אוקיי, הפעם הלכתי על המחזאי המהולל ויליאם שייקספיר, אשר מוכר לכל בזכות יצירותיו : "רומיאו ויוליה", "המלט", "אילוף הסוררת", "חלום ליל קיץ" (המחזה הקסום והאהוב עלי ביותר ) ועוד... הנה מתחילים :



ויליאם שייקספיר (הוטבל ב-26 באפריל 1564 – 23 באפריל 1616), מחזאי ומשורר אנגלי. שייקספיר נחשב לאחד מגדולי הכותבים בשפה האנגלית ובתרבות המערב, כמו גם לאחד הדרמטורגים הגדולים שפעלו אי פעם.

שייקספיר כתב את מחזותיו בין 1586 ל-1616, למרות שהכרונולוגיה המדויקת של המחזות אינה ודאית. שייקספיר נמנה עם המחזאים המעטים שהצטיינו הן בכתיבת קומדיות והן בכתיבת טרגדיות. מחזותיו משלבים אפיון מעמיק של הדמויות, גדולה פואטית ועומק פילוסופי, ומעולם לא איבדו את כוח המשיכה כלפי קהל צופי התיאטרון.

עבודותיו של שייקספיר תורגמו כמעט לכל שפה קיימת, ומחזותיו ממשיכים להיות מוצגים על במות בכל העולם. בנוסף לכך מצויים ציטוטים מיצירתו בשימוש יום יומי, בכל שפות העולם ובתרבויות רבות. במהלך השנים רבים העלו השערות באשר לחייו, ואף באשר לעצם זהותו ככותב המחזות המיוחסים לו, כמו גם על נטייתו המינית.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
צעירותו :
שייקספיר נולד בעיירה סטרטפורד אפון אייבון במחוז ווריקשייר באנגליה, באפריל 1564, בנו של ג'ון שייקספיר, סוחר מצליח, ומרי ארדן, בת לאיש האצולה הכפרית. הטבלתו לנצרות מתועדת ל-26 באפריל באותה השנה. בשל העובדה כי באותה העת נהוג היה להטביל את התינוקות בעודם בני ימים ספורים, נהוג לקבוע את ה-23 באפריל כיום הולדתו. תאריך זה הינו אף יום מותו, 52 שנים לאחר מכן.

כבנו של דמות בולטת בכפר, שייקספיר הורשה ללמוד בבית הספר בעיירה, שם קיבל חינוך כנהוג באותם הימים, ולמד את עיקרי דקדוק השפה הלטינית. בגיל 18 נישא לאן האתאווי, אשר הייתה אז בת 26. תיעוד של הנישואין, שנערכו ב-28 בנובמבר 1582 מראה כי שני עדים העידו כי אין כל מניעה לנישואין אלו. נראה כי היה דוחק בארגון הנישואין, וכי אן הייתה אז בהריון זה כשלושה חודשים.

לאחר נישואיו כמעט לא תועדה פעילות כלשהי של שייקספיר עד שהגיע, מספר שנים לאחר מכן, בתחילת שנות התשעים של המאה ה-16 לזירה התיאטרונית בלונדון. שנים אלו ידועות כ"שנים האבודות" של שייקספיר, משום שלא ידוע ממה התפרנס, ומדוע עזב את סטרטפורד. ב-26 במאי 1583 הוטבלה בתו הראשונה, סוזנה, בסטרטפורד. בן בשם המנט ובת בשם ג'ודית הוטבלו בסטרטפורד ב-2 בפברואר 1585.

לונדון והקריירה התיאטרלית :
בשנת 1592 היה שייקספיר למחזאי בלונדון. בערך בתקופה זו צבר מוניטין שהספיקו לבן התקופה, המחזאי רוברט גרין לגנותו כ"עורב זה מקרוב בא, המתהדר בנוצות לא לו".

בנוסף להיותו מחזאי, היה שייקספיר גם שחקן, ואף בעלים של חלק בקבוצת תיאטרון שכונתה "אנשי הלורד צ'מברליין", אשר קיבלה את שמה מהנדבן האריסטוקרטי שמימן את פעילותה, הלורד צ'מברליין (תואר לנושא תפקיד במשק ביתה של המלכה). לאחר מותה של אליזבת הראשונה והכתרתו של ג'יימס הראשון, בשנת 1603, אימץ המלך החדש את קבוצת התיאטרון, והיא כונתה "אנשי המלך".

ב-1596 מת בנו של שייקספיר, המנט. כמה חוקרים סבורים כי אירוע זה שימש כהשראה לכתיבת אחת הטרגדיות העמוקות ביותר שיצר שייקספיר, הטרגדיה של המלט, נסיך דנמרק. אחרים סבורים כי הרקע לטרגדיה הינו מות אביו של שייקספיר, או כליאת מיטיבו, הלורד סאות'המפטון, אשר שניהם אירעו בשנת 1601 שבה כפי הנראה נכתב המחזה.

רשימת שחקנים שערך המחזאי בן ג'ונסון בשנת 1598 כוללת את שמו של שייקספיר. מתקופה זו קיים עושר של מסמכים משפטיים המראים כי שייקספיר התעשר דיו על מנת לרכוש נדל"ן ברובע בלאקפריארס המסחרי של לונדון, ולהיות לבעליו של הבית השני בגודלו בעיירת הולדתו, סטרטפורד.

שנותיו המאוחרות :
חתימתו של שייקספיר מצוואתו שני מחזותיו האחרונים של שייקספיר נכתבו בשנת 1613, ולאחריהם נראה כי פרש לעיר הולדתו. הוא מת ב-23 באפריל 1616, בגיל 52. הוא נותר נשוי לאן עד מותו, והותיר אחריו את שתי בנותיו, סוזנה וג'ודית. ידוע כי סוזנה נישאה לרופא בשם ג'ון הול, אך לא ידוע על צאצאים ישירים של שייקספיר החיים כיום.

שייקספיר קבור בכנסייה בעיר הולדתו סטרטפורד. פסלו קבוע בקיר הכנסייה, ומתאר אותו כשהוא שקוע במלאכת הכתיבה. מדי שנה, ביום הולדתו, מוחלפת הנוצה שביד הפסל.

המחזות שכתב :
כמה ממחזותיו של שייקספיר נחשבים בעיני רבים למחזות הגדולים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית ובתרבות המערב. מחזותיו כוללים טרגדיות, מחזות היסטוריים וקומדיות, והם תורגמו כמעט לכל שפה משפות העולם, ומוצגים ברציפות על במות ברחבי העולם.

כנהוג בתקופתו, ביסס שייקספיר רבים ממחזותיו על יצירותיהם של מחזאים אחרים ומיחזר סיפורים היסטוריים ידועים. כך, למשל, המלט (בערך 1601) הוא קרוב לוודאי עיבוד למחזה קדום יותר, אשר אבד, והמלך ליר הינו עיבוד למחזה בשם דומה. מחזותיו ההיסטוריים נשענים על מקורות היסטוריים שהיו מוכרים לבני התקופה, ככתבי ההיסטוריון פלוטארכוס אשר תורגמו לאנגלית בידי סיר תומס נורת' בשנת 1579, וה"כרוניקה" של מלכי אנגליה שכתב היסטוריון בשם רפאל הולינשד בשנת 1587.

את מחזותיו ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות על פי סגנונם. הקומדיות והמחזות ההיסטוריים המוקדמים שלו, כחלום ליל קיץ, תקופת הביניים הכוללת טרגדיות כהמלט, המלך ליר ומקבת, והרומנסות המאוחרות כאגדת חורף והסערה. המחזות המוקדמים הינם קלילים יותר, בעוד שתקופת הביניים נוטה לקדרות, והמחזות שנכתבו בתקופה זו מתייחסים לנושאים כבדים כבגידה, רצח, תשוקה, התאווה לכוח ואגואיזם. בניגוד לכך, הרומנסות המאוחרות שלו עוסקות בגאולה, והינן בעלות סוף טוב, המגיע לעיתים תוך שימוש באמצעים קסומים ואלמנטים פנטסטיים. הגבולות בין שלוש התקופות אינם חדים וברורים.

כמה מכתבי שייקספיר הופיעו במהדורות פוליו וקוורטו, אך רובם נותרו בלתי מודפסים עד לשנת 1623 כאשר יצאה מהדורת פוליו של כתביו לאחר מותו. החלוקה המסורתית של מחזותיו לטרגדיות, קומדיות, ומחזות היסטוריים החלה במהדורה זו. עם זאת, מבקרים מודרניים מכנים כמה ממחזותיו "מחזות בעייתיים" מכיוון שאינם משתייכים בבירור לאחת הקטגוריות, ופורצים את גבולות הסוגה אליה הם אמורים להשתייך. מבקרים אלו הם המתייחסים לקומדיות המאוחרות כ"רומנסות".

ישנה מחלוקת בדבר התיארוך המדויק של המחזות. בנוסף לכך, העובדה כי בימי חייו לא פרסם שייקספיר מהדורה מוסמכת של כתביו, יוצרת בעיות טקסטואליות, ושוני בין גרסאות שונות. כתוצאה מכך, הקושי לוודא מהו שאכן נכתב בידי שייקספיר הפך למקור דאגתם העיקרית של המוציאים לאור של כתביו במהדורות מודרניות. שגיאות דפוס, אי הבנות, וטעויות שונות גורמות לאי-ודאות, שאליה מתווסף השוני שחל מתקופתו של שייקספיר באיות השפה האנגלית. בתקופתו של שייקספיר היו נהוגות מספר צורות של איות באשר למילים מסוימות, כאשר כיום הנטייה הינה לאיות סטנדרטי. כיום מניחים כי מחזותיו עובדו על ידו שוב ושוב בימי חייו, ומכאן נובע חלק מן השוני בין הגרסאות למחזותיו.

הסונטות שכתב :
הסונטות של שייקספיר הן אוסף של 154 שירים העוסקים בנושאים כאהבה, יופי, פוליטיקה, והיות האדם בן תמותה. כולן פרט לשתיים הופיעו במהדורה משנת 1609 שנקראה "הסונטות של שייקספיר". שתיים מן הסונטות פורסמו בקובץ משנת 1599 שנקרא "הצליין רב הרגש" (The Passionate Pilgrim).

התנאים שהביאו לפרסום הסונטות אינם ברורים. מהדורת 1609 מוקדשת ל"מר וו. ה." אשר מתואר כ"נמען היחיד" של הסונטות, על ידי המוציא לאור תומס ת'ורפ. לא ברור מי היה איש זה, ולמרות שקיימות תאוריות רבות בעניין זה, לא ברור אף אם שייקספיר אישר את הוצאתן לאור של הסונטות. ייתכן כי אלו נכתבו במהלך מספר שנים.

שירים נוספים :
בנוסף לסונטות, כתב שייקספיר מספר שירים נוספים, ארוכים יותר, "ונוס ואדוניס", "האונס של לוקרציה", ו"תלונת האוהבים". נראה כי שירים אלו נכתבו על מנת לזכות בחסדו של פטרון עשיר, כמנהג התקופה, או שמא היו התוצאה של יחסי פטרונות. "האונס של לוקרציה" ו"ונוס ואדוניס" הוקדשו לפטרונו של שייקספיר, הלורד סאות'המפטון. בנוסף לאלו כתב שייקספיר שיר קצר בשם "הפניקס והצב".

סגנונו :
לא ניתן להפריז בהשפעתו של שייקספיר על התיאטרון המודרני. שייקספיר יצר כמה מן המחזות הנערצים ביותר בתרבות המערב, אך גם שינה את הדרך שבה מתייחס הקהל אל התיאטרון. שייקספיר הרחיב מאוד את הציפיות שיש לקהל מתיאטרון. לאחריו נקבעו סטנדרטים חדשים בנוגע לאפיון הדמויות, העלילה, רמתה של השפה והעומק המחשבתי במחזאות. אמנותו של שייקספיר שינתה את האפיון של התיאטרון, והביאה לכך שגם אינטלקטואלים יוכלו ליהנות ממנו, מעבר להיותו כלי לבידור עממי המוני.

התיאטרון עבר שינוי כאשר הגיע שייקספיר לראשונה ללונדון, כפי הנראה בסוף שנות השמונים של המאה ה-16. לפני תקופה זו הצורות הנפוצות של בידור המוני עממי היו "מחזות המוסר". במחזות אלו השתלבה הצדקנות הדתית עם הפארסה וקומדיית הסלפסטיק. היו אלו משלים שבהם הדמויות היו האנשה של תכונות מוסריות, ושימשו כדי להביע את יתרונות החיים על פי הדת, כאשר הגיבור יבחר תמיד, באופן בלתי נמנע, בחיים דתיים ומוסריים על פני האפשרויות האחרות. הדמויות והעלילה היו סמליות ולא ריאליסטיות. יש להניח כי כנער, נחשף שייקספיר לסוג זה של מחזות (ולסוגים הקרובים אליו "מחזה המיסתורין" ו"מחזה הנס"). בידור ברמה גבוהה יותר הוצג במסגרת האוניברסיטאות אשר העלו את מחזותיהם של הקלסיקונים ומחזות בהשפעתם, לרוב בשפה הלטינית. מחזות אלו הדגישו את הדיאלוג הפואטי, אך נטו לארכנות יתר על חשבון התנועה הבימתית וזרימת העלילה.

בסוף המאה ה-16 דעכה הפופולריות של מחזות המוסר והמחזות האקדמיים, כאשר הרנסנס האנגלי החל את השפעתו, שהביאה למהפכה בתיאטרון. מחזאים כתומס קיד וכריסטופר מרלו החלו לשנות את פני התיאטרון. מחזותיהם עירבו אלמנטים ממחזה המוסר, ביחד עם המחזה האקדמי ליצירת צורה חדשה וחילונית של מחזה. בדרמה החדשה היו הגדולה הפואטית והעומק הפילוסופי של המחזה האקדמי, שצורפו לעממיות של מחזה המוסר. עם זאת, הייתה הדרמה החדשה לרוב בעלת משמעות מורכבת, ועמומה מבחינה מוסרית. את המחזאים החדשים לא עניינו המשלים המוסריים של קודמיהם.

שייקספיר הושפע מסגנון חדש זה, והביא את השינויים הללו לרמה חדשה. שייקספיר יצר מחזות אשר לא התבססו רק על הרמה הרגשית, ועל הקשר הרגשי עם הקהל, אלא חקרו ודנו לעומק באלמנטים האנושיים הבסיסיים, ובמשמעות השאלה מה פרוש הדבר להיות בן אנוש, במידה שאיש מלפניו (וגם לאחריו) בשדה המחזאות לא הגיע אליה.

מה תורגם לעברית ?
ידועים תרגומיו המוקדמים של יצחק סלקינסון מסוף המאה ה-19 בהם נקראו "רומיאו ויוליה" - "רם ויעל" ו"אותלו" נקרא "איתיאל הכושי". עם חלוף השנים נתנו גדולי המתרגמים, הסופרים והמשוררים בעברית את תרומתם לתרגום שייקספיר. בין היתר ידוע תרגומו של חיים נחמן ביאליק למחזה "יוליוס קיסר", וכן תרגומיהם של אברהם שלונסקי ("הלילה השנים עשר", "המלט", "המלך ליר"), ונתן אלתרמן ("נשי וינדזור העליזות", "יוליוס קיסר", "אותלו"). רפאל אליעז, אברהם עוז וט. כרמי תירגמו מחזות רבים של שייקספיר. כן ידועים תרגומיו של ניסים אלוני ("הנשים העליזות מוינדזור", "אותלו"), אהוד מנור למחזה "הלילה השנים-עשר" ואף דוד אבידן ("המלט").

כיום נמנים עם מתרגמיו של שייקספיר המשורר מאיר ויזלטיר, הפזמונאי דן אלמגור, המשורר דורי פרנס, וכן שמעון זנדבנק אשר תרגם אף את הסונטות. תרגומים מן הזמן האחרון, ובמיוחד תרגומיהם של אלמגור ופרנס ניסו לקרב את שייקספיר ללשון הדיבור העכשווית בעברית.

מה הוצג בעברית ?
כל תיאטרון רפרטוארי בישראל מתגאה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר. המחזות מועלים על ידי טובי השחקנים, ובמאים רבים התמחו בהעלאתם ובהעברתם לצופה העברי.

ראשון המחזות שהועלו על הבמה היה "הלילה השנים עשר" בתרגום שאול טשרניחובסקי, אשר העלה תיאטרון הבימה בשנת 1930. משנותיו הראשונות של התיאטרון זכורה הופעתה של חנה רובינא כ"ליידי מקבת" (הועלה בשנת 1954 בתרגום אפרים ברוידא). והופעתו של אהרון מסקין בתפקיד המלך ליר בשנת 1955. עם השנים העלתה הבימה מחזות רבים מאת שייקספיר. הופעתה האחרונה של רובינא עלי במות הייתה כ"דוכסית מיורק" במחזה "ריצ'רד השלישי" בשנת 1976 בתיאטרון הבימה. כן זכור המחזה "אותלו" בגירסתו של ניסים אלוני ובבימויו של גדליה בסר משנת 1992.

האוהל העלה מספר מחזות שייקספיריים. בזיכרון הקהל נחרטה הופעתו הקומית של מאיר מרגלית כ"פאלסטף" ב"נשי וינדזור העליזות" בתרגום נתן אלתרמן בשנת 1946, ובשנת 1957.

הקאמרי הינו בעל מסורת עשירה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר החל מן ההצגה "כטוב בעיניכם" שהעלה בשנת 1955 ועד ימינו אנו - בתחילת 2006 הועלה בתיאטרון הקאמרי המחזה "המלט".

כן זכורה גירסתו של החאן ל"אגדת חורף" משנת 1983, ומשחקו של דורון תבורי בהצגה "המלט" בתיאטרון חיפה".

ולחלק ה"עסיסי" (עד כמה שזה יכול להיות...), אודות מיניותו של שייקספיר :

מיניותו :
שאלות רבות עולות באשר למיניותו של שייקספיר, בהתחשב בתוכן של מחזותיו ושל הסונטות שלו. יש המשערים כי היה בי-סקסואל. בתקופה האליזבתנית המונח הומוסקסואל באופן המוכר לנו כיום היה חסר משמעות. מונחים כ"הומוסקסואל" ו"בי סקסואל" התגבשו רק בתקופה מאוחרת יותר, בעוד ש"מעשה סדום" נחשב לעבירה בתקופת שייקספיר, והלקסיקון האליזבתני לא כלל ביטוי לאדם הנמשך לגברים בלבד. עם זאת רבים מן המשוררים והיוצרים בתקופה זו התבטאו כלפי גברים אחרים בנימה רגשית עזה בהרבה מן המקובל כיום.

למרות שעשרים ושש מן הסונטות של שייקספיר הינם שירי אהבה המוקדשים ל"גבירה הכהה", מאה עשרים ושישה הינם שירים המוקדשים לאדם הידוע כ"אדון הבהיר". הנימה המאוהבת של קבוצת השירים האחרונה, המתמקדת ביופיו של האדם הצעיר, התפרשה כראייה לבי-סקסואליות של שייקספיר, אף על פי שיש המייחסים זאת לידידות שבין השניים, ולא לאהבה מינית. הסבר אחר הינו כי השירים אינם אוטוביוגרפיים, כי אם דמיוניים, כך שה"דובר" בשירים אינו ניתן לזיהוי ברור עם שייקספיר עצמו. למרות פירושים אלטרנטיביים אלו, רבים הקוראים אשר לא קיבלו אותם והעדיפו להבין את השירים כפשוטם, כמבטאים אהבה רגשית ומינית לגבר צעיר.

יש המוצאים רגשות דומים במחזותיו של שייקספיר. הדוגמה המצוטטת ביותר היא מקומדיות כ"לילה השנים-עשר" ו"כטוב בעיניכם", הכוללות סיטואציות מסוימות שבהן מתחזה נערה לנער, (מכשיר עלילתי שניצל את העובדה כי בזמנו של שייקספיר שיחקו נערים צעירים את תפקידי הנשים), אמנם ניתנות לפירוש כסצינות הטרוסקסואליות, אך הסיטואציה הבימתית של גברים המתנשקים על הבמה ודאי הייתה בעלת משמעות לבעלי הנטיות ההומוסקסואליות באותה התקופה. בעוד שאחרים בתקופה זו השתמשו במכשיר עלילתי זה, נראה כי לשייקספיר הייתה אליו הערכה מיוחדת, והוא השתמש בו בחמישה ממחזותיו.

ולסיכום יצירותיו :
הטרגדיות - רומיאו ויוליה, מקבת', המלט, המלך ליר, אותלו, טיטוס אנדרוניקוס, יוליוס קיסר, אנטוניוס וקליאופטרה, קוריולנוס, טרוילוס וקרסידה וטימון איש אתונה .
הקומדיות - חלום ליל קיץ, טוב מעשה כי טוב סופו, כטוב בעיניכם, קימבלין, עמל שווא של אהבה, מידה תחת מידה, הסוחר מוונציה, נשות וינדזור העליזות, רוב מהומה על לא מאומה, פריקלס, אילוף הסוררת, קומדיה של טעויות, הסערה, הלילה השנים עשר, שני אדונים מוורונה ואגדת חורף .
המחזות ההיסטורים - המלך ג'ון, ריצ'רד השני, הנרי הרביעי, הנרי החמישי, הנרי השישי, ריצ'רד השלישי והנרי השמיני .

קרדיט ל"ויקיפדיה", מקווה שתהנו ושהביוגרפיה הבאה תהא פרי כתיבתם .
בברכת שבוע מקסים,
רחלי .

"Beauty is in the eye of the beholder..."