09-04-2006, 18:41
|
|
|
חבר מתאריך: 23.12.02
הודעות: 133
|
|
ציטוט:
במקור נכתב על ידי Retreyn
עבודות נהדרות, במיוחד אהבתי את הקומפוזיציה בסידור הזה, הצדדים העמוסים מול העבודות האמצעיות הלבנות, סידור בהחלט גאוני שמוסיף המון לעבודות שלך.
אשמח אם תסביר מה הקונספט שמסתתר מאחורי העבודות שלך. הן נראות כמו מחוות למודרניזציה ולאנורקסיה שבהחלט יכולים להתקשר אחד עם השני בצורה טובה.
"מחוברים לטכנולוגיה, היא מוצצת את החיים שלנו" זה מה שאני רואה כאן.
או קונספט נוסף שאני רואה כאן-
"המודרניזציה לוקחת יותר ממה שהיא נותת.". ולא רק מודרניזציה בטכנולוגיה אלא בדרך החיים הכללית, רזון, וכד'..
אשמח גם אם תסביר מה עומד מאחורי סידור העבודות שלך בצורה הנ"ל, ומה הגורם לכך שהן תלויות בעזרת חוטים ולא מסמרים.
|
דבר ראשון, תודה רבה. את האוצרות אני עשיתי למרות שהמורה לא כ"כ אהבה את הסידור הזה.
אמממ בדף הקודם בפורום פירסמתי את אחד השלבים של הפרוייקט, והסברתי קצת מה הקונספט.
אני אכתוב פה מחדש את הרעיון כי אני לא חושב שהסברתי את עצמי כמו שצריך. אני אעתיק חלקים מדף
העמדה שלי ואוסיף משפטים והסברים מהדף הקודם בפרש ועוד כמה במידה וצריך.
כמו שאמרתי בדף הקודם - הנושא קצת אישי ולכן אני לא ארחיב יותר מידי.
אז ככה, כל ההתעסקות היומיומית במראה שלנו מלווה כל אחד ואחת מאיתנו כל יום. אני חושב שכל אחד
יכול להזדהות עם אנורקסי/ת, שמתעסק/ת במראה שלו/ה כל יום בכל היום באופן אובססיבי עד מצב של
הרעבה עצמית. אני אישית מזדהה עם כל אחד ואחת. המחשבה על המראה שלך בכל מיני מצבים שונים
ביום-יום, וההתעסקות האינסופית בגוף, ובהשוואות לאנשים אחרים וברצון להראות טוב, בניסיון לשרוף
עוד ועוד קלוריות. רצון שאנשים יסתכלו עליך כי אתה מושך. כי אתה נראה טוב. כמו שצריך להיות.
התחלתי את הפרוייקט לפני כשנתיים כחלק מעבודה לסוף שנה לאמנות (בכתה י"א). נתבקשנו להביא איזשהו חפץ מהבית, וממנו לצאת לנושא. אני (כרגיל) שכחתי להביא חפץ, ובמקרה (ולטובה) החלטתי לקחת את הפלאפון (אני מאוד קשור לפלאפון שלי. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אם אתם/ן הייתם/ן מכירים/ות אותי הייתם/ן מבינים/ות). הפלאפון הפך לחפץ מאוד מרכזי בחיים שלי. זה נשמע מוזר אבל
אני מאוד תלוי בו.
מהתחלת הפרוייקט רציתי לעשות על אנורקסיה. קצת קשה לקשר בין הפלאפון והאנורקסיה אבל הצלחתי
לבסוף לקשר. אנורקסיה היא מחלה חברתית, ולפי דעתי גם הפלאפון הוא מין מחלה חברתית. אנשים
תלויים בפלאפון ומשתמשים בו כל היום. מתמכרים לפלאפון. לא יכולים בלעדיו. הפלאפון והאנורקסיה הן
שתי אובססיות. האנורקסי/ת שציירתי אוכל/ת פלפאון. היא מכניסה לעצמה את המחלה. האירוניה פה היא
שהאנורקסית לא אמורה לאכול. היא מחלה חברתית בפני עצמה. (ההסבר שלי קצת דפוק. אני מקווה שזה
מובן :\ )
כל פרט בציורים מסמל משהו ונבחר לאחר חשיבה רבה על דרך ההצגה. לדוגמא, בחירת הצבעים. הרעיון
היה לצבוע את כל הציורים בצבעי יסוד. צבעי יסוד הם דבר ראשוני ובסיסי, והכוונה היתה להראות שהמחלה
הזאת היא כ"כ שורשית, בסיסית ומוטמעת בחברה שלנו. כך בעצם כל הציורים צויירו. על הפלטה הנחתי
כחול, צהוב ואדום בנפרד, ולאורך כל התהליך לא ערבבתי בניהם. הצבעוניות נוצרה ע"י שכבות של צבע
ומים. בנוסף לכך, בחירת הצבעים נועדה למשוך את תשומת הלב של הצופה ולעורר בו תחושות שונות.
אחת התגובות שמאוד אהבתי לגבי בחירת הצבעים היתה שהציורים נראים כאילו הם מורעלים.
לאורך כל התהליך התעסקתי עם הפלאפון, והדמויות והבעותיהן הועתקו מתוך הפלאפון. צילמתי ידידה שלי
בעזרת הפלאפון, ולאחר מכן העתקתי מתוכו בגדול אל הדף.
בקשר לאוצרות, המורה לא כ"כ אהבה אבל אני כן, ולכן השארתי את העבודות כך. הציורים הקטנים "חונקים"
את הציורים הגדולים. זה יוצר תחושה סגורה כזאת. מלבד זאת, אני לא חושב שסידור בדרך אחרת היה נראה
יותר טוב, מפני שהציורים הקטנים הרבה יותר מושכים את העין מהציורים הגדולים. הם יותר בולטים.
אם הייתי מניח אותם בצורה אחרת, זה היה יוצר חוסר איזון.
אממממ אני יכול לכתוב עוד הרבה על הפרוייקט, אבל אני לא אעשה את זה. אני מקווה שהבהרתי קצת
יותר את הקונספט מאחורי הפרוייקט, ואם יהיו שאלות אני אשמח לענות.
בכל מקרה, תודה שוב!
|