|
05-05-2006, 11:50
|
|
מנהל פורומי מטיילים ותרמילאים, תעופה אזרחית ופורומי הלוחות
|
|
חבר מתאריך: 01.05.03
הודעות: 23,380
|
|
מה עושה ערבי בצפירה
אמל זיאדה
יום שני בשבוע בעבר, בשעה 10:00, אני הולכת ברחוב ומתחילה צפירה. אני ממשיכה ללכת. הרגשה מאוד לא נוחה ללכת כך, כשסביבך עשרות אנשים, אם לא מאות, עומדים דום ברחוב שרק לפני שניה היה הומה. אבל בכל זאת המשכתי ללכת. מבטים זועמים ליוו אותי, והנה זקן אחד צועק לעברי בנזיפה: "לעמוד, צריך לעמוד". כשהוא רואה שאני לא מתייחסת, הוא עובר לצעוק על אישה צעירה אחרת, שניכר עליה שהיא מיוצאי חבר העמים, והבת הקטנה שלה מאיצה בה להמשיך ללכת, אבל מה היא יכולה לעשות כשצועקים עליה? ואז בא הרמזור האדום, הגואל. כן תחושת הקלה בשבילי. אני נתקלת במבט של אותה צעירה נבוכה, שנגזר עליה לעמוד בצפירה ממש ליד אותו זקן רגזן, והיא מסתכלת עלי כמו רוצה לקבל אישור שמותר לה להמשיך ללכת. הנה הגיע אור ירוק ברמזור, אני מסתכלת עליה בחיוך ורומזת לה שמבחינתי אין לי שום בעיה.
ככה זה במדינת היהודים. בפסח אסור לאכול חמץ, ביום כיפור אסור לנסוע, ביום השואה ויום הזכרון אבוי למי שיעיז שלא לעמוד בזמן הצפירה וביום העצמאות מוכרחים להיות שמח. למה? כי ככה, זאת המדינה של העם היהודי, ומי שלא נאה לו שילך למדינת פלסטין – זאת התשובה המטומטמת שנמשיך לשמוע לעולמי עד. ולא רק. נושאים כמו יום השואה הם בבחינת טאבו. אם נעז ולו במעט לומר שלא נאה לנו לעמוד בזמן הצפירה מיד יאשימו אותנו שאנחנו מכחישי שואה, עוכרי ישראל וכאלה שרוצים לזרוק את היהודים לים.
אז זהו, שלא. השואה היא פשע שנעשה נגד האנושות, ואסור שהיא תחזור על עצמה, לא נגד העם היהודי ולא נגד אף עם אחר. חשוב לי ללמוד על השואה, כמו שחשוב לי ללמוד על מכאוביהם וסבלם של עמים רבים בעולם. וכנגד הסבל הזה אני, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, מנסה לפעול, ליצור שינוי ולשאוף לעולם טוב יותר. אופטימיות. אלא שאין בין זה לבין לכפות עלי סממני זכרון ואבל בעלי צביון קולקטיבי לעם אחר, דבר. חוסר הסובלנות של הציבור היהודי כלפי אלה שאינם משתלבים או מצייתים לגינוני האבלות הפוליטיים-הלאומיים שאותם הוא קבע, נוגדת למעשה את המסר העיקרי של אותם טקסים, לפיהם העם היהודי נרדף 2000 שנה,בשל חוסר סולבנות מצד עמים אחרים.
ואם יום השואה הוא בגדר הטאבו, אז בואו נדבר על ימי הזכרון והעצמאות, שלכם כמובן. פתאום קם לו עם, מקים לו מדינה על שטח עליו יושב עם אחר, וברוב חוצפה דורש ממנו לציין את זכר קורבנותיהם של אלה שנפלו למען הקמת המדינה החדשה. מה יותר אבסורדי מזה? ומה עם הנכבה (בעברית: אסון) של העם ששוכן פה מאז ומתמיד – הפלסטינים? (צליל של מילה צורמת באוזנו של ישראלי מצוי). אין מה לעשות, עובדות הן עובדות, והמדינה היהודית הוקמה על חורבותיו של העם הפלסטיני. אלא שמה? משפט כזה לבדו מקפיץ עכשיו את כל עם ישראל, ומיד יגידו שאני עוכרת ישראל ורוצה לזרוק את היהודים לים, ולא משנה מה אומר וכמה.
לא לעמוד בזמן צפירה זה לא דבר שאני עושה בשביל הכיף. תאמינו לי שזה לא תענוג גדול להיות היחידה שמתהלכת ברחוב שבו מאות עומדים דום. אלא שללא קשר למניעים שלי, באקט הזה טמון מדד הסובלנות שלכם כלפי אלה שמתעקשים לשמור על זכותם להיות שונים. עד כה המדד הזה הוכיח את חוסר הסובלנות שלכם.
סמלים, חגים, מועדים וימי זכרון הנוגעים לציבור היהודי במדינה, אינם ולא אמורים להיות רלוונטיים לציבור הערבי כאן. המדינה הזאת היא גם שלנו, אנחנו הערבים. והשכל הישר אומר כי היינו אמורים להיות שותפים בקביעת סמליה של המדינה, שבה אנחנו אמורים להיות שוויי זכויות. אלא שבמציאות הקיימת, ישבה לה הנהגה יהודית, ובמשך שנים לא זו בלבד שלא התייחסה לסמליה וצרכיה של האוכלוסיה הערבית כמיעוט לאומי יליד, אלא פעלה באופן מגמתי לטשטושם באופן מוצהר. טשטוש הזכרון הקולקטיבי של עם אחר הינו ביטוי מובהק של חוסר סובלנות, כל שכן כשכופים עליו מרחב תרבותי-לאומי שונה.
בעוד שבמדינות העולם מתרבות היוזמות של פיוס בין העמים, פה מתחזקת הבדלנות הפוליטית במישורים רבים, שקצרה היד מלספור. לעמוד או לא-לעמוד בזמן צפירה הינו אקט זעיר כשלעצמו, אולם מהותי ביותר עבורנו. במקום להטיח לעברנו האשמות חסרות שחר ולתת לנו ציונים בכמה אנחנו נאמנים או לא נאמנים (ולא, אנחנו לא נאמנים – תשובה פרובוקטיבית?), אז אולי תנסו לברר את דעתנו. נקודת הפתיחה צריכה להיות שאנחנו שואפים לראות את עצמנו חלק מהמדינה הזו כמדינה סובלנית שמכירה בקיומנו כעם. ולא, אנחנו גם לא רוצים לזרוק אתכם לים.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/079/223.html
_____________________________________
|
|