 |
17-05-2006, 17:02
|
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
סקירה: הכוחות המוטסים בברה"מ ורוסיה (מורחב ומתוקן)
הכוחות המוטסים בברה"מ ורוסיה
Vozdushno Dasantnoye Voiskom - VDV
כאשר באים לבחון את המאפיינים של הכוחות המוטסים בברה"מ והרפובליקה הרוסית כיום, לא ניתן לעשות זאת ללא הליכה אחורה למקורות אשר להם יש השפעה חזקה על האופן בו התפתחו. דבר זה חיוני מאחר והמחשבה הצבאית הרוסית מאד היסטורית ושואבת את הרעיונות והתפיסות שלה מההתנסויות ההיסטוריות של העם הרוסי בכלל והצבא הרוסי בפרט לאורך ההיסטוריה.
אלמנט הלחימה הלא ליניארית
מרכיב זה באופן הפעלת הכוחות והלחימה של הצבא הסובייטי, יש לו יסודות היסטוריים עמוקים. אחד האלמנטים החשובים בלחימה הלא ליניארית בראיה הרוסית היה רעיון הפעלת כוחות עצמאיים בעורף היריב, מה שנקרא בשם "העוצבה הקדומנית" Peredovoi Otryad או באנגלית Forward Detachment. מקורותיו של רעיון זה עוד בימיו של הצאר פיוטר הגדול במאה ה-17 אשר הקים יש מאין כחלק מהרפורמות שערך בצבא הצארי את "הקורפוס המעופף" או ברוסית Korvolan שזה שיבוש מצרפתית של המונח Corps Volant. הקורפוס המעופף היה מורכב מאלמנטים של חי"ר, חי"ר רכוב - הוסארים, ופרשים. כח זה נועד לפעול בעורף האויב באופן עצמאי אך במתואם עם הכח העיקרי. משימותיו העיקריות היו סיור ומודיעין, סיורים אלימים, והתקפות על יעדים נבחרים בעורף האויב לשם זריעת בלבול בקירבו.
יותר מאוחר, בעת המלחמה בבאלקנים בין רוסיה הצארית והאימפריה העות'מנית בזירה הבולגרית 1876/7, עמד הגנרל הרוסי גורקו בראש כח בסדר גודל של אוגדה שהיה בעל מאפיינים רב חייליים וכלל חי"ר, חי"ר רכוב, פרשים, ארטילריה והנדסה. כח זה שפעל כעוצבה קדומנית, פעל בעורף היריב התורכי, תקף מעברי הרים חיוניים והחזיק בהם ובגשרים ומוצבים תורכיים חיוניים - כך הביא למיטוט יכולת היריב התורכי להילחם כמערכת אחודה. כל זאת נעשה באופן עצמאי אך תוך תיאום עם הכח הרוסי העיקרי בפיקודו של יורש העצר.
תמונתו של הגנרל גורקו:
במלחמת רוסיה-יפאן ב1904/5, ערך הצבא הרוסי פשיטה רכובה רחבת היקף על העמדות היפאניות במנצ'וריה.
הביטוי המובהק ללחימה לא ליניארית היה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה וכנגד המעורבות הזרה לאחר המהפכה בשנים 1917-21. במהלך לחימה זו כוחות "אדומים" נאלצו לפעול סימולטנית כנגד מספר רב של כוחות בכל רחבי רוסיה, "לבנים" וצבאות זרים.
החל מהמחצית השניה של שנות ה 20, ניתנה תשומת לב הולכת וגוברת בצבא האדום לרעיון "הקרב העמוק", שבבסיסו הוא מושג טקטי. על פי תפיסה זו, הקרב העמוק יתבצע תוך מאמץ רב זרועי סימולטני של חי"ר, שריון, ארטילריה וסיוע אוירי צמוד. המחדש הגדול בתפיסת "הקרב העמוק", ולאדימיר טריאנדאפילוף, שם דגש על ארמיות הלם/מחץ שיכללו כוחות ניידים של שריון ומה שהוא כינה "פרשים ממוכנים" ואשר יפעלו בעורף האויב כאמצעי של פריצה טקטית וכמבוא לפריצה לעומק המערכתי/אופרטיבי של האויב.
האדם ששמו מזוהה יותר מכל עם אמנות המערכה, רעיון המערכה העמוקה/קרב עמוק, ופיתוח רעיון ההפעלה של כוחות מוטסים כחלק אינטגרלי מתו"ל זה, היה המרשל מיכאיל טוכאצ'בסקי שעתיד יותר מאוחר להתמנות לרמטכ"ל הצבא האדום. טוכאצ'בסקי וקבוצה של קצינים והוגים צבאיים שהבולטים בהם היו איסרסון, וורפולומייב ועוד, זיככו את רעיון הקרב העמוק לתפיסה מערכתית שבאה לידי ביטוי בתפיסת אמנות המערכה ורעיון המערכה העמוקה במהלך שנות ה-30. כפועל יוצא של בדיקת רעיון הקרב העמוק בסדרת תימרונים רחבי היקף שנערכו בשנים 1933 - 1935, "תקנון השדה הזמני - 1936" PU-36, ביטא לראשונה דוקטרינה מגובשת של מערכה העמוקה אשר בעיקרון אמורה לפרוץ דרך העומק הטקטי של האויב ובמהלך הפריצה יוחדרו כוחות שריון, חי"ר ממונע וממוכן בסיוע של כוחות מהאוויר והנחתת כוחות בעורף האויב.
על מנת ליישם תפיסה זו טוכאצ'בסקי הביא להקמת קורפוסים ממוכנים מוטסים ועוצבות מוטסות רב זרועיות, וכל זה באמצע שנות השלושים! עם זאת, ב1937 במהלך הטיהורים הגדולים, סטאלין חיסל את הרוב המכריע של צמרת הצבא האדום ובכלל זה את טוכאצ'בסקי עצמו ורבים מחסידי רעיונותיו. עם חיסולם, תפיסת המערכה העמוקה ובכלל זה תפיסת הפעלת כוחות מוטסים כחלק אינטגרלי ממנה, נזנחו ולא נעשה בהן שימוש למעשה עד 1943 במערכות על מוסקבה, סטלינגרד וקורסק. התוצאה הישירה של חיסול אסכולת המערכה העמוקה בצבא האדום היתה העילמות הכתבים הרלוונטיים וביטול המסגרות של קורפוסים ממוכנים שהוקמו בשנות ה30.
הקמת הכוחות המוטסים
ככל שהתחדדה בסוף שנות ה-20 התפיסה של קרב עמוק המשלב החדרה של כוחות במהירות גבוהה לעורף האוייב, הובן שיש צורך במציאת פיתרון שיאפשר יישום דרישה זו. פיתרון לכך נמצא באמצעות הקמה של מסגרות של כוחות שיונחתו מהאויר בהצנחה או בהנחתה בשדות תעופה שיתפסו למטרה זו על ידי כוחות חלוץ מוצנחים.
מושג ה Desant
בשפה הרוסית למושג Desant יש מספר משמעויות. משמעות אחת היא הורדה/ירידה ממקום גבוה לנמוך יותר. משמעות שניה הינה הנחתה.
בהקשר הטקטי, דסנט מתקשר לתיאור כח ממוכן זוטר, העוסק בהקמת ראש גשר בגדה מרוחקת של מכשול מים לאחר שצלח אותו על גבי כלי רכב. בהקשר המערכתי/אופרטיבי והאסטרטגי, המונח מתקשר לפעולות מוטסות ואמפיביות בהיקף נרחב וכן להחדרת סוכנים ושל כוחות מיוחדים ולאופן תיפעולם בעומק שטח האוייב. הכוחות המוטסים, או הדסאנט האוירי כפי שמוגדרים בתפיסה הסובייטית של שנות ה 30, קשור קשר הדוק לביצוע מחטפים ברמה המערכתית - יצירת מרכזי כובד בעומק, במקביל ובו זמנית לתימרון החדירה המערכתי. הדסנט האוירי עושה שימוש בפלטפורמות אויריות להובלת מרכיבי הכח, ומיישם גישה עקיפה באמצעות ניצול המימד האנכי של המרחב - האויר. בתוך הדסאנט האוירי קיים תחום משנה שנקרא "המיכון האוירי" Aviamekhanizatzia ופירושו מיכון כוחות החי"ר המוטסים וציודם בכלים שיוצנחו/יונחתו עימם ויעניקו להם אלמנטים של מיגון, כח אש וניידות טקטית משופרים.
ניתן לאמר שראשית "ההרפתקה" עם נושא הצניחה הקרבית באופן מעשי נעשה ב-1927 כשניתן אישור ע"י הממשלה הסובייטית לרכוש בארה"ב כמה מאות מצנחי "ארווין" במחיר של כמה מאות דולרים ליחידה. מדובר היה בסכום עתק במונחים של אותה תקופה בכלל ובמיוחד עבור מדינה במצב כלכלי רעוע כפי שהיתה באותה עת ברה"מ. עם זאת, בברה"מ שבאותה עת היתה תסיסה מחשבתית ועיונית במגוון תחומים, היו מוקסמים מהניסיונות שנערכו באותה עת בארה"ב בנושא הצניחה.
ב-1929 נשלח לארה"ב הטייס L. G. Minov שעתיד 7 שנים מאוחר יותר לבצע את ההצנחה הקרבית הראשונה בברה"מ, על מנת ללמוד את נושא הצניחה לצרכי הצלה אוירית כלשונם. מאחר והיה בברה"מ מחסור חריף במצנחים , הוחל במאמץ מחקרי לפיתוח דגמים חדשים של מצנחים ועד מהרה הוחל בייצור המוני שלהם. נושא הצניחה הפך יעד להקמת מועדונים לנוער לצורך אימון ויצירת קאדר עתידי של כ"א מיומן.
ב-1930 נולדו באופן מעשי הכוחות המוצנחים הסובייטיים. ב-2 באוגוסט נערך סמוך לוורונז' תרגיל שבמהלכו הוצנחו 8 לוחמים וקצין חמושים במקלעים ורובים. הם תירגלו קבלת אספקה מוצנחת והשתלטות על יעד. יותר מאוחר באותה שנה תורגלה הצנחת 11 חיילים "בעורף האויב". היחידה שתירגלה השתלטות על מפקדת אויב, תפסה את מפקד הקורפוס ונמלטה עימו חזרה אל מעבר לקווים. על בסיס שני התרגילים הללו התקבל אישור להמשך האימונים והתרגילים כדי לבחון היבטים טקטיים וטכנולוגיים הקשורים לנושא הצניחה הקרבית.
במחוז הצבאי של לנינגרד תחת פיקודו של המרשל טוכאצ'בסקי בטרם היותו רמטכ"ל, הוקמה יחידה מוטסת ראשונה שתירגלה שת"פ עם כוחות קרקעים וימיים. בדצמבר 1932 המועצה הצבאית המהפכנית של ברה"מ הורתה על הקמת בריגדה מוטסת ראשונה שתוצב במחוז הצבאי של לנינגרד. בתוך שנה הוקמו 29 גדודים מוטסים שמנו בסה"כ 10,000 איש.
במקביל הוכנסו לשמוש לטובת הכוחות המוטסים מפציצי TB-3 שהוסבו למשימות הצנחה. למרות זאת, הם לא היו הבחירה האידיאלית מאחר ולא תוכננו מראש למשימות תובלה אוירית והצנחה. לדוגמה, ההצנחה מהם התבצעה בקצב איטי מדי מאחר והמעבר לעבר דלת היציאה היה צר מדי וכתוצאה מכך נגרם פיזור רב של הצונחים.
מפציץ TB-3 במשימת הצנחה:
ב-1935 כחלק מתמרוני קייב, הסובייטים הדגימו לפני משקיפים צבאיים זרים, הטסה של אוגדה מוטסת ממוסקבה לוולאדיווסטוק שבמזרח הרחוק. 14,000 הלוחמים הונחתו על ציודם לאחר תפיסת שדה תעופה על ידי למעלה מ 1000 צנחנים. בתמרון מוסקבה של 1936, הוצנחו 5000 צנחנים לתפיסת ואבטחת שדה תעופה ולאחר מכן הונחתה אוגדת חי"ר 84 בשדה התעופה על ציודה. שכלל תותחים וכלי רכב שונים. הכוחות המוטסים המשיכו לגדול בהיקפם וב-1936 נוספו 2 בריגדות ועוד 4 בריגדות נוספו ב1938.
מטוסי טופולב TB-3 היו עיקר כח המטוסים שעמדו לרשות הכוחות המוטסים בברה"מ בשנות השלושים. עקב מגבלות המטוס נאלצו לעשות שימוש בשיטת הצנחה יחודית שבמהלכה עלו הצנחנים דרך פתח על גג המטוס וכנפיו ומשם קפצו ברגע המתאים....
לבעלי לב חזק במיוחד:
http://www.desant.ru/fotos/foto-hist-4.html
כפי שאוזכר לעיל, אחת השאיפות של הוגי ומקימי הכוחות המוטסים של ברה"מ במהלך שנות השלושים, להקנות להם יכולות משופרות בתחום הניידות הטקטית, המיגון וכח האש. כדי לתת מענה לצורך הזה הועלו מספר רעיונות, חלקם מעניינים אשר בגלל מגבלות טכנולוגיות ואילוצי העת ההיא נידחו הצידה לתקופה ארוכה. אחד הרעיונות שהועלו היה הרעיון לספק לכח המוצנח טנקים שניתן יהיה להטילם מהאויר יחד עם כח הצנחנים. טנק כזה היה וואריאנט של טנק ה T-60 שעבר הסבה אשר במהלכה הווצמדו לו כנפיים ומכלול זנב. הטנק תוכנן להיות מוטל מהאויר ולדאות לשטח הנחיתה שם יפורקו מכלולי הכנפיים והזנב והוא יהיה מוכן למשימות הקרקעיות שלו.
http://aeroweb.lucia.it/~agretch/RAFAQ/KT-40.html
עם זאת, כפי שכבר נאמר, הטיהורים של סטאלין קטעו באיבחה אחת את הפיתוח הרעיוני של הלוחמה המוטסת בברה"מ.
הכוחות המוטסים יוצאים לקרב
למרות שבעת פרוץ מלחמת החורף עם פילנד ב-1939, היו בידי הסובייטים מספרים משמעותיים של כוחות מוטסים, הכוחות הללו הוכו קשות בידי הפינים או שלא הצליחו להשיג הישגים משמעותיים בשדה הקרב. הסיבות לכך היו חוסר ניסיון משווע של מפקדים שניצלו מהטיהורים וקודמו קידום מואץ כדי למלא את השורות שהדלדלו, טייסים לא מיומנים בכלל ובהצנחה בפרט, היעדר ציוד מתאים וקשיי תקשורת. התוצאה היתה נטישת הקונספט של כוחות מוטסים והטלתם לקרב כיחידות חי"ר רגילות. עם זאת, רעיון ההפעלה של כוחות מוטסים לא ננטש לחלוטין וביוני 1940 עשו בכוחות המוטסים שימוש בעת ההשתלטות על חלקים מרומניה שלא היוותה יריב משמעותי.
על יסוד הלקחים מההכרעה המהירה של צרפת במאי-יוני 1940 וקצב הלחימה המואץ שקיבלה סיוע מכוחות שהוצנחו בעורף האויב, הוקמה בברה"מ מנהלה מיוחדת לכוחות המוטסים והם הוצאו משרשרת הפיקוד של חיל האויר הסובייטי. כמו כן, הוגדלה מצבת הכוח מ-6 בריגדות ל-5 קורפוסים שמנו מספר כולל של כ-100,000 לוחמים.
למרות זאת, הכוחות הללו סבלו מרמת הצטיידות מאד לקוייה, רמה נמוכה של אימונים, וחוסר משווע במטוסי תובלה. פרוץ מבצע ברברוסה ב-22 ביוני 1941 תפס את הכוחות המוטסים הסובייטיים בעיצומו של תהליך התארגנות. קצב התקדמות המהיר של הגרמנים בחודשים הראשונים של הלחימה, המחסור החריף במטוסי תובלה והיותם של הלוחמים לוחמים איכותיים, הביאו להחלטה מודעת של הפיקוד העליון להטיל אותם לשדה הקרב כלוחמי חי"ר רגילים.
ההגנה על מוסקבה - ויאזמה:
במתקפת הנגד הראשונה בחזית מוסקבה - דצמבר 1941 עד יוני 1942 - נעשה לראשונה שימוש במבצעים מוטסים. מאחר והמאמץ הגרמני לכיוון מוסקבה מיצה עצמו והם החלו להיעצר, מספר הנפגעים הגרמניים הלך וגבה ועימו אובדן ציוד. על בסיס העובדות הללו, הסובייטים תיכננו לאבטח את מוסקבה באמצעות שימוש בכל הכוחות שעמדו באותה עת לרשותם כנגד קבוצת ארמיות מרכז הגרמניות. במקביל למתקפה מהקרקע, הוצנח קורפוס מוטס בעורף הגרמנים סמוך לעיירה ויאזמה כדי לסייע בכיתור הגרמנים. זה היה ניסיון נועז לעשות שימוש מערכתי בכח מוצנח. אולם הניסיון נכשל ומתוך 14000 הלוחמים שהוצנחו, רק 4000 שרדו את הלחימה. כישלון הקורפוס ה- 4 המוטס נבע מתיכנון לקוי שלא הביא בחשבון את עוצמת התגובה הגרמנית. מתוך 600 המטוסים שתוכננו למשימה, הוקצו רק 62 מטוסים, דבר שהביא להתמשכות ההצנחה על פני 8 יממות. כמו כן, היו ליקויים חמורים בתקשורת עם כוחות הקרקע, תיאום לקוי ומחסור חמור בסיוע ארטילרי ותנאי מזג אויר חורפי גרועים שהקשו על ההצנחה והתנועה על הקרקע.
הניסיון השני לעשות שימוש מערכתי בכוחות מוטסים היה בספטמבר 1943 במהלך ההתקדמות הסובייטית לעבר נהר הדנייפר. 3 בריגדות מוטסות קיבלו משימה לתפוס ראש גשר על נהר הדנייפר בכדי לחסום את נסיגת הגרמנים. מסיבות דומות לאלה שארעו בויאזמה, הפעולה נכשלה. סיור מקדים שנערך 3 ימים לפני הפעולה, לא זיהה את הרכב והיקף הכוחות הגרמניים האמיתיים וביום ההצנחה ניתקלו הסובייטים בכמעט 5 אוגדות גרמניות. מקרב 4575 הלוחמים שהוצנחו, היו אבידות בשיעור של 60%. לאחר מערכת הדנייפר וכישלון המאמץ המוטס, לא נעשו יותר פעולות מוטסות בקנה מידה מערכתי עד תום המלחמה אם כי פעולות טקטיות נערכו במספרים לא מעטים.
למרות התוצאות הקשות הללו, עדיין שררה בקרב הפיקוד העליון התפיסה שבתנאים מתאימים ועם הציוד המתאים עדיין יש מקום לפעולות מוטסות בהיקף מערכתי בעידן של הלוחמה המודרנית. תקנון השדה של מהדורת 1944 מדבר על כך שיש לפעולות מוטסות מערכתיות מקום כי "כוחות מוטסים המאופיינים במידה גבוהה של ניידות, עוצמת אש גבוהה, היכולת להופיע במהירות ובפתאומיות ולהלחם בעורף האויב". ועם זאת, הוא מסייג: "הפעלה מוצלחת של כוחות מוטסים מחייבת תיכנון והכנה מדוקדקים, תיאום אפקטיבי של האויריה עם כוחות פרטיזאנים וניידים על הקרקע." הלקחים הללו נלמדו היטב על ידי הסובייטים ובשנים שבאו לאחר מלחמת העולם השניה יושמו מבחינה דוקטרינרית ופיתוח פלטפורמות ואמל"ח מתאימים.
השנים שלאחר "המלחמה הפטריוטית הגדולה" -
התקופה שבאה לאחר מלחמת העולם ה-2 מאופיינת בשינויים דרמטיים באיכות ובתפיסת ההפעלה של הכוחות המוטסים הסובייטיים. הניסיון ההיסטורי הרוסי של פלישות מהמערב כשהאחרונה בהם ב-1941 הביאה לחורבן והרס אדירים, היה לאחד הסיבות לחיזוק העצמה הצבאית הסובייטית בשנים שלאחר המלחמה, בעוד שבמערב ובמיוחד בארה"ב נערכו קיצוצים דרסטיים בקרב הכוחות המזויינים עד לפרוץ מלחמת קוריאה ב-1950.
א. 1945 עד מות סטאלין ב-1953:
עם סיום המלחמה, נערכו בברה"מ שינויים ורפורמות בתחום הצבאי. נושאים בתחום הדוקטרינה הצבאית, התיאוריה, ארגון מבצעים ועוד שהיתה להם תרומה להשגת הניצחון במלחמה קיבלו דחיפה. חל גידול משמעותי במספר האוגדות המשוריינות הכבדות והן קיבלו משאבים רבים. בנוסף לכך, הסובייטים החזיקו בכח מוטס משמעותי ביותר בהיקפו שכלל 10 אוגדות שהיו מורכבות משילוב של כוחות מוטסים וכוחות מוטסים בדאונים.
ניסיון המלחמה ובמיוחד התנסויות דוגמת ויאזמה והדנייפר נלמדו כדי לקבוע מה יהיה תפקידם המדוייק של הכוחות המוטסים במלחמה עתידית. בין התפקידים שהוגדרו עבור הכחות המוטסים היו משימות טקטיות, מערכתיות וכאלה בעלות מאפיינים אסטרטגיים שכללו הפרעה ופגיעה למאמצי גיוס כוחות האויב, השתלטות על איזורי תעשיה חיוניים, חופים ואיים. עם זאת היו שני גורמים חשובים אשר מנעו תפקיד יותר מרכזי עבור הכוחות המוטסים הסובייטיים בתקופה ההיא:
ראשית, ההסתייגויות החריפות של סטאלין והיעדר אמונתו ביכולתם של הכוחות המוטסים לשרוד בסביבה של לחימה ממוכנת מודרנית, זאת על בסיס ההתנסויות בויאזמה וובדנייפר.
שנית, היה עובדת המחסור החריף באמצעים טכנולוגיים מתאימים ובמיוחד מחסור בפלטפורמות מוטסות בעלות כושר נשיאה מספק, מחסור באמל"ח כבד וכן ניידות טקטית קרקעית מוגבלת.
הפיגור בתחום התובלה האוירית באותה עת היווה את הגורם המגביל ביותר בפיתוח הכוחות המוטסים. מטוסי שנות ה-40 בברה"מ הוגבלו לנשיאת מספר מועט של חיילים ולנשיאת נשק וכלי רכב קלים בלבד ובמספרים קטנים. כתוצאה מכך הכוחות המוטסים היו חייבים להשאר במתכונת של כוחות קלים והוגבלו לשימוש בתותחים קלים נגד טנקים, מרגמות עד 120 מ"מ, תול"רים וכלי רכב קלים בלבד. גדודים מוצנחים נאלצו להתנייד על הקרקע רגלית ולהסתייע בעצמת אש מסייעת מוגבלת למדי.
בעיית היעדר מטוסי תובלה בעלי יכולת נשיאה מספקת לא קיבלה תשובה במהלך התקופה הזאת מאחר ותעשיית התעופה הסובייטית הוכוונה מגבוה לשים דגש על ייצור מפציצים ארוכי טווח ומטוסי יירוט. לקראת סוף התקופה החלו לגשת לתיכנון מטוסי תובלה מתאימים והראשון שהוחל בייצורו היה האנטונוב An-8 אולם זה היה לא לפני שנת 1956.
היטלי אנטונוב An-8
העובדה שהכוחות המוטסים הסובייטיים הוגבלו להיות כוחות קלים באופיים הגבילה גם את יישום התורה שפותחה עבור הכוחות המוטסים 20 שנים קודם לכן. עד שלא חל שינוי טכנולוגי בתחומי יכולת הנשיאה, משימות הכוחות המוטסים הוגבלו ודמו למשימות במהלך מלחמת העולם ה-2. בעיקרון מדובר היה בתפיסת תאי שטח והחזקתם עד לחבירה עם כוחות קרקעיים. המשימות נותרו פאסיביות באופיין מאחר ולאחר הנחיתה, הצנחנים חסרו ניידות וכח אש כבד החיוניים לביצוע התקפות.
עם זאת לפחות בתיאוריה נותרו הכוחות המוטסים בתקופה המדוברת מרכיב חיוני בתיאוריית המערכה העמוקה:
"כח מוצנח המוטס לעומק עורף האוייב חייב להיות בעל יכולות לבצע משימות צבאיות מבלי להסתמך על חבירה עם כוחות קרקעיים. על מנת לבצע זאת, החיילים המרכיבים את הכח חייבים להיות בעלי אותן יכולות שמחזיקים חיילים התוקפים קרקעית: רמה גבוהה שלל ניידות ובעלי אמל"ח ואמצעים החיוניים לביצוע משימות צבאיות ארוכות טווח. רק בדרך זו ההצנחה וההנחתה של מספרים גדולים של צנחנים יהיו בעלי משמעות צבאית, ויהיה זה מוצדק להשקיע את הכמות האדירה של כוחות ומשאבים אשר חיוניים להבטחת הנחיתה."
ב. העידן הגרעיני - 1953-1968:
בתקופה השניה שלאחר מלחמת העולם ה-2 ההתפתחות של הכוחות המוטסים הסובייטיים עמדה בסימן הופעת המימד הגרעיני והשפעתו על שדה הקרב. בהתבסס על ההנחה שמלחמה עתידית עשוייה ללהתחיל בסדרת חילופי מהלומות גרעיניות, הסובייטים שינו את הגישה מהתבססות על ריכוזים גדולים של כוחות משוריינים לכיוון של כוחות יותר קטנים ויותר ניידים (כמובן בקנ"מ רוסי...). עפ"י התפיסה שהתגבשה כוחות קטנים יהוו מטרה פחות פגיעה במציאות גרעינית והניידות תאפשר ניצול יותר מיטבי ומהיר של האפקטים הנוצרים כתוצאה משימוש בנשק גרעיני. לכן הסובייטים עברו תהליך מואץ של מיכון הכוחות הקרקעיים תוך התאמתם לסביבה גרעינית. פיתוחי האמל"ח שלהם הביאו להופעת דורות חדשים של טנקים דוגמת ה T-54, T-55 וה T-62, ארטילריה, מערכי נ"מ נייד קניים ורקטיים, ציוד הנדסי ועוד. בה בעת, התיאורטיקנים הסובייטיים החלו להתאים גם את התפישות המבצעיות של הפעלת כוחות מוטסים לעידן הגרעיני.
עם קבלת ההנחה שמלחמה עתידית תיפתח במתקפה גרעינית, הסובייטים הרחיבו גם את תפקידם ומקומם של הכוחות המוטסים. ההנחה היתה שיווצר פער זמנים בין ביצוע המתקפה הגרעינית לבין הזמן בו יוכלו הכוחות הקרקעיים להגיע לאיזור המטרה שהותקף. כוחות מוטסים יוכלו לצמצם או אף לבטל את פער הזמנים הזה. החדרה מהירה של כוחות מוטסים, מיד לאחר מתקפה גרעינית תשמש לתפיסת והחזקת יעדים או כדי לתקוף ולהשמיד כוחות אוייב שנותרו לאחר מתקפה גרעינית.
עם השינוי היסודי הזה בתפיסת ההפעלה ובמשימות הכוחות המוטסים הסובייטיים, היה עליהם להיות בעלי יכולות מוגברות בתחום של כח אש, ניידות ושרידות - הרבה יותר מאשר היה בעת מלחמת העולם ה-2.
הצורך הנ"ל הביא למאמץ לפיתוח מערך מטוסי תובלה: ראשית פותח מטוס האנטונוב An-8 Camp שהיה מצוייד בדלת הטענה רחבה בירכתיו. מטוס זה יכול היה לשאת כ-50 חיילים לטווח של 3500 ק"מ.
יכולות המערך התובלה המוטס הוגברו עוד יותר עם הכנסת האנטונוב An-12 Cub לשרות ב-1961 והאנטונוב An-22 Cock ב-1965.
האנטונוב An-12 יכול לשאת כ-80 חיילים או יותר מ-20 טון מטען לטווח 5500 ק"מ:
האנטונוב An-22 תוכנן בראש ובראשונה לשאת מטענים בעלי מימדים גדולים ובמשקל של עד 72.5 טון לטווח 5000 ק"מ, או מטענים קלים יותר לטווחים גדולים בהרבה:
לאחר הכנסת מטוסים אלה לשרות, יכלו הסובייטים להתרכז בפיתוח ציוד ואמל"ח הנדרשים על ידי הכוחות המוטסים לטובת היעדים החדשים שיועדו להם. בכתב העת "מחשבה צבאית" (Voinaya Misl) משנת 1966 נכתב:
"כוחות המרכיבים את הכוחות המוטסים צריכים את אותן יכולות ואיכויות של כוחות קרקעיים התוקפים מהחזית: רמה גבוהה של ניידות והצטיידות בכל סוגי האמל"ח, הציוד והמשאבים החומריים". חשוב גם להבין כי על פי התפיסה הסובייטית את הכוחות המוטסים ותפקידם, הנחתת הכח המוטס מהווה רק את נקודת ההתחלה של המבצע. ניידות טקטית - קרי היכולת של הכח המונחת להתנייד לאחר ההנחתה - היא יכולת החיונית על מנת להוציא אל הפועל מבצעים מוטסים.
הניסיון המוקדם ביותר של הסובייטים להתמודד עם בעיית הניידות הטקטית וכח האש, נעשה עם חשיפתו של תותח הסער ASU-57 ב-1957.כלי זה שפותח על פי הרציונל של הכוחות המוטסים נושא תותח 57 מ"מ ותא לוחמים המסוגל לשאת 6 לוחמים. הכלי ניתן לנשיאה על ידי מטוסי התובלה שפותחו וניתן להצניחו אל אתר ההצנחה המיועד.
לאחר מספר שנים הוצג כלי נוסף שמהווה ממשיך והוא תותח הסער ASU-85 בעל תותח 85 מ"מ שנועד לתת מענה להיעדר יכולתו של התותח הקודם להתמודד עם השריון המערבי שפותח באותן שנים.
שתי מערכות הנשק הללו אורגנו בראשית שנות ה-60 כגדודי תותחי סער כאשר לכל אוגדה מוטסת צוות גדוד אחד. כח אש נוסף הושג באמצעות משגרי רקטות רב קניים נגררים RPU-14 והגנ"א באמצעות תותחי ZU-23
ג. התקופה השלישית 1968-1988:
נפילתו של ניקיטה כרושצ'וב ב-1964 הביאה לחשיבה מחדש בתפישת "האופציה היחידה" של האסטרטגיה הגרעינית הסובייטית ובעקבותיה לאימוץ גישה חדשה יותר מתונה הרואה במלחמה קונבנציונאלית ללא שימוש בנשק גרעיני, דבר שאין להוציא מכלל אפשרות. החל מראשית שנות
ה-70 הסובייטים הכינו עצמם לאפשרות של פרוץ מלחמה קונבנציונאלית עם אפשרות להסלמה גרעינית. דבר זה היה גירסא סובייטית לתיאוריית "התגובה הגמישה" האמריקאית. למעבר ממבצעים תחת סביבה גרעינית לכאלה שהם קונבנציונאליים במהותם, היו השלכות משמעותיות עבור הכוחות המוטסים הסובייטיים. פגיעה במשאבים הגרעיניים של האויב המשיכה להיות מטרה עליונה עבורם, אולם הסובייטים האמינו שללא שימוש בנשק גרעיני לדיכוי מערכי הנ"מ של האויב ולפגיעה בתנועת כוחות העתודה שלו, מבצעים מוטסים באיזורים מוגנים של האויב יהיו בלתי מציאותיים.
עם השינוי באסטרטגיה הסובייטית לכיוון של מלחמה קונבנציונאלית ברת אפשרות, הסובייטים קבעו שהכוחות הקוננבציונאליים שהפכו קלים יותר כדי לנצל במהירות מתקפות גרעיניות, חייבים להיות מחוזקים. כתוצאה מכך פותחו דורות חדשים של אמל"ח קונבציונאלי עבור כוחות הקרקע - טנקים,ארטילריה, רקטות ולראשונה רכב לחימה משוריין לחי"ר אמיתי - BMP-1.
סביבת הלחימה הקונבציונאלית העלתה גורם חדש שהצריך לתת לו מענה - הצורך ביצירת עומק מערכתי. כוחות מוטסים עשויים היו להעניק את היכולת ליצירת עומק מערכתי באמצעות התקפות עמוקות, באמצעות יצירתן של עוצבות קדומניות ו"קבוצות התימרון המערכתי" החדשות (OMG).
מבצעים מוטסים בעלי חשיבות מערכתית או אסטרטגית היו יכולים משלב זה, להיות ברי ביצוע בזירת הפעולות. בעיני התיאורטיקנים, הרחבת המשימות של הכוחות המוטסים הביאה לשימת פחות דגש על חבירה מהירה עם כוחות קרקעיים ידידותיים ובכך הועלה הסיכון לשרידות הכוחות המוטסים. היה ברור שכדי להשיג את היעדים והמשימות המורחבות שלהם, יש צורך להקנות לכוחות המוטסים יותר כח אש, מיגון וניידות.
על בסיס ההנחות הללו, הצנחות תהיינה צריכות להתבצע באיזורים הפחות מוגנים של האוייב תוך מעביר מיידי למתקפה עליו. ללא מיכון מלא של הכוחות המוטסים טקטיקות כאלה לא יהיו ישימות. בנוסף, מערכים סטטיים גדולים של הכוחות שהוצנחו יהוו מטרות מפתות למתקפות גרעיניות של האויב.
משפחת ה-BMD:
על מנת לשרוד במציאות כזאת, על הכוחות המוטסים בהגיעם אל הקרקע להשאר מפוזרים וניידים, ועליהם להתרכז רק בעת ביצוע ההסתערות - עובדה שחיזקה את חיוניות מיכון כלל הכוחות. כמו כן, היה צורך להקנות יכולת לתת מענה ולהגיב להתקפות נגד משוריינות של האויב, ולכן הצורך בהקניית יכולת נ"ט חזקה ולניידות מתאימה. גורמים אלה עמדו לנגד עיני מעצבי ומתכנני כלי הרכב המשוריין הראשון לשימוש חי"ר שניתן להצניחו Boevaya Mashinya Desantnaya - BMD-1 הקונספט שעמד מאחורי פיתוח כלי זה היה יכולת נשיאת 6 לוחמים נוסף לשני אנשי צוות, תותח 73 מ"מ חלק קדח, טיל נ"ט AT-3 "מאליוטקה" (סאגר),יכולת צליחת מכשולי מים, מיגון אב"כ ועוד. כלי זה הינו רכב לחימה מוטס שלראשונה פותח במיוחד עבור הכוחות המוטסים.
נושא תותח נ"מ 23 מ"מ:
נגמ"ש מוטס ללא צריח Bronye TRanspotrer Desantnoye-BTRD
תותח 120 מ"מ הוביצר/כינון ישיר SO-120 2S9 Anona:
הכלי שהיווה המשך ישיר הינו BMD-2 בעל תותח מהיר ירי 30 מ"מ ונושא טילי נ"ט AT-4/AT-5
הדור השלישי במשפחה, BMD-3, היווה קפיצת מדרגה משמעותית. כלי זה תוכנן ונבנה עם דגש על כוח אש מוגבר ויכולת אמפיבית משופרת, ובנוסף הוגדר במיוחד להצנחה כשאנשי הצוות (3) והלוחמים (7) יכולים להימצא בתוך הכלי בעת ההצנחה. עם התקרבות משטח הנשיאה אליו מרותק הכלי, מופעלות רקטות האטה רבות עצמה שמאיטות את מהירות המגע עם הקרקע. למרות שחימושו הבסיסי של הכלי זהה לBMD2, מוצע עבורו צריח חליפי משופר ("Kliver") למפעיל בודד המכיל טיל נ"ט מתקדם "קורנט" ותותח 30 מ"מ מיוצב.
כך נראה BMD-3 לפני ההצנחה. המזקו"ם מונמך למינימום והכלי מרותק למשטח ההצנחה, ובירכתי הכלי נראה מערך המצנחים כשהם מקופלים:
הצנחת BMD-3:
עם פירוק ברה"מ עמדו לרשותה 7 אוגדות מוטסות בעלות יכולת ממוכנת מלאה. כיום לאחר כל הצימצומים שעברו על הצבא הרוסי עומדים לרשות הרפובליקה הרוסית 5 דיוויזיות מוטסות המהוות כח עילית. למעשה מעולם לא נעשה שימוש ביכולות המוטסות הנ"ל ובכל העימותים בהם נעשה שימוש בכוחות המוטסים הם תיפקדו ככוחות סער מוסקים, כך היה למשל באפגניסטאן וכך גם בעימות בצ'צ'ניה.
חיילי היחידות המוטסות מבצעים סיורים בשטחים הרריים בצ'צ'ניה, 2004
קריאה מומלצת:
ZALOGA,STEVEN J Inside the Blue Berets a Combat History of Soviet and Russian Airborne Forces, 1930-1995
Novato,CA, Presidio. 1995
DAVID GLANTZ, The History of Soviet Airborne Forces, 1994
נווה, שמעון, "מרכיבים חדשניים בתמרון - תפיסה אופרטיבית מהפכנית סובייטית", חלק א' מערכות,
מס' 324, עע' 20-29.
נווה, שמעון, "מרכיבים חדשניים בתמרון - תפיסה אופרטיבית מהפכנית סובייטית", חלק ב', מערכות,
מס' 326, עע' 12-23.
ובהמלצת ori:
הפלישה הסובייטית לאפגניסטן
הספר נכתב ע"י חוקרים במטכ"ל הסובייטי בסוף שנות ה80, ותורגם לאנגלית ונערך ע"י לסטר גראו
ומיכאיל גראס (קצין אמריקני בדימוס וחייל סובייטי לשעבר, בהתאמה). הוצא לאור בעברית ע"י
מערכות, ויש בו התייחסות נרחבת לכוחות המוטסים ופעילותם בשטח בין 79 ל89.
נערך לאחרונה ע"י סירפד בתאריך 29-05-2006 בשעה 11:38.
סיבה: לבקשת הכותב: תיקון קישורים לתמונות
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
