האמת, לאור ה"בלת"ם" הענקי של ההתנתקות, קשה למדוד את הצלחת הרמטכ"ל.
ההתנתקות מבחינה מערכתית (בהקשר הצבאי) הצליחה מעל למשוער, הרבה מאוד בגלל שברוב
המקרים ששני הצדדים הבינו את גודל השבר, כך שלמרבה השמחה הכל עבר בשלום (ושוב, רק
בהקשר הצבאי - היה כשלון ענקי בהערכות האזרחית לקליטת המתיישבים - אבל זה לדיון במקום
אחר...).
משאר הבחינות - אני חייב להודות שישנה אצלי אכזבה מרה מדרך התנהלותו. כשמונה בשעתו,
כתבתי פה בשבח הרעיון של מינוי איש חיל אוויר לתפקיד רמטכ"ל - חשבתי שיביא למערכת שלושה
דברים חדשים:
1. רענון מחשבתי. לא כתוב בשום חוק שרמטכ"ל חייב להיות חובש כומתה אדומה שעבר הסבה
לשריון, אבל זה תמיד היה כך - ויש צורך לברך על הרעיון המרענן.
2. חיל האוויר הקדים את הירוקים בנושא התחקירים בדור שלם. יש מקום לצפות שהכנסת איש משם
למערכת הירוקה, תתרום לקידום רעיון זה גם אצלם.
3. חיל האוויר, מתוקף היותו הזרוע האסטרטגית של צה"ל, הוא גם הזרוע היקרה ביותר. העדר אנשי
חיל אוויר בקודקוד, איפשר להם אוטונומיה תקציבית מוחלטת, כי פשוט איש לא היה בעמדה של לדעת
מתי "מסבנים" אותו. אצל חלוץ ברור שזה לא יכול לקרות, שכן הוא מכיר את חיל האוויר כאת כף ידו.
בכל שלוש הנקודות טעיתי:
1. דן חלוץ התגלה כשמרן קיצוני בכל הנוגע להתנהלות מבצעית. אפילו דבריו החשובים לטייסים
ולציבור (על "מכה קלה בכנף המטוס"), התמסמסו, כאשר הרגיש את המחוייבויות הפוליטיות
נוחתות עליו.
2. בנקודה זו אני לא יודע מספיק כדי לדעת האם חוללה מהפכה בקרב הירוקים, ועל כן דרך
להתייחס אליה. מה שכן, לא דווחנו על רפורמה גדולה בתחום - שהוא בלי ספק חשוב ביותר
להתנהלות של כל ארגון גדול, ובו חיל האוויר מקדים את שאר צה"ל בשנות אור.
3. לגבי הנקודה השלישית: דן חלוץ הפך להיות יותר ה"איש של חיל האוויר במטכ"ל", מאשר
"רמטכ"ל שמחבר את המערכות". קשה מאוד לגנותו על כך, שכן לטוב ולרע, את כ-ל הקריירה
שלו הוא עשה שם, ודרך ההסתכלות שלו כנראה נותרה כזו, שרואה בחיל האוויר סוג של
אוטונומיה.
הנקודה הרביעית היא ההתנהלות שלו מבחינה ציבורית: חלוץ מצא עצמו בתווך של קרע איום
ונורא עם האוכלוסייה שהיא השלד המרכזי של הפיקוד הזוטר והבינוני ביח"ש, בתקופת שבר
אמיתית (שעודנה בעיצומה) : הוא מונה, כאשר סביבו רינונים שחברותו עם בנו של ראה"מ הייתה
גורם במינוי (אני אישית עדיין חושב שהוא היה עדיף על המועמד השני, גבי אשכנזי), מעליו היה
שר בטחון שרק שנתיים וחצי קודם, הסיר את המדים, והכיר את רוטב המטכ"ל מתוקף העובדה
שהוא הכניס את רובם לשם. עם כל זה כל זה היה על חלוץ להתמודד, וכאן הצלחתו מעורבת:
בתחילה חלוץ נגרר לקו של עימות עם ראשי ההסדר (ייתכן שבהשפעת אלעזר שטרן, המסוכסך
אישית עם כמה מראשי הישיבות), אבל הצליח להגיע להבנות, ואף מינה רבצ"ר שמקובל מאוד
על רוב ההנהגה הד"לית. מבחינה ציבורית, מצא עצמו חלוץ מסומן ע"י חלק מהעיתונות על
התבטאויותיו כמח"א (הן בקשר לסרבנים, והן בקשר לסיכולים) ועל כן לעתים נטה להבהל ולשדר
אותות סותרים - דבר רע, בהתחשב בכך שדבריו של רמטכ"ל מקבלים הד רב, גם מעבר לגבול,
והאוייב קורא אותם בעניין רב. התבטאויותיו על מגבלות התגובה שלנו בקשר לירי תלול מסלול,
לא עברו בלי שימת לב מצד היורים (פת"ח, ג'א"פ, וועדות ההתנגדות העממיות, גדודי אבו ריש,
וכיו"ב), וכאן בהחלט יש כשלון שלו.
בקיצור, שנתו הראשונה היא מאכזבת. כעת מוטלים עליו שני מבחני ענק נוספים: קיצוצים בתקציב
(שיהיו ללא צל של ספק, ועמיר פרץ כשר ממונה בוודאי ידחף לכיוונם), באופן שצה"ל לא ייפגע
מבצעית - והפרוייקט הראשי שהממשלה החדשה חרתה על דגלה - פריסה ענקית מחדש של
כוחות צה"ל באיו"ש.
|