|
19-04-2006, 23:43
|
|
|
חבר מתאריך: 19.04.06
הודעות: 41
|
|
תודה רבה.
תודה על זמנכם. אני בטוח שכל מה שרשמתם עזר לכם גם להבין כמה דברים.
אז תודה.
קראתי בעיון את מה שאמרתם, חשבתי עליו, והגעתי למסקנה שפחות או יותר חצי מזה נכון וחצי לא.
התגובה השלישית בהחלט הייתה מעט קיצונית עבורי, ואני חושב שיש שם המון המון המון נקודות נכונות והמון לא נכונות.
אז ככה -
ראשית, אני לא מנסה לקפוץ גבוה מדי או לרוץ מהר מדי. אני פשוט לא אוהב להתעקב על דברים שאחרים עושים ובדר"כ לא מצליחים. למה ללמוד עוד שנה מליון מקצועות שאני לא הולך לעסוק בהם, וכשכבר החלטתי מה אני רוצה לעשות? אני ממש ממש לא מרגיש שאשנה את דעתי. אני נעול.
ובקשר לטענה שצריך לדעת קצת מהכל - אז קודם כל מהתיכון שלי אני לא לומד כמעט שום דבר חדש חוץ מכל מיני נוסחאות במתימטיקה, ואם אני רוצה ללמוד ספרות או היסטוריה, אני יכול לקרוא ובשעה אחת ללמוד יותר ממה שלומדים ביום שלם שכולו ספרות.
אבל כפי שאמרתם - מומלץ מאוד לחיים תעודת בגרות, ולכן אשקול לעשות משהו ששמעתי עליו ואני לא בטוח שהוא אפשרי - ללמוד בבית. אני יכול לסיים בשלושה חודשים את מה שלומדים שם בשנה, לעשות בגרות בתאריך שלי ולהיות חופשי בשאר הזמן לשפר את המבטא האמריקאי הלא משהו שלי, ולעשות הרבה ספורט. וכמובן גם לשמור על קשר עם המון חברים ולהיות נוכח במסיבת הסיום, כך שהקטע החברתי לא נפגע.
אין מה לעשות, הגעתי למסקנה שכל עוד אני בתיכון הזה - החיים לא יהיו משהו. השלמתי עם זה, וזה לא כל כך נורא, אבל אם אפשר בלי התיכון, אז למה לא?
שנית, אני לא רוצה ללמוד בביה"ס בארץ, כשאני רוצה להצליח בחו"ל. הסרטים בארץ לא מעניינים אותי כמעט, אני לא חושב שאפשר לקרוא לזה תעשייה. המטרה היא הוליווד (עץ קדוש! (-!
ולא ישראל. נקודה.
וללמוד שלוש שנים, ורק אח"כ ללכת למבחני בד, זה קצת יותר מדי זמן מבחינתי. אפשר לעשות דרך שהיא קצרה יותר - אבל לא פוגעת יותר מדי בכישורי המשחק. דרך שהמון שחקנים עושים - ללמוד אצל מורה פרטי, או יחד עם קבוצה קטנה, שמנסה לתת לך את עיקרי המשחק בכמה חודשים, ובו זמנית ללכת למבחני בד. זה מה שרוב השחקנים שם עושים.
דרך אגב - המון שחקנים גם פרשו מהתיכון. הם הבינו שהמסגרת לא בשבילם, ידעו בדיוק מה הם רוצים - עזבו את התיכון והם הצליחו! אני יודע שיש עוד מיליונים שעשו כך והיום הם מקבצים נדבות, אבל זה רק בגלל שהם ויתרו, הם לא רצו מספיק חזק, והם לא הלכו מספיק חזק עם זה.
כשאני אגיע לשם (עם אנגלית משופרת, כמובן) אני פשוט אזרוק את עצמי לשם - אתן את כל כולי במבחני הבד, אכיר את הסוכנים החשובים, אסביר לכולם עד כמה אני רוצה את התפקידים, אפעיל קצת חוטים פה ושם - אני אגנוב את ההצגה במבחני הבד! אני אהיה זה שהבמאים מסתכלים עליו ואומרים: "היי, ספילברג, אתה רואה את הבחור ההוא? אני יודע שאין לו ניסיון במשחק, והוא ישראלי - אבל אלוהים! הוא מוכשר! והוא ממש משקיע... יש בו משהו מיוחד, אנשים יזדהו איתו בקולנוע. מה אתה חושב, פיטר ג'קסון?"... מבינים?? וככה זה רק עניין של שנתיים שלוש עד שאקבל איזה תפקיד נחמד ואפילו קצת חשוב. ואולי אחרי 5 שנים איזה תפקיד ראשי טוב מאוד.
אבל כפי שאמרתם - להוציא איכשהו תעודת בגרות (כדי שאוכל למלצר שם ,לפרנסתי, הרי אני צריך להתקיים שם ממשהו באל.איי. לא?), לשפר אנגלית ומבטא, ורק אח"כ אולי לטוס. אוקיי.
שנית, אמא שלי - אני לא "יושב ומקשר ומאשים אותה כל היום", אני פשוט הגעתי למסקנה שהיא אשמה, סלחתי לה, והמשכתי הלאה. ואני דואג מפעם לפעם שהאחים הקטנים שלי לא יכללו בעוול הזה. תראו זה נכון שכולם אחראים לעצמם, אבל דמט! כשאתה קטן זה תפקיד ההורים שלך לדאוג לך. ומה לעשות שלפרנס זה לא מספיק! מה שהיא לא עבדה כל היום. היא עובדת בין 8 ל-3 או 4, ויש למה משכורת מעולה, ועוד תשלום מזונות של כמעט 4,000 (!!!) ש"ח.
היא כמעט ולא חיבקה אותי, כמעט ולא יצאה איתי, לעזאזל לא היה קשר בינינו ועדיין אין. אני זוכר שהייתי המון אצל סבתא וסבא שלי, הם גידלו אותי, איתם יש לי קשר מדהים ובלתי נתפס.
וניסיתי לדבר איתה בקשר לדברים הללו, אבל קשה מאוד לדבר איתה. היא לא ממש מקשיבה לי. זה כמו לדבר אל הקיר.
חלק מהתפקיד של ההורים הוא לתמוך בך, לדבר איתך, לדאוג לך כשאתה קטן. אני אמנם לא עשיתי את זה, אבל האם עליי לקחת אחריות גם על מה שקרה אז? זה נכון שהיום אני כן צריך לקחת אחריות למעשיי, אבל האם גם על התקופה שהייתי קטן? האם תבוא ותאשים ילד בן 4 בכך שההורים שלו זרקו אותו לרחוב והזניחו אותו? האם תגיד לו שצריך לקחת אחריות על מעשים, ושהוא אשם בכך שלא דאג לעצמו? זה ההורים שלו אשמים! זאת האחריות שלהם לדאוג לו!(!)!
לאחר מכן שאתה גודל, אפשר לומר לילדים את מה שרשמת - "לקחת אחריות על המעשים"
שלא תבין אותי לא נכון, אני לא אומר שזה לא נכון, זה סופר נכון.
אבל כשאתה קטן, מה לעשות - זה ל-א נכון. כשאתה קטן אתה לא מודע לעצמיך ולרצונות שלך כמו בתקופת ההתבגרת, והאחריות לחינוך נכון היא של ההורים שלך. הילד מתחנך כמו ההורים שלו, ואתה לא יכול להאשים אותו בכך. אתה לא יכולת להאשים אותי במה שהפכתי להיות - פאסיבי ולא מרגיש. עכשיו - אתה יכול לומר לי לקחת אחריות ולשנות, אבל מה שקרה פעם - הוא לא אשמתי, כשם שהילד בן 4 שזרקו אותו לרחוב והזניחו אותו, לא אשם במצבו.
אנחנו לא רבים, אני רק אומר לך כמה דברים שישבו לי על הלב מלא זמן.
ועוד משהו קטן - אמרת משהו על היחסים בין אם לבת. שהיחסים בין אם לבת הם צריכים להיות יותר רגשיים. כשקראתי את זה אני מאוד כעסתי. אני מפרש את זה כאילו אם נולדה בת - אז קצת יותר קירבה. אוקיי, זה נכון. מאוד נכון. אבל זה מצדיק הזנחה של הגבר? לא.
אני רגיש בדיוק כמו רגישה. ואני צריך שידברו איתי, בדיוק כמו שאחותי צריכה שידברו איתה. ההורמונים שלי משתוללים בדיוק כמו של בנות מהכיתה, ואם מעליבים אותי אני נפגע, אם חותכים אותי אני מדמם ואם מתעללים בי אני נוקם, בדיוק כמו ילדה. יש לי לב, למרות שאני גבר, בדיוק כמו שלנשים יש, ואין שום סיבה שבעולם שאימי תזניח אותי רגשית בגלל שאני גבר. שום סיבה.
אימי אהבה אותי, אבל היא לא הראתה את זה בשום אופן.
ועוד משהו לא פחות חשוב, היא כמעט הזניחה אותי. בזמן שכולם היו רשומים לחוגים וחיו, ונהנו, אני ישבתי מול המחשב ושיחקתי המון. הייתי קטן מאוד, וממש ממש לא ידעתי שזה מזיק. לא הבנתי שכמדי פעם חבר טוב היה מעיר לי שאני צריך להיות איתו בקשר יותר, שאני עושה טעות. איפה הייתה אימא אז? או אבא (אותו אני לא ממש מאשים כי הוא חזר הרבה יותר מאוחר מהעבודה)? למה לא העירו לי הרבה קטנה, קצת כיוונון, כדי שאני לא אתעורר בגיל ההתבגרות ולא אבין למה כולם פורחים ומאושרים ואני יושב מול המחשב, לא יוצא ולא עושה כמעט כלום? למה היא לא רשמה אותי לחוגים כמעט? למה לא יצאנו כמעט לבלות? למה היא לא דאגה קצת יותר שיהיו לי יותר חברים?
אני ממש לא מבין זאת. ממש לא.
מה אני כאילו אמור להיזרק לחיים ולאורך כל הגדילה להיות ללא תמיכה או הכוונה? מה זה צריך להיות?! וכשהתחלתי להשמין - אפילו לא מילה אחת כשסבלתי מעודף משקל. רק כשהייתי מוכן ומודע יותר לעצמי, בגיל 14 וחצי, לקחתי עצמי בידיים וקרעתי את התחת חצי שנה כדי להוריד במשקל.
שתבינו, אימי לא פושעת, אבל היא פשוט לא תמכה בי מספיק ולא עזרה וכיוונה אותי מספיק. זה הכל.
רק כדי שתבינו יותר, אתן לכם דוגמאות - דברים שהייתי רוצה שהיא תשנה אילו היינו יכולים לחזור אחורה: לדאוג שאעשה ספורט מגיל 5 באופן קבוע (וכמובן לקחת אותי לקורס שחייה כלשהו, אני לא אמור לגלות בגיל 16 שכולם יודעים לשחות ואני לא, וללכת לקחת איזה קורס ב-500 ש"ח כמו שעשיתי), לדאוג שיהיה לי תחביב מעניין שאוהב לעשות, לדבר איתי על דברים שקרו, כדי שלא אשמור הכל בלב, לדאוג שלא אשחק יותר מדי, לצאת מדי שבועיים, לטייל, או לקולנוע.
דברים כאלו היו משנים לי את החיים, ואני לא הייתי כותב את כל זה היום.
אבל מה שהיה היה! אין טעם, כפי שנאמר, לעסוק בעבר. יש לתקן את העוול, ולשמור על האחים הקטנים מפניו! כשם שמדינת ישראל שומרת עלינו ועל שאר יהודי העולם.
אני רק מקווה שלא יתעוררו יותר מדי רגשות כעס בעת הקריאה, אני לא רוצה להפוך את זה לויכוח מכוער. זה לא יוביל לכלום. אני רק רוצא שנקרא זה את דברי זה, נחשוב, נפנים, נצחק קצת ונחשוב איך ליישם זאת בחיים. זה הכל.
טוב, אז לסיום -
כפי שאני רואה את זה - זה יקרה כך בעוד שנה ומשהו (שוב - נעזוב רגע את הקטע של הצבא)
סיום תעודת בגרות, שיפור אנגלית, נסיעה לאל.איי. מציאת עבודה קטנה וטובה (כמו מלצרות), שאיתה אוכל להתממן שם, מציאת מורה פרטי טוב, למידת משחק, וגניבת ההצגה במבחני הבד.
כפי שאתם רואים את זה -
לסיים לימודים במוסד שאיני אוהב, צבא, לימודים של שלוש שנים בארץ, נסיעה לחו"ל (בגיל 25).
אני לא ממש ממהר, אבל החיים מתקתקים כמו שעון, ואני לא יכול להרשות לעצמי להגיע לאל.איי. רק בגיל 25 ללא שום ניסיון בשום דבר חוץ מהלימודים.
וכשאני יכול לעשות זאת 6 שנים לפני, אז למה לא?
אמרתם לי לקחת אחריות על עצמי. זה הדלקום שאני שומע מכולם (למרות שרק מעט מאוד אשכרה עוקבים אחר משפט זה).
אז הנה!!!!
זאת ההזדמנות שלי!!!!!
זאת לקיחת האחריות שלי. ולא, אני לא מרגיש שאני ממהר, המצפון שלי אומר לי שאני עושה את הדבר הנכון. ואני מרגיש שזה בסדר. אז למה לא להיות? להיות!!!
שוב, תודה רבה על זמנכם (והפעם זה בטח לקח הרבה זמן... שיו! אני מרגיש טוב הרבה יותר והידיים שלי כואבות... בלאט) (-: (-:
|
|