן את המטה הכללי".

והם הסכימו להתפנות?

"הוריי נענו מיידית לפנייה, ללא ערעור, מפני שהיה ברור שנדרשת התגייסות של כל היישוב למאמץ המלחמתי. אבי החליט להשאיר בבית את שולחן העבודה, אך מרבית החפצים אופסנו ב'עסיס'. למחרת התקשר נחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של בן-גוריון, ושאל אם אפשר לשלוח לבית ספה כדי שבן-גוריון יוכל לנוח. אבא כמובן הסכים. הסלון היה חדר הישיבות שממנו ניהל בן-גוריון ביוני 1948 את פרשת אלטלנה".

בית הדירות של משפחת יעקובוביץ' שימש את יחידת הקשר המטכ"לית. דב יעקובוביץ' השכיר את דירותיו ליקים מדופלמים, ביניהם פרופסור הנס זלינגר, רנטולוג מ'בילינסון' שנהג לרדוף אחר ילדי השכונה ששיחקו כדורגל בשלאפשטונדה המקודשת. בחדר על גג הבניין חיו בני הזוג פוּנפוּד, הוריה של חברת הכנסת סנטה יוספטל. יוספטל מספרת כי הוריה עברו להתגורר בבית מַכּרה ברמת-גן. עם פטירת אביה עברה אמה לקיבוץ, ולאחר שנים שולמו לה פיצויים סמליים, ואלו נמסרו לקיבוץ שבו התגוררה.

בית משפחת אוֹטוֹלֶנגי שימש את אגף ההדרכה, ובית טוֹסמן ברחוב הקשת (שרת) 11 הוקצה למִפקדת המחנה. בבית הבנקאי הרמן אלרן התמקמה המחלקה לתפקידי מטה, ובבית ברין הסמוך שוכנו האג"ם והמודיעין ביחד. "ביום הפינוי הגיע מישהו והודיע לאמי לפנות את המקום תוך 24 שעות", מספר תיאו מאינץ, שהוריו התגוררו בבית ברין. "אמי, שברחה מגרמניה הנאצית, התרעמה מאוד, ובתגובה הוא אמר לה בגסות בוטה שתגיד תודה שנותנים לה 24 שעות, מפני שבעת שירותו בצבא הבריטי באירופה נתנו למקומיים שעה אחת בלבד להתפנות מבתיהם. במשך שנים ראיתי את האיש הגוץ והגס הזה, ורציתי לחנוק אותו על ההשוואה הבזויה".

הקומה העליונה של בית ברין, שבה היו סלון ושני חדרי שינה, חולקה לשתי זירות הלחימה: הזירה הצפונית והתיכונה באחריות סא"ל ישראל בֶּר, וזירת המרכז והדרום באחריות סא"ל משה בר-תקווה. בשלושת החדרים הקטנים במרתף שכנה מחלקת המודיעין בראשות עזרא עומר ולצדו חיים הרצוג. כאשר נדרשו עומר והרצוג להתפנות מהמקום בסוף מלחמת העצמאות הם 'סחבו' איתם ארבע נורות, ושמעון אבידן, מייסד אג"ם, חולל מהומה רבתי להשלמת הפלורסנטים לחדר המלחמה המטכ"לי.

בבית הדירות שבנה נתן קוקס בסגנון הבאוהאוס הוקמו לשכותיהם של הרמטכ"ל יעקב דורי ושל ראש אג"ם יגאל ידין. בית ההבראה, בן 2,500 מ"ר, שימש את אגפי האפסנאות וכוח האדם במטכ"ל. בקומת הקרקע היה חדר האוכל, בניהולם של יחזקאל וינשטיין (חצקל איש-כסית) ואריה פילץ, לימים שתי אושיות מסצנת הבוהמה התל-אביבית. לאחר שהתעוררו חשדות בעניין התשלום על המצרכים הצבאיים, הועבר הניהול למפקדת המחנה.

מסירת הבניין הגדול והמרכזי לאפסנאות ולאכ"א שיקפה את בכירות מעמדם לעומת יתר האגפים. לאג"ם ולמודיעין ביחד נמסרה דירה שהשתרעה על עשירית משטחו. "מה היה תפקידו של המטכ"ל בתחילת המלחמה?" מתריס שלמה שמיר, האלוף האחרון ממטכ"ל תש"ח. "על אלו תהליכים הוא השפיע בנפרד מבן-גוריון? מה היה בידי המטכ"ל, חוץ מהשם המכובד? בתחילת 1948 המטה הכללי לא היה יכול לתת הרבה לכוחות שבפיקודו. גורל המלחמה נחרץ בשטח, בחזיתות הלחימה. למטכ"ל לא היו רזרבות, לא היו כוחות, אמצעים, קשר, מכוניות ואינפורמציה. ההכרעות האסטרטגיות התקבלו רק על ידי בן-גוריון".

בן-גוריון משתטח
בחצר 'החלמה' השביע ב-27.6.1948 ראש הממשלה ושר הביטחון את אלופי המטכ"ל וקציני הפיקוד העליון. בתום טקס ההשבעה הורה בן-גוריון לקציני המטכ"ל להחליף את שמות המשפחה הלועזיים לשמות עבריים. "הבעיה היתה", כתב לימים יגאל ידין, "כיצד מוצאים שמות עבריים במהירות. הצעתי שכל אחד יאמץ לעצמו את שם המחתרת שלו ב'הגנה'. כך נוצרו שמות משפחה כמו אבידר, בן-חור, אלון, כרמל וידין". יוסף אבידר הוסיף שעברות השמות נעשה תוך עשר דקות, כדי שניתן יהיה למסור בהודעה לעיתונות את שמות קציני הפיקוד העליון שהשתתפו בטקס.

כמה שבועות קודם לכן, בצהרי שלושה ביוני, תקפו מטוסים מצריים את מחנה המטכ"ל ברמת-גן. בהפצצה נהרגו 4 חיילים ונפצעו 19 נוספים. בין שלל הרישומים היומיים, וללא הדגשה מיוחדת, כתב בן-גוריון ביומנו: "בשעה 11:30 נפלה פצצה על יד ביתי. רהיטים נהדפו. מהחוץ נתזו צרורות לתוך החדר. נתברר אחר כך שעל יד ביתי נפלו שלוש פצצות, ועל יד הבית הסמוך עוד שתיים. עובדת אחת ושני עובדים נהרגים. שניים מבני הלוויה שלי (מאבטחים - נ"מ) נפצעו, אחד קל ואחד קשה (מלאכי שחורי, שנפטר מאוחר יותר - נ"מ). זוהי ההפצצה השלישית - מאז ביקור ברנדוט אצלי - הנעשית בסביבת המטה. ההפצצה היום אינה מניחה ספק שהם יודעים היכן אנו יושבים. ספק אם נוכל להישאר בסביבה זו".

עוזרו של ישראל גלילי, ארנן (סינִי) עזריהו, שהיה בשעת תקיפת המטוסים המצריים במחיצת בן-גוריון בלשכתו, העיד: "לשמע קולות הנפץ העזים והתנפצות הזגוגיות יצא בן-גוריון מחדרו. נתתי פקודה לכל האנשים בבית להישאר בחדריהם ולהיצמד בשכיבה לקירות. בן-גוריון הופתע מהטון הסמכותי בו ניהלתי את העניינים ושאל אותי בפליאה: 'סיני, מאיפה אתה יודע מה לעשות, הרי לא היית בצבא הבריטי?'. הוא חזר לחדרו, הגיף את הדלת אחריו ומילא את הוראותיי. לאחר ההפצצה הועבר בן-גוריון מבית בז'רנו לכשבועיים לבית קוקס הסמוך, כדי לתקן את השמשות והנזקים. התרוצצה שמועה שהתקיפה היתה מבוססת על ריגול מצרי בתוככי המטכ"ל הישראלי. יגאל ידין הביע את דעתו שיש מרגלים במקום".

בראיון עם יעקב דורי, שהתפרסם ב-1964 ב'ידיעות רמת-גן', אמר הרמטכ"ל הראשון על ההפצצה: "לא ייתכן שהיה זה מקרה, אם כי לא הצלחנו לאסוף הוכחות על דליפה. אך עובדה היא שחיפשו אותנו והפציצונו במקום הנכון". מעניינת הערת בן-גוריון לעיל, המחשידה את המתווך ברנדוט בהסגרת המידע אודות מיקומו של המטכ"ל. בין הילדים נפוצה בתש"ח שמועה כאילו על גג בית יעקובוביץ' היה מרגל, שאותת בראי למטוסים המצריים. חיפוש מרגלים אמיתיים ומדומים הפך למשימתם הפטריוטית של ילדי השכונה.

"התקיפה המצרית אירעה בחופש הגדול בסוף כיתה ד'. בעקבותיה עבר בן-גוריון לדירה קטנה בקומת הקרקע בבית הוריי", מספרת זהבה קוקס-דובז'ינסקי. "הוא לבש בגדי חאקי ונהג להושיב אותי על ברכיו ולשאול אותי שאלות בתנ"ך. לפעמים גם פולה הגיעה. לא פעם הייתי עם נחמיה ארגוב, חיים הרצוג וקצינים אחרים. תמיד הייתי בסביבה וקיבלתי מהקצינים משימות להעביר מכתבים במעטפות קטנטנות בין הלשכות".

חשש מהתנפלות האצ"ל
כעבור שבועיים הגיעה אוניית האצ"ל 'אלטלנה' מצרפת, כשעל סיפונה כ-900 עולים ומטען נשק גדול. האצ"ל סירב לדרישת הממשלה למסור את הנשק לצה"ל, והחל בהורדת העולים ובפריקת הנשק בכפר-ויתקין. למחרת התלקחו חילופי אש בין חיילי צה"ל לאצ"ל, שבהם נהרגו שני לוחמי צה"ל וארבעה אנשי אצ"ל. האונייה הפליגה לתל-אביב כשמנחם בגין על סיפונה. במקביל כיתרו אנשי אצ"ל את מטה הפלמ"ח על חוף הים וניסו לכבוש את המבנה. מאש האצ"ל נהרג החייל פסח וולודינגר בן ה-17 מחטיבת הראל, שנפצע בקרבות על ירושלים. גם מטה חיל הים במלון 'סן-רמו' ומטה חיל האוויר במלון 'הירקון' כותרו על ידי אנשי האצ"ל. בן-גוריון הורה לצה"ל להכניע את האצ"ל, ויגאל ידין נערך לביצוע ההוראה. ליגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, אמר ראש הממשלה: "יגאל, אנו ניצבים בפני מרד גלוי. לא רק תל-אביב בסכנת נפילה בידי המורדים. כל עתיד המדינה נתון על כף המאזניים". אחר הצהריים ניתנה פקודה לשני תותחי צה"ל להפגיז את האונייה, ומהירי נהרגו עשרה אנשי אצ"ל.

נוכח השתלטות האצ"ל על רחובות תל-אביב, חשש ידין מהאיום הנשקף למחנה המטכ"ל ברמת-גן. "ידין דרש ממני לגייס מיידית 30 קיבוצניקים חברי פלמ"ח להגנת המטכ"ל", מספר ארנן עזריהו. "הוא לא סמך על חטיבת קרייתי ולא על הכוחות התל-אביביים, ותבע ממני לגייס רק קיבוצניקים. היתה לי תחושה לא נוחה מהעניין, והעליתי אותה בפני גלילי. גלילי אמר לי שאם ידין, שלא היה מזוהה פוליטית עם התנועה הקיבוצית, נתן את ההוראה – יש למלאה כלשונה. התקשרתי למרדכי תירוש, מזכיר קיבוץ גבעת-השלושה, והוריתי לו לשלוח מיד את התגבורת הנדרשת. מוטל התנה את הסכמתו בהכנת מחליפים מקיבוצים אחרים למילוי מקומם של חולבי הפרות ותורני חדר האוכל. אמרתי לו: 'מוטל, השתגעת? זה מצב חירום', אבל הוא אמר שלא מעניין אותו שום דבר. טסתי לקיבוץ רמת-הכובש להכין צוות מחליפים, ורק אז יצאו חברי גבעת-השלושה להגנת מחנה המטכ"ל".

במסמכי ארכיון צה"ל נמצא שחברי גבעת-השלושה הקימו עמדות סביב המטכ"ל, מילאו שקי חול, שמרו כל הלילה ולמחרת שבו לקיבוצם. בפקודת המבצע להגנת המטכ"ל שהוציא מפקד המחנה נכתב: "ידיעות: חשש של התנפלות כוחות אצ"ל על מחנה המטכ"ל. כוחותינו: כוח בגודל פלוגה להגנת המחנה. המגמה: להגן על המחנה בכל האמצעים".

כמו כן הוצאה הוראת חירום לאלופי המטכ"ל כי עליהם להישאר ללון במחנה. בדיעבד הסתבר שלאצ"ל לא היו תוכניות צבאיות כלשהן ביחס למחנה המטכ"ל, אבל באווירת ההתלהמות ננקטו צעדים מחמירים לאבטחת המטכ"ל ומפקדי צה"ל.

מחאת הנשים
מכוח צו ההפקעה פונו תושבי 'ההר' מבתיהם לחודש ימים, והובטח להם שהוצאות שכירת הבתים החלופיים יוחזרו להם. אנשי השכונה מצאו בכוחות עצמם פתרונות דיור זמניים והמתינו להודעה כי הם רשאים לשוב לבתיהם. אלא שהודעה זו לא באה, ונראה שאיש גם לא עשה דבר להבאתה או למצער לטפל בתושבים. עתירה לבג"ץ שהגיש פרופ' זלינגר מבית יעקובוביץ' היתה יריית הפתיחה במאבק התושבים לשיכונם המחודש. באחת העתירות הראשונות בתולדות מדינת ישראל תבע ד"ר זלינגר ממפקד מרחב דן, מקצין ההפקעות הארצי בצה"ל ומשר הביטחון להשיב לו את דירתו או לספק לו דיור חלופי. שופטי בית המשפט העליון הוציאו תחילה צו על תנאי נגד המשיבים, אך ב-28.2.1949 דחו את העתירה.

באוגוסט 1948, שלושה חודשים לאחר הפינוי, הופיע קצין צה"ל בבתיהן של 38 משפחות ברחוב יהל"ם ברמת-גן והכין תרשים של המקום לקראת פינוי נוסף. נציגי הדיירים נזעקו במכתב תחינה לראש הממשלה שיחוס עליהם ויבטל את גזירת הפינוי: "ה. מ. (הוד מעלתו), נא לסלוח לנו, החתומים מטה, על גזילת זמנו היקר לו ולמולדת, והננו רוצים לעורר את תשומת לבו לעובדות (...) ולהביאן לפני כבודו. (...) בהיותנו כבר למודי-נִסיון החרמת דירות מגורים בסביבתנו שאירעה לפני זמן לא רב ביותר, התעורר אצלנו חשש רציני מאוד. (...) עצם האפשרות שמשפחותינו על כל נפשותיהן עלולות ביום בהיר אחד ליהפך לפליטים, כבר הספיקה להפוך אצלנו את כל קערת החיים על פיה. (...) הננו מעזים בזה לפנות לכבודו כאל אבי כל פליטי ישראל באשר הם שם, נא למנוע מאתנו אזרחי מדינת ישראל את סיוט הגזירה של פינוי מדירותינו". בסופו של דבר פינוי זה לא התממש.

לחץ התושבים ומכתבי דורה בלוך הניעו את בן-גוריון גם לזרז את המטכ"ל להחזיר את הבתים לבעליהם. מסתיו 1948 מיעט ראש הממשלה להגיע לבית בז'רנו וריכז את עבודתו בלשכתו בקריה בתל-אביב. במאי 1949 הועבר המטכ"ל מגבעת גן אברהם למחנה החדש שנבנה למרגלות הגבעה, שם שכן שש שנים.

גם לאחר שהמטכ"ל התפנה מהגבעה, לא הושבו הדירות לבעליהן החוקיים. חריפה במיוחד היתה מחאת דיירי בית יעקובוביץ', רובם עולים מחוסרי אמצעים, שנאלצו להמשיך ולשלם שכר דירה על הדירות שהופקעו מהם, והיו ביניהם שהגיעו עקב כך לחרפת רעב. "אמי סיפרה שבעקבות כישלון המאבק המשפטי, החליטו הנשים לערוך הפגנה מול ביתו של בן-גוריון בשדרות קק"ל בתל-אביב בתביעה להחזרת הבתים המופקעים", מספרת יעל קנטור מבית בז'רנו. "פולה יצאה אל המפגינות, ולאחר פרק זמן אכן הושבו הבתים. האירוע לא דווח בעיתונות. כשחזרנו לאחר כשנה וחצי, הבית היה במצב מוזנח. בחדרים הוקמו מחיצות מדיקט שבתוכן נוסרו חלונות להעברת מסמכים, וקירות הבית ספוני העץ היו מנוקבים במסמרים, נעצים וחוטי טלפון". במקריות מוזרה, גורלם של בעלי האמצעים שפר עליהם לעומת שכניהם: דיירי בית יעקובוביץ' נאלצו להיפרד לתמיד מהבניין, שנשאר משכנה של יחידת הקשר המטכ"לית.

שנים רבות נקף לבו של אבא פוקס על הפרת ההבטחה שנתן לתושבי הגבעה כי ישובו לבתיהם בתוך חודש מיום הפינוי. את תחושתו ביטא בשירו 'גזירת פינוי': "ביום השבּת חמשה-עשר במאי/ ארבעים ושמונה / גזירה נגזרה – תצילנה האוזניים לשמעה. / ברמת-גן גבעה שלווה / באין מחריד – / לרשות צה"ל / מפקד ה'מרחב' אותה יעמיד. / (...) תמה המלאכה – /מפקד המרחב – לבו נקפו".

הכתבה עובדה מתוך מחקר של ניר מן למחלקת ההיסטוריה בצה"ל ('תולדות מחנה המטכ"ל בשנים 1948–1955')

*******

פרונקל קומוניסטי בראש הגבעה
צריף בית קפה 'הקשת' של שולזינגר היה המרכז החברתי ב'הר'. בעורפו עמדו עצי תות ענפים, ולשם הגיעו הזוגות למפגשים רומנטיים, ובחזית נקשרו סוסיהם של הרוכבים מהאריסטוקרטיה התל-אביבית בטיולי השבת. מה שנבנה לימים במקומו גרם לכאב ראש לא קטן למודיעין הישראלי עד מלחמת ששת הימים.

בעיצומה של המלחמה הקרה בין המעצמות, גילתה ברית המועצות התעניינות בנעשה בגבעת גן אברהם. יומן מועצת רמת-גן מ-11.8.1948 מדווח על ביקורו של מיופה הכוח הסובייטי ברמת-גן: "הציר יירשוב ביקש את נהגו להראות לו את החווילות היפות במקום, שעליהן שמע בעודו ברוסיה. כן עבר באמפיתיאטרון ובגן אברהם". ה'התעניינות הגיאוגרפית' שלא צלחה ב-1948, קיבלה ביטוי ממשי חמש שנים לאחר מכן. שגרירות ברית המועצות בישראל, שהיתה סגורה לזמן קצר, נפתחה מחדש, הפעם בראש הגבעה ברמת-גן. המבנה נחשב למרכז הריגול הסובייטי בארץ, וחלש על מחנה המטכ"ל שנמצא למרגלותיו.

21/5/2006

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

התמונות הוספו לכתבה
ליחצו על התמונה להגדלה

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

חולה על הסיפורים האלה מאותן שנים .(משתלב טוב עם אשכול הספיטפייר המצרי).
אני קורא וקורא עד שנתקלתי בצילום הבית עם חורי הכדורים שהזכיר לי שלמעשה עד היום באיזור רחוב סלמה והשכונות הדרומיות של תל אביב ניצבים בניינים מצולקים שכאלו מהתקופה ששם עבר הגבול והיתה החזית בין העיר היהודית לערבית (ואני מדבר על תל אביב) !