פרש - בבתי הכנסת העדיפו את המלך ג´ורג' - כתבה על הלוחמים הדתיים (שכמעט ולא היו) במחתרות

בבתי הכנסת העדיפו את המלך ג´ורג'

הרבנים הראשיים הדביקו להם כינויים כגון "רוצחים" ו"מטורפים". מאמרי המערכת ב´הצופה´ הוקיעו אותם. תנועת בני עקיבא התנערה מהם נחרצות. אם היום נדמה שהציונות הדתית מאמצת בחום את זכרם של לוחמי המחתרות, הרי שבזמן אמת, בימי טרום המדינה, התמונה היתה שונה לחלוטין

חגי סגל מקור ראשון

במוזיאוני המחתרות למיניהם כבר התרגלו לתופעה סוציולוגית מוזרה: רוב המבקרים הפרטיים הם חובשי כיפה או לובשות שמלות ארוכות. בחופשות הקיץ ובחולי-מועד מגיעות לשם משפחות דתיות בהרכב מלא ומתרפקות על העיזבון ההירואי של האצ"ל והלח"י. באופן מובהק, כלא ירושלים, כלא עכו ומוזיאוני האצ"ל בתל-אביב-יפו הם אתרי ביקור החביבים יותר על דתיים מאשר על חילונים. מי שנתקל שם בנוף האנושי הזה עוד עשוי להתרשם שהאצ"ל היה הזרוע הצבאית של בני עקיבא, ושמפקדי הלח"י ענדו סרטים כתומים.

עשוי להתרשם בטעות, כמובן. באצ"ל ובלח"י היו לוחמים דתיים רבים, אך הללו התגייסו למחתרות כשליחים מטעם עצמם. אחד אחד, ובאין רואה ורועה. חברותם שם היתה מעשה בלתי טבעי, מנוגד לכיוון הזרימה של המחנה האמוני באותן שנים. הציונות הדתית, שכעבור דורותיים הרעידה את אמות הספים העבריות ופרצה ימה וקדמה צפונה ונגבה, התנהלה אז באופן מתון ומדוד, כמו מי השילוח ההולכים לאט. רועיה צייתו לצווי ההבלגה והאיפוק שהנפיקה הנהגת היישוב החילונית. רבני הדור ותלמידי חכמיו התקשו לעכל את רעיון הצבאיות העברית, קל וחומר לוחמת גרילה עברית. רובם שללו מאבק אלים בכובש הבריטי ואף באויב הערבי. החרדים שביניהם האמינו שמלכות ישראל תרד באש מן השמיים, ללא מגע יד אדם. הלאומיים קיוו שהיא תקום בדרכי מדיניות והתיישבות, עוד דונם ועוד עז. נפשם הענוגה נקעה משימוש בכלי משחית ומשפיכות דמים. אבות-אבותיו של הנוער שמתנדב היום בהמוניו לכל יחידה מובחרת בצה"ל, נטו להסתפק אז בשירות בארגון ההגנה, שבכל הנוגע למלחמה בבריטים התנהל רוב הזמן כיחידה עורפית.

ב'ספר הציונות הדתית' - שני הכרכים עבי-הכרס שבהם סיכמה הציונות הדתית את פועלה הרב במאה השנים הראשונות לקיומה – אין מאמר אחד על חלקה במאבק המחתרות. הסיבה פשוטה: לא היה לה חלק מאורגן במאבק. מנהיגי המחנה, מתווי דרכו ואנשי המעש שלו היו שווי נפש לדרמה המחתרתית שהסעירה את הארץ וקרעה את העם. הם השקיעו את רוב תעצומותיהם בזריעת קיבוצים ומושבים על מפת הארץ: טירת-צבי, שדה-אליהו, עין-הנצי"ב, כפר-עציון, כפר-דרום. גם ישיבת כפר-הרא"ה, אם הישיבות התיכוניות, לא נתנה דריסת רגל לרעיונות של מרד כוחני. תלמידים רבים רחשו אהדה לאצ"ל וללח"י, אך הם הורשו להצטרף רק ל'הגנה'. ראש הישיבה, הרב משה צבי נריה, הסביר לי בערוב ימיו כי חשש שהתגייסות תלמידיו לאצ"ל או ללח"י תסכן את עצם קיום הישיבה. הבוגר הראשון שנפל חלל במערכות ישראל, אשר טרטנר, היה אמנם חבר אצ"ל, אבל הוא הצטרף לארגון רק אחרי שעזב את הישיבה. טרטנר נורה, נפגע ונלכד כאשר הדביק כרוזים ברחוב חסן שוקרי בחיפה. הבריטים לא חבשו את פצעיו, והוא דימם עד מוות. סיפור מותו הדהד ברחבי הארץ, אך לא הפך אותו לגיבור או למופת לחיקוי בקהילה שבה צמח.

הבריטים, מעניו של טרטנר, לא קוטלגו בתודעה הדתית כאויבים לכל דבר, אף לא כממשלת זדון. רבנים ומורי הוראה גרסו שעקרון 'דינא דמלכותא דינא' חל גם על שלטון המנדט. הם טענו שרק המוסדות הלאומיים רשאים להכריז מלחמה על הבריטים, אבל זאת כבר היתה יותר טענה פוליטית מאשר פסק הלכה. "עמדת הציבור הדתי לגבי המחתרות, הטרור והלגיטימציה של השלטון לא נבעה משיקולים הלכתיים טהורים, אלא היתה פועל יוצא של השקפה פוליטית", קובעת החוקרת הילדה שצברגר. בספרה 'מרי ומסורת בהלכה' הצליחה שצברגר לחשוף הרבה בלבול ביחסם של רבנים חשובים לפעולות גרילה אנטי-בריטיות.

"אילו הייתי צעיר, הייתי גם אני יוצא לנקום את הדם היהודי שנשפך", הכריז בהתרגשות מי שלימים היה שר הדתות הראשון, הרב יהודה ליב מימון, אחרי שהאצ"ל נקם את רציחתם של חמישה פועלים יהודים ליד קריית-ענבים. לעומתו פסקה הרבנות הראשית באותם ימים: "כל הריגה של בני אדם, יהיו מי שיהיו – שוטרים, פקידים, חיילים, אזרחים – שפיכת דמי נקיים היא". אפילו בן-גוריון, אויבן הגדול של המחתרות הרוויזיוניסטיות, הגיב פעם בחוסר נחת על פסיקה שכזאת, שבעצם שללה מוסרית כל מלחמת גרילה לחירות לאומית. בן-גוריון גם פקפק במידת ההשפעה של פסיקות כאלה על הנוער הדתי.

מילה זו מילה

הרבנים הראשיים העדיפו שהנוער הזה ימצא פורקן צבאי באפיקים ממלכתיים, ולו גם ממלכתיים זרים. הרב יצחק הרצוג פסק בתקופת מלחמת העולם השנייה כי מי שמתגייס לבריגדה היהודית של צבא בריטניה "מקדש שם שמיים". בנו הבכור, חיים הרצוג, היה קצין בדיוויזיה ששחררה את הולנד מידי הגרמנים; הבן הצעיר, יעקב, הצטרף לארגון ההגנה.

בביוגרפיה שפרסם לפני כשנתיים, מביא מיכאל בר-זוהר סיפור שמדגים את רתיעתם של ההרצוגים מלהתמרד נגד הבריטים: בשנת 1946 נלווה יעקב לאביו לביקור אצל אסירי מחתרות, שהוגלו על ידי הבריטים למחנות כליאה בקניה ובאריתריאה. מיד לאחר שובו מאפריקה, כשנפגש עם חיים לנדאו, חבר הפיקוד העליון של האצ"ל, גילה יעקב הרצוג שיש באמתחתו מכתב מוצפן. את המכתב הזה שיגר אחד האסירים הבכירים במחנות הכליאה, יעקב מרידור, סגן מפקד האצ"ל. לנדאו סבר שהרצוג הצעיר עומד למסור לו את המכתב, אך לתדהמתו הבהיר בנו של הרב הראשי כי מבחינה מוסרית הוא מנוע מלעשות זאת: לפני צאתו לאפריקה הוא הבטיח לבריטים שלא ינצל את הביקור להעברת מסרים בין העצורים למפקדיהם, ומילה זאת מילה. רק לאחר הפעלת לחץ כבד התרצה הרצוג למסור את המכתב בכל זאת, ולסייע בכך בעקיפין למאמץ הצבאי של המחתרות.

בציונות הדתית פקפקו גם בהיגיון הפוליטי של הרעיון המחתרתי, והעדיפו את ההיגיון של ההגנה. שפרה שטיינר, בתו של הרב שלמה מן-ההר, מהרבנים היותר נחשבים בציונות הדתית, מתארת בספר הילדים המפורסם שכתבה על נפילת הרובע היהודי בתש"ח, כיצד שכנע אותה אביה שאין טעם בפעולות האצ"ל. "אתה באמת חושב שבדיבורים נגרש את האנגלים מן הארץ?" היא שאלה אותו כשהיתה בת שבע או שמונה. אביה התיישב לצדה, נטל את ידה בידו, ואמר: "רוב היישוב מאורגן בהגנה. ההגנה היא גוף גדול וכבד משקל. אני חושב שפעולות מדיניות יש להן ערך רב. הרי אם נצליח לשכנע את ממשלת אנגליה שאנו מסוגלים לנהל מדינה בעצמנו, ואם רוב האומות המאורגנות ב'אומות המאוחדות' יתנו לכך תוקף, ניהפך למדינה עצמאית. דבר זה לא נוכל להשיג בפעולות טרור".

בני נוער דתיים שבכל זאת הצטרפו לאחת המחתרות קוטלגו ככישלון חינוכי, אם כי במשך הזמן הלכו הכישלונות הללו והתרבו.אחוז המתגייסים הדתיים לארגוני הפורשים היה גבוה משיעורם בהגנה. לשומרי המצוות יש גם נוכחות מרשימה ברשימת החללים של אצ"ל ולח"י, ואף ברשימת עולי הגרדום. מבין תריסר לוחמים שהבריטים הוציאו להורג, רק עולה גרדום אחד נודע כחילוני דווקאי: אליהו בית-צורי, אחד משני המתנקשים בשר המושבות הבריטי, לורד מוין. בית-צורי סירב להגיד תפילת וידוי לפני תלייתו. ברגעי חייו האחרונים הסביר בעדינות לרב הראשי של קהיר שאינו רוצה לעשות שקר בנפשו. לעומתו, רוב עולי הגרדום באו מבתים שומרי דת ומסורת: יחיאל דרזנר, למשל, היה בן ישיבה שהצטרף למחתרת בניגוד לרצון אביו, ונאלץ לעמול רבות כדי להסתיר זאת מהוריו. גם משה ברזאני היה ירא שמיים. בצוואתו ביקש מבני משפחתו לקרוא דף יומי בספר קודש שכתב סבו המנוח. מאיר פינשטיין למד עשר שנים בישיבת 'עץ החיים' אצל הרב אריה לוין, רב האסירים. מאיר נקר, מרדכי אלקחי ויעקב וייס גדלו בבתים דתיים. בעיזבונו הדל של דב גרונר באגף הגרדום נמצא חומש.

גם דור המפקדים הראשון של אצ"ל והלח"י הגיע מבתי גידול דתיים: מפקד האצ"ל, דוד רזיאל, למד בצעירותו בישיבת מרכז הרב. זקני הישיבה סיפרו לביוגרף שלה, ד"ר יוחאי רודיק, שרזיאל נהג לקיים תרגולי כושר בחדרו, ליד כרעי המיטה. חברו ויריבו של רזיאל, אברהם 'יאיר' שטרן, ביסס על אדני מסורת את 'עיקרי התחייה', קריאת המרד המפורסמת שלו לנוער העברי. אבל שני מנהיגים אלה לא נחשבו לברי סמכא תורניים בעיני צעירי הדור. תנועת הנוער הדתית המובילה, בני עקיבא, המליצה לחניכיה לבנות את הארץ, לאו דווקא לשפוך את דמם עליה. היא עודדה אותם להצטרף להגנה בלבד, הצטרפות שבמשך שנים רבות לא היתה כרוכה בסכנת נפשות או בסכנת מעצר. רוב תקציביה של בני עקיבא באו מקופת הסוכנות היהודית, שהובילה את מסע ההוקעה וההכפשה של האצ"ל והלח"י.

אתחלתא דפורענותא

דם ואש ותמרות עשן היו המאפיינים הבולטים של חודש ניסן תש"ו, החודש לפני 60 שנה. המחתרות העבריות הכו ללא רחם בכובש הבריטי, אך גם ספגו מכות נאמנות. שישה לוחמי אצ"ל ולח"י נפלו בקרב, וכמאה לוחמים נעצרו במהלך פעילות מבצעית, ביניהם דב גרונר. בעצורים היה גם קצין המבצעים הראשי של אצ"ל, איתן לבני, אבא של ציפי. 1,400 מעפילים נלכדו בלב ים. ואז, כשנראה היה שמאזן הנפגעים החודשי נוטה לרעת היהודים, תקפה יחידת לח"י מתקן צבאי קטן של הבריטים ברחוב הירקון בתל-אביב, וחיסלה שבעה חיילים. לא רק הנציב הבריטי היה מזועזע מההתקפה, גם מועצת הרבנות הראשית הזדעזעה. היא פרסמה הודעת גינוי שוצפת. פרוטוקול הרבנות מאותם ימים אדומים של פרעות ודמים עמוס בהודעות גינוי שכאלה.

עזרא יכין, שבגיל 16 היה ללוחם דתי בלח"י, נוצר בלבו תרעומת בת 60 שנה על יחסו המתנכר של המחנה הדתי-ציוני למחתרות דאז: "כולם היו נגדנו. המזרחי, הפועל המזרחי, בני עקיבא, הרבנות הראשית". כשיכין וחבריו יצאו לקרב, לא ליוו אותם תפילות מי-שבירך מטעם הממסד הרבני. בבית הכנסת 'ישורון' בירושלים נישאה מדי שבת תפילה לשלום "המלך ג'ורג' ירום הודו", כשכל המתפללים קמים לכבודו. רק פה ושם אזר מתפלל בודד אומץ להישאר לשבת. תגובת שכניו לספסלי התפילה היתה לפעמים נזעמת יותר מתגובת הבריטים.

"והוא רחום יכפר עוונם", אמר באותה תקופה על לוחמי המחתרות הרב מאיר בר-אילן, עורך 'הצופה' ובנו של הנצי"ב. והרב משה אביגדור עמיאל, הרב הראשי של תל-אביב, כתב: "לא בחיל ולא בכוח נצא למלחמה, אלא בספר נגד ספר" - כלומר, בתנ"ך כנגד הספר הלבן. לפי פשט הפסקים שהנפיקו אז רבני הדור, פעולות הלוחמה בבריטים היו מעשי רצח גרידא.

הרבנים הראשיים פקדו על ראשי המחתרות את עוון הפרישה ממועדון מקבלי המרות של הממסד הציוני. בשלהי חודש טבת תש"ז, חודש סוער במיוחד במלחמה נגד הבריטים, הצהיר הרב עוזיאל: "על פי תורה, פעולותיהם אסורות וכל פרישה ממרות ציבורית היא עוון ציבורי. יש להילחם נגד הספר הלבן אך ורק לפי ההוראות של המוסדות הנבחרים". הוא הדגיש כי הכרוזים נגד הפורשים "לא נבעו מרצון לצאת ידי חובה כלפי ממשלת המנדט, אלא מתוך הכרה דתית ומצפון לאומי שיש במעשיהם משום רצח". "אלמונים מטורפים", כך כינה את לוחמי האצ"ל שתקפו באביב 44' את בניין הבולשת בחיפה, וחיסלו שם ארבעה חיילים בריטים. הוא התקשר אישית למזכיר הראשי של ממשלת המנדט כדי להתנצל: "יש לטהר את הארץ מטומאת דם נקיים, לחדול מדרך התועבה המסוכנת הזו, העלולה חס ושלום להמיט שואה על ישראל כולו".

כבר ב-1939, אחרי שלוחמי האצ"ל השליכו פצצה קטלנית במיוחד לעיבורו של השוק הערבי ההומה בחיפה, התארגנה עצומת גינוי דתית, עתירת חותמים נשואי שם. היא כללה את איש ההגות והעט ר' בנימין ואת המתמטיקאי הנודע פרופ' אברהם הלוי פרנקל. כותבי העצומה כינו את פעולות הנקם של האצ"ל בערבים "אתחלתא דפורענותא אשר אחריתה מי ישורנה". לבני הנוער הוסבר שמלחמת העם על ביתו הלאומי חייבת להיות טהורת אמצעים. במקום לאחוז בנשק הטרור נקרא הציבור ירא השמיים לעסוק ב"המשך הבניין במכסימום של אמונה, ביטחון, אחדות, התאזרות בהקרבה עצמית והתרחקות כמטחווי קשת מן הכיעור ודומה לו".

ב'קול קורא' פרטי משלו גינה גם הסופר ש"י עגנון את לוחמי המחתרות, נוקמי דמם של נרצחי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט: "אחינו כל בית ישראל, חס ושלום שישראל קדושים חשודים על הרציחה. ומובטחני בכל אדם מישראל שתורת אלוקיו בלבו, שהוא רחוק מכל מעשה שיש בו אפילו אבק רציחה. אבל בשביל שמעתי אומרים שנפל חשד על שונים שמחמת הגזירות הרעות והנגישות יש שעושים מעשי תעתועים לנקום באויביהם, מצטרף אני למזהירים, שקיבלו עליהם את עונש החשד. ומזכיר לכל מי שרוצה בקיום האומה וחפץ בחיינו שייזהרו בנפשם ולא ייתנו יד לשום מעשה שיש בו שמץ רציחה, והשם יגדור פרצות עמו ויוליכנו קוממיות לארצנו".

יותר תוקפנים מהשמאל

שאט הנפש מנשק הטרור והגרילה לא פחתה על סף הקמת המדינה, כשהרעיון המחתרתי כבר קנה לו אהדה בחוגים נרחבים. מאמר המערכת של 'הצופה' קונן באותם ימים: "תורת הכוח והאלימות חודרת יותר ויותר ומרעילה נפשות רבות". העיתון הטיל על הבריטים את האחריות ליצירת המניעים שביסוד הטרור, מכיוון שסגרו את שערי הארץ בפני ניצולי ההשמדה באירופה, אך גם הזהיר שהטרור יפגע קודם כל ביהודים: "הוא עלול להמיט אסון על כל מפעל חיינו ותקומתנו, כי הוא נותן חרב בידי הקמים עלינו להרסנו ולהחריבנו. ובנפשנו הדבר – כי לא פחות מן ההתנקשות בחייהם של אנגלים, יש בטרור דמים זה התגרות בנו, ביישוב העברי, בתנועה הציונית כולה".

גילויי אהדה פומביים של הנהגת הציבור הדתי ללוחמי המחתרות נרשמו על רקע הומניטרי בעיקר, ותוך הבחנה מודגשת בין האנשים למעשיהם. הרבנים נחלצו ראשונים לזעוק חמס ולבקש רחמים כאשר נגזר עונש מוות על אנשי אצ"ל ולח"י. ערב תלייתו של שלמה בן-יוסף, עולה הגרדום הראשון, הועידה הרבנות הראשית בתל-אביב "יום תפילה וצעקה". בחדרה התאסף קהל גדול בבית הכנסת המקומי לאמירת הספדים על בן-יוסף, לאחר שהבריטים ביצעו בו את זממם. מאמר המערכת של 'הצופה' הגדיר את התלייה כמעשה רצח לכל דבר, ובתגובה נסגר לשבועיים על ידי שלטון הכיבוש. ואולם, באותו מאמר עצמו כונו לוחמי המחתרות, חבריו של בן-יוסף, "חמומי רגש".

כשהבריטים עמדו לתלות את דב גרונר, אפילו אגודת ישראל הבריקה מברק תחנונים לנציב העליון הבריטי, והרב הרצוג צעד בשבת לביתו של הנציב כדי לבקש רחמים. לפי הנחייתו של הרב הרצוג, נטמנו מאיר פינשטיין ומשה ברזאני בחלקת קדושי פרעות תרפ"ט, והוא עצמו השתתף בהלווייתם. כאשר הועלו לגרדום ארבעה לוחמי אצ"ל נוספים, בשלהי חודש אב תש"ז (47'), הם זכו להספד נרגש בעיתון אגודת ישראל, אך גם לתוכחה שלאחר המוות. עורך העיתון לא אהב את העובדה שבחרו לשיר דווקא את 'התקווה' ברגעי חייהם האחרונים: "תהום רובצת ביניהם ובין הרוגי המלכות מהדורות שעברו, מרבי עקיבא וחבריו ותלמידיהם בכל הדורות. אצל הרוגי מלכות שבימינו 'התקווה' ירשה את מקום שמע ישראל. בחייהם ובמותם נפרדו. אכן, אין אנו מצטרפים ללהקה הגדולה הגורסים 'אחרי מות קדושים אמור'. אבל לא נכחיש שארבעת הבנים שהועלו לגרדום בעכו גילו בהתנהגותם תכונות נפשיות נעלות ומסירות נפש מופתית. מה רב הצער והכאב שבתכונות נעלות אלה השתמשו בדרך לא דרך, בדרך שהפסדה ברור ושכרה אפסי".

אגב, מאמרי תוכחה שכאלה לא עשו הרבה רושם על הנוער החרדי. הרב מנשה אייכלר, אביהם של העיתונאים ישראל ויעקב אייכלר, היה חבר בלח"י. גם אברהם רביץ לחם שם לצדו. ח"כ חרדי עתידי אחר, שלמה לורנץ, היה מקורב ללח"י. יעל בן-דב משכונת בית-ישראל, שמצאה אף היא את דרכה לארגון לוחמי חירות ישראל, שומרת טינה עד היום לבני עקיבא. "אני הייתי גייסת מקצועית, וכשהייתי צריכה לפנות למישהו בבני עקיבא, הם היו מדברים אלי בתוקפנות כזאת שאפילו השמאל לא היה מדבר. היו יותר צדיקים מהאפיפיור. פעם אפילו הרביצו לחברה שלי. אחרי הרבה שנים התלוננתי על היחס ההוא בפני אחד המנהיגים שלהם, והוא כל כך התרגז שחשבתי שעוד רגע יקבל התקף לב".

יוסק'ה חטף אבן

התייצבות רבנית פומבית לימין הרעיון המחתרתי לא נצפתה אף פעם, ולא רק מטעמי קונספירציה. במרד המחתרות, להבדיל ממרד החשמונאים אלפיים שנים קודם, לא קמה סמכות דתית שהכריזה בחרב שלופה "מי ל-ה' אלי". גם לא התייצב רבי עקיבא שסמך ידיו על בר כוכבא מודרני. המורדים העבריים הדתיים של המאה ה-20 נקראו אל הדגל מתוך צו מצפונם, ולא מכוח פסק הלכה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שתבע בראש חוצות את עלבונם של החשודים הבית"ריים ברצח ארלוזורוב, הלך לעולמו כשנתיים לפני שנורתה הירייה הראשונה מאקדחי האצ"ל. קשה לדעת מה היה אומר וכותב בסוגיית המחתרות אילו האריך ימים. הרב הראשי של חיפה בימינו, שאר-ישוב כהן, למד בשנות הארבעים בישיבת מרכז הרב, והוא זוכר כיצד נציגים של הבולשת הבריטית באו פעם לישיבה, הסתודדו עם הרב צבי יהודה קוק, והתלוננו באוזניו שחלק מתלמידיו "מתרועעים עם אנשים חשודים". בין השאר נקבו גם בשמו של שאר-ישוב הצעיר. הרב השיב להם ש"אנחנו לא אומרים לבחורים מה להחליט בעניינים פוליטיים". זאת היתה אמת לאמיתה. התלמידים אכן השתייכו לכל שלוש המחתרות, כי הרב צבי יהודה חיבב את שלושתן. אחרי הקמת המדינה הזכיר לפעמים בגאווה את העובדה שדוד רזיאל למד בישיבה.

הרב שאר-ישוב עצמו היה חבר לח"י, בברכת אביו, הנזיר הירושלמי הידוע. הצלחתי להצית בו התלהבות מסוימת כשביקשתי ממנו לשחזר את קורותיו באותם ימים רחוקים, התלהבות שלא פגה כששאלתי אותו מדוע הרבנות הראשית הפגינה עמדה תקיפה כל כך נגד המחתרות. "היא ייצגה את היישוב בפני הבריטים", הסביר לי הרב כהן, "ולכן היתה חייבת לגנות. אבל נדמה לי שהיה הבדל בין העמדות של שני הרבנים. הרב הרצוג היה הרבה יותר תקיף מהרב עוזיאל".

האם לאחר הקמת המדינה היו ברבנות הרהורים שניים בנידון? אחרי הכל, יש היום כמעט קונצנזוס של הוקרה לאצ"ל וללח"י; מאות דתיים עולים מדי יום זיכרון לקברו של יאיר שטרן.

"לא, הם לא עסקו יותר בנושא הזה".

ד"ר אמנון שפירא מטירת-צבי, אושייה בני-עקיבאית, היה בחבריא א' כשמלחמת המחתרות בכובש הבריטי ניטשה במלוא עוזה. הוא לא זוכר ניחוחות של חומר נפץ בתוך הסניף. ממש לא. "זה לא דיבר אלינו. לא הכרנו את תורת ז'בוטינסקי, ובעצם גם לא את תורת הרב קוק. הראש שלנו היה במקומות אחרים, בעיקר בתחום ההתיישבות. היתה לנו מנטליות אחרת לגמרי מזו של בני עקיבא בימינו. החלום הגדול של כל חניך היה להתיישב בכפר-עציון, שהיה אז מיתוס. זה שאב את כל האנרגיות שלנו".

אבל מחוץ לסניף קרו דברים דרמטיים: כלא עכו נפרץ, מלון המלך דוד פוצץ, צעירים עלו לגרדום בשירת התקווה. זה לא דיבר אליכם?

"שום דבר. אנחנו הלכו לביריה. יוסק'ה שפירא אפילו חטף שם אבן".

כיצד אתה מסביר את הנתק הזה?

"המנהיגים שלנו היו קשורים אידיאולוגית לתנועה הקיבוצית המאוחדת, ובן-גוריון הצליח לסחוף גם אותם בהתנגדותו לבגין. בעצם הם היו מפא"יניקים עם כיפה. זאת היתה הצלחה מאוד גדולה של בן-גוריון. רק אחרי הרבה שנים התחלנו להתקרב נפשית למחתרות, כשקראנו ספרים כמו 'המרד' של מנחם בגין או 'ארוכה הדרך לחירות' של יעקב מרידור. אלה היו ספרים מכוננים אצלנו, אבל המרחק הפוליטי שלנו מהרוויזיוניסטים נשאר גדול מאוד לעוד הרבה שנים".

כששפירא מדבר על המנהיגים שלבם הלך שבי אחרי השמאל, הוא מתכוון בין השאר לטובה אילן, חברת ההנהלה הארצית של בני עקיבא ערב הקמת המדינה. אילן, חברת כנסת לשעה קלה מטעם העבודה-מימד בחורף האחרון, אפילו זוכרת כי הפיצה בנערותה כרוזים של ההגנה נגד האצ"ל, ו"שוטר בריטי אחד תפס אותי, כי היה אסור להפיץ גם כרוזים מטעם ההגנה". בכל זאת, חשוב לה להדגיש ש"לא היינו אנטי-אצ"ל כמו ההגנה. אח של חברה שלי נהרג באצ"ל, וזה היה כמו אסון בתוך המשפחה".

גם אלישבע וגנברג מחיפה, בכירה נוספת בבני עקיבא של אותה תקופה ואמו של המזכ"ל-לימים מוטי יוגב, זוכרת דברים דומים. "ספינת הדגל שלנו היתה ההתיישבות", אישרה באוזניי את הגרסה של שפירא. למחרת התקשרה כדי להבהיר ולהדגיש, שלב החניכים לא היה אטום לסבלם של לוחמי המחתרות ולעוצמת ההקרבה שלהם. "כשהבריטים תלו את עולי הגרדום היינו בצער גדול. אני עד היום זוכרת היטב את הכאב העמוק שגרמה לנו תלייתו של שלמה בן-יוסף. הוא נתלה באמצע הקיץ, אבל באותו יום נשבה רוח חזקה מאוד, כאילו באמצע החורף".

המדריך הראשי בסניף בני עקיבא במרומי הכרמל היה אליעזר בשן, היום פרופסור להיסטוריה יהודית שמתגורר בקיבוץ משואות-יצחק. הוא זוכר שאנשי אצ"ל לא היו רצויים במיוחד בסניפי התנועה של שנות הארבעים: "על פי מדיניות מגבוה, הטפנו לחניכים לא להתגייס לארגוני הפורשים. אני למדתי בתיכון הדתי 'יבנה' בחיפה, וכשהתלחשו על מישהו שהוא בית"רי, הוא מיד היה על הכוונת. כשהצטרפתי אחר כך לקיבוץ משואות-יצחק בגוש עציון, האווירה הכללית שם נגד האצ"ל היתה אפילו יותר קשה. החברים חשבו שצריך לרדוף את אנשי האצ"ל".

השפל הנמוך ביותר ביחסי מחתרות הימין ובני עקיבא נרשם כארבע שנים לפני הקמת המדינה, לאחר רצח הלורד מוין. הנהגת התנועה צירפה אז את חתימתה לעצומה בוטה במיוחד שניסחה הסתדרות ארגוני הנוער הציוניים נגד 'הפורשים'. "מלחמה לנוער העברי בטרור ובמבצעיו", נכתב בעצומה, "יש לבער את הבוגדים, להרחיקם מספסלי הלימודים ומן הסדנאות". הרב נריה, בצעד אמיץ, הוקיע את החתימה ההיא.

מקלט אצל הרב גורן

דווקא לאושיית הלח"י יהושע זטלר יש זיכרונות נעימים יותר מהיחס של הממסד הדתי למחתרות, אך לא את כולם הוא מוכן לחלוק עמי. 58 שנים אחרי שאחרון הבריטים עזב את הארץ, זטלר עדיין מהסס לדבר על הלח"י בטלפון. הוא כותב עכשיו אוטוביוגרפיה ומעדיף לשמור לשם את כל הסקופים, ובכללם שניים-שלושה סיפורים מרתקים על התנהלות הרבנים באותם ימים. רק לאחר תחנונים גדולים הוא נעתר לנדב לי כמה פרורים. לדבריו, היה פער גדול בין עמדתם הפומבית של כמה רבנים בסוגיית המחתרות לבין עמדתם בחדרי חדרים. עם הרב עוזיאל, למשל, הוא עמד בקשר מחתרתי הדוק, ויש לו רק דברים טובים לומר עליו. רב חשוב אחר, שלמה גורן, עודד אותו להצטרף ללח"י, ולמעשה היה חבר לח"י בעצמו. הרב שאר-ישוב הכהן, גיסו של הרב גורן, מאשר זאת. הוא זוכר שבבית גיסו היה סליק של המחתרת, ושהרב גורן גם הושיט מקלט לשניים מבכירי הלח"י, אנשיל שפילמן ומתתיהו שמואלביץ', כשאלו נמלטו מבית הכלא בירושלים. שמואלביץ' כתב על כך בספרו המפורסם 'ימים אדומים', בלי לנקוב במפורש בשמו של מיטיבו, כי חשש שבן-גוריון ידיח את גורן מיד מכס הרבנות הצבאית.

האגדה מספרת שאחרי פעולת האצ"ל הקטלנית בדיר-יאסין, אשר גררה גל גינויים אדיר כלפי המחתרת ובכללם גינוי שוצף מטעם הרבנות הראשית, הלך זטלר לרב הרצוג והחליף עמו מלים קשות. זטלר אינו מוכן להכביר פרטים בעניין הזה ומבטיח שיכתוב הכל בספר, אשר יראה אור בשנה הבאה. "אוזניים תצילנה למקרא הדברים", הוא מתחייב.

זטלר, כמו יוצאי לח"י אחרים, טורח להזכיר לי שכבר בשלהי שנות השלושים נוסדה תנועת נוער ציונית-דתית קטנטנה, 'ברית החשמונאים' שמה, ששללה שלילה דתית את עצם קיומו של שלטון זר בארץ, וראתה בעין יפה את ההתמרדות הצבאית נגדו. רוב מייסדיה נעשו אחר כך תלמידי חכמים מוערכים או פרנסי ציבור נודעים: הרב משה צבי סגל, חוקר התנ"ך והלשון מאיר מדן, חיים קוברסקי (מנכ"ל משרד הפנים), משה רוסניק (מפקד העיר העתיקה בתקופת מלחמת השחרור), ברוך דובדבני והרב שאר-ישוב כהן. אחדים מחברי התנועה נפלו בקרבות עם הבריטים או הערבים, אבל ברית החשמונאים עצמה לא היתה זרוע מחתרתית, אלא בעיקר זרע רך שממנו נבטו אחר כך האצ"ל והלח"י. בכל מקרה, היא היתה תנועה קטנה.

תועמלני המחתרות, מצדם, ניסו לשכנע צעירים שומרי מצוות כי אין איסור מדאורייתא להשתתף במלחמות שחרור, אלא להפך. בכרוז של האצ"ל שהופיע כתגובה לאחת מהודעות הגינוי של הרבנות נכתב: "יהודים! נוער עברי! זכרו כי צו 'לא תרצח' אינו חל על אויב; אותו משה רבנו שנתן לנו את 'לא תרצח', הרג את המצרי ויטמנהו בחול. תפקידו של נוער ישראלי בימי אסון לעמו, אינו להגן על האויב הערבי אלא להילחם את מלחמת עמו וארצו". ובכרוז של הלח"י נכתב: "אף אנו היינו במעמד הר סיני. ואף אנו שמענו שם 'לא תרצח'. אך לא נשארנו במדבר. יצאנו למלחמת כיבוש, כדי לא להישאר במדבר. ומי שאמר 'לא תרצח' אמר גם 'מחה תמחה'". ויאיר שטרן התריס כלפי הרבנים: "ברובה נתפלל, במכונת ירייה, במוקש". ופעם אחרת כתב: "בשמאלי לולב-רובה, בימיני אתרוג-רימון".

רגעים של הפסקת אש מילולית בין שני הצדדים נרשמו דווקא בתקופת הסזון. המחנה הדתי לא אהב את הלשנות השמאל לבריטים על לוחמי האצ"ל והלח"י. "מעשה אכזרי זה אסור לפי דין תורה", פסקו הרבנים הרצוג ועוזיאל ב-1946, בעיצומו של גל הלשנות נרחב. הפגזת ספינת האצ"ל 'אלטלנה', כחודש אחרי הקמת המדינה, עוררה גם היא מורת רוח רבנית, אך לא הרבה מעבר לכך. נציגי הדתיים בממשלה הזמנית, פישמן ושפירא, הודיעו על פרישתם ממנה. בן-גוריון לא נזקק לעמול קשות כדי לשכנע אותם להישאר.

11/4/2006

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.07 שניות עם 11 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה