סד"כ ישראל מול מדינות ערב ערב הכרזת העצמאות
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...0&itemNo=711624
מתוך "הארץ"
"אם כי זה נראה קצת משונה, לנו היה אז צבא יותר גדול מאשר להם" [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif] מאת אורי דרומי [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif] כבר לא צריך להיות פוסט-ציוני כדי לבחון מחדש את מיתוס "המעטים מול הרבים" שעיצב את תפיסת מלחמת העצמאות שלנו; את הדברים שבכותרת, למשל, אמר כבר בשנת 1963 דוד בן גוריון. אבל מה תפקידו של האתוס הזה והאם חשוב לשמור עליו? אורי דרומי על עובדות, מיתוסים ומה שביניהם [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P020506/g.0.0205.50.1.9.jpg]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif] תצלום ארכיון מלחמת השחרור [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif] מעטים מול רבים? עיונים ביחסי הכוחות הכמותיים בקרבות יהודה המקבי ובמלחמת העצמאות
עורכים: אלון קדיש וב"ז קדר. הוצאת מאגנס, 226 עמ', 89 שקלים
בשנת 1415, ערב קרב אז'ינקור, נשא המלך הנרי החמישי דברים באוזני לוחמיו. מסע המלחמה שלו בצרפת הגיע אל רגע ההכרעה: האם תימשך שרשרת ניצחונותיו, או שמא יצליחו הצרפתים, שאספו צבא עצום ורב, להביא כליה על צבאו הקטן והמותש. במלים הנהדרות ששם בפיו שקספיר, הוא ניסה לרומם את רוחם של מפקדיו, שנפלה עקב העליונות המספרית המוחצת של הצרפתים.
הלוואי שהיו עמנו כאן עשרת אלפים גברים, הרובצים בטל באנגליה, התמרמר הרוזן רלף וסטמורלנד, נאמנו של המלך (וזוהי טעות של שקספיר, כי בפועל, וסטמורלנד נשאר באנגליה לשמור על הממלכה, אבל למה לקלקל סיפור טוב). עונה לו הנרי, בערך באלה המלים: אל נא תבקש תגבורת, בן-דוד יקר. להיפך, כל הירא ורך הלבב יתכבד ויילך הביתה. לא ארצה ליפול על חרבי במחיצתו של מי שמהסס ליפול על חרבו. אדרבא, נישאר ונילחם רק מעטי מספר, ננצח, ובבוא היום, נפשיל את שרוולנו ובגאווה נראה לנכדינו את הצלקות שספגנו בקרב מפואר זה. ואלה המתפרקדים עתה על יצועם באנגליה יקללו את עצמם על שלא היו עמנו במעמד זה.
ואכן, קרב אז'ינקור הסתיים בניצחון מוחץ של האנגלים. 9,000 לוחמיו של הנרי הביסו את 30 אלף החיילים הצרפתים והנחילו להם 5,000 אבידות, תוך שהם מאבדים רק כמאה (!) לוחמים. הסוד לא היה רק ברוח הלחימה האנגלית אלא בעליונות הטכנולוגית ובמבנה הכוח של האנגלים: מתוך 9,000 הלוחמים היו 8,000 קשתים, ובין אלה בלטו נושאי הקשת הכבדה, ארוכת הטווח, שיחד עם הארטילריה, שעשתה אז את צעדיה הראשונים בשדה הקרב, קצרו בפרשי האויב. הצרפתים לא למדו דבר מתבוסה קודמת, שהתרחשה בקרסי ב-1346, ובה ניתן הרמז על מה שחי"ר ממושמע ומצויד באמצעי לחימה חדשניים יכול לחולל לפרשים (אם הקורא מפליג בדמיונו אל שדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים, וחושב על חי"ר מצרי הקוטל טנקים ישראליים בטילי נ"ט, הרי שהוא עושה זאת על אחריותו בלבד).
אם בקרב קרסי היו הכוחות שווים (20,000 מכל צד) הרי שבאז'ינקור באמת ובתמים הביסו המעטים את הרבים. האתוס הזה, של מעטים מול רבים, שימש בעבר גם אותנו הישראלים: בחנוכה חגגנו את ניצחון החשמונאים (המעטים) על היוונים (הרבים); והמבוגרים שבינינו למדו בבית הספר כי במלחמת העצמאות ניצח היישוב היהודי הזעיר את אויביו הערבים הרבים מספור, וכי צה"ל הקטן הביס את צבאות הפלישה הגדולים של שבע מדינות ערב (כשבגרתי ספרתי ארבע: מצרים, עבר הירדן, סוריה ועיראק. ללבנון דווקא אנחנו פלשנו. ומי היו השתיים הנותרות?).
הקובץ שלפנינו בא לבחון מחדש את האתוס שעליו גדלנו; ראשיתו ביום עיון שנערך בשלהי 1999 בבית הספר להיסטוריה של האוניברסיטה העברית. כבר שני עשורים קודם לכן פירסם פרופ' בצלאל בר-כוכבא את ספרו "מלחמות החשמונאים: ימי יהודה המקבי", שבו קבע כי "ברוב הקרבות לא ניתן להצביע בביטחון על עדיפות מספרית של הגייסות הסלווקיים (היווניים). היפוכם של דברים: אין ספק שלפחות בחלק מהם היה ליהודים יתרון מספרי ניכר".
ומדוע צמח המיתוס, עד כדי אמונה כי היה זה מעשה נסים? לא רק בשל סיבות פטריוטיות, מסביר פרופ' בר-כוכבא, כלומר רצון להאדיר את ניצחוננו על ידי הפרזה בכוחו של האויב והפחתה מכוחנו, אלא גם בגלל סיבות דתיות, המנשבות בין ספרי מקבים א' וב': "אילו מסרו לנו שני הספרים את יחסי הכוחות הכמותיים הנכונים היו מקפחים את המטרה הדידקטית-דתית שעמדה בראש מעייניהם. ביחסי כוחות כאלה אין צורך בעזר ממעל".
פרופ' ישראל שצמן מסכים עם פרופ' בר-כוכבא כי הנתונים על גודל הצבא הסלווקי מוגזמים, אבל חולק עליו ביחס לגודלו של צבא יהודה המקבי. ומסקנתו היא כי בר-כוכבא לא הצליח לבסס את הקביעה כי ליהודים היה יתרון מספרי. אלא שוויכוח מעניין זה הוא רק סיפתח לחלק העיקרי, והוא הדיון במלחמת העצמאות. זוהי בחינה מעמיקה המעלה כי קיים פער בין מיתוס "המעטים מול הרבים" שאפף את תש"ח לבין המציאות, וכפי שכותב אחד מעורכי הספר, פרופ' אלון קדיש: גם נשקנו לא היה כל כך דל כפי שמקובל היה לחשוב.
באותה שנה שבה נערך יום העיון התעוררה סערה בעקבות ספר ללימוד היסטוריה "המאה ה-20 על סף המחר", שחיבר פרופ' אייל נווה מביה"ס להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, ובעיקר סביב משפט אחד שצוטט בהרחבה: "כמעט בכל גזרה ובכל קרב היה לצד היהודי יתרון על הערבים, הן מבחינת התכנון, הארגון והפעלת הציוד, והן מבחינת מספר הלוחמים המיומנים שהשתתפו בקרב". נווה טען אז נגד אלה שהתקיפוהו, והאשימוהו בשחיטת פרות קדושות ובפוסט-ציונות, כי כלל לא קראו את הספר.
במאמרו בקובץ הזה הוא מסביר כי בספרו התכוון להזמין את התלמידים "לנהל דיאלוג ביקורתי עם המיתוסים שעיצבו את זהות דור הוריהם". מדוע אנו נזקקים לבחינה שכזאת? מסביר נווה: "אם המיתוס נלמד כפשוטו, וללא התייחסות למציאות מורכבת ומשתנה, הוא עלול ליצור אשליות, ולכן הוא הרסני מבחינה חינוכית וערכית". הוא עצמו חווה זאת על בשרו כאשר לחם כחייל סדיר במלחמת יום הכיפורים, ונוכח לתדהמתו "שבניגוד לכל לוחמי ישראל, שגברו על אויביהם והם מעטים מול רבים, אנו איננו מצליחים להשיג את הניצחון אלא נאלצים לסגת מול אויב עדיף מספרית".
הקובץ מביא מאמרים מאת פרופ' בני מוריס וד"ר עמיצור אילן, על הערכת יחסי הכוחות במלחמת העצמאות, ושלושה מקרי בוחן: הרובע היהודי בירושלים, המושבה רחובות וצפת, שעליה נאמר כי ניצלה בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה היה שאנשי צפת אמרו תהילים, והנס היה שהפלמ"ח הגיע. פרופ' קדיש מעיר על כך כי יש חשיבות למחקרי-מיקרו שכאלה, המיטיבים לנתח מלחמה יותר מאשר מחקרי-מקרו כמותיים, כוללניים ופשטניים. בהקשר זה כדאי לעיין גם בקובץ "איכות וכמות: דילמות בבניין הכוח הצבאי", בעריכת אבי קובר וצבי עופר, שיצא בהוצאת מערכות בשנת 1985, ושבו קובע ההיסטוריון פרופ' מרטין ון-קרפלד: "כאשר יחסי הכוחות הם גרועים מ-2:1 כמעט אי-אפשר לנצח, וכאשר הם גרועים מ-3:1 יש לחשוב על פתרונות אחרים לחלוטין".
מדוע הוסתרו המסמכים הללו, ובמקומם טופח מיתוס "המעטים מול הרבים"? האצבעות מופנות כלפי מעלה. הרי בן גוריון ידע את האמת, וכפי שמציין העורך השני של הספר, פרופ' ב"ז קדר, הוא הודה בכך בלי משים ב-1963, בשלהי כהונתו כראש הממשלה, בדברו בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת: "אם כי זה נראה קצת משונה, לנו היה אז צבא יותר גדול מאשר להם". מדוע אם כן העלים את העובדות וטיפח את המיתוס?
לפרופ' יוסף הלר מהאוניברסיטה העברית פתרונים. במאמר מקיף ומאיר עיניים הוא עומד על מרכזיותו של המיתוס הזה בתפיסת עולמו של בן גוריון. הלר מסביר כי בן גוריון ביקש להנחיל לכל שכבות העם, ובמיוחד לצה"ל, את אמונתו הבסיסית כי מדינת ישראל הקטנה תוכל להתקיים למרות הפערים הכמותיים שבינה לבין אויבותיה, בתנאי שתציב איכות מול כמות, ואיכות פירושה זיקה לערכי הרוח והישגים מדעיים, וכן סיוע מצד העולם החופשי ועזרת יהדות הגולה. המיתוס, אם כן, נועד לחצוב מקרב האומה את אותם משאבי איכות שלפי בן גוריון היו אמורים להעניק לנו יתרון.
ד"ר מרדכי בראון שואל בקובץ, "האמנם סיים מיתוס ?המעטים מול הרבים' את תפקידו?" ותשובתו היא שלילית. לדבריו, העובדה שהיישוב היהודי בארץ ישראל הצליח לגייס מתוכו מספיק כוחות כדי להביס את מדינות ערב, והצורך לקיים גם היום מידה של גאווה לאומית, יבטיחו כי בזיכרון הלאומי לא ישתנה הדימוי הרווח של מה שאירע בתש"ח. ייתכן שהוא צודק. אולי מיתוסים ממשיכים להתקיים למרות הכל, ואולי הם אפילו תורמים. מה שהקובץ הזה מציע הוא להתייחס אליהם בזהירות הראויה, לבדוק אותם בקפידה ולוודא שאינם מנוצלים למטרות פסולות; ושאינם משיגים, אולי, את המטרה ההפוכה מזו שאליה התכוונו מטפחיהם המקוריים.
אורי דרומי הוא עורך הפרסומים של המכון הישראלי לדמוקרטיה
|