|
16-11-2004, 11:09
|
|
מנהל פורום צבא ובטחון
|
|
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 22,953
|
|
תולדות ה-M16
לאור הבורות וחוסר ההבנה בנוגע לרובה ה-M16, שמוצאם הן בטעויות היסטוריות והן בשמועות - מצאתי לנכון לספר את מקורותיו ולידתו של הרובה. הכתבה מסתמכת על מקורות רבים ושונים וידע שנצבר לאורך השנים, אך מכולם ראוי לציון במיוחד הגיליון "Book of the AR-15" מבית המגזין Guns&Ammo.
ההתחלה
סיפור ה-M16 מתחיל בשנת 1954 כאשר נחת משוחרר בשם יוג'ין סטונר פוגש במהלך ניסוי של הרובה החדש שתיכנן את ג'ורג' סאליבן, עו"ד שעסק ברישום פטנטים עבור חברת לוקהיד ופתח לאחרונה חברה עצמאית בשם ArmaLite (ארמהלייט). סאליבן התרשם עמוקות מהתכנון המתקדם של סטונר, עד כדי כך שזמן קצר לאחר מכן שכר את שירותיו כמהנדס הראשי של החברה.
התכנון שכה הרשים את סאליבן כונה AR-3, והוא נראה זהה לכל רובה אחר שיוצר באותה תקופה למעט הבדל קריטי אחד: פירוק מכסה הגוף חשף צינור גזים שמוצאו קרוב לקצהו של הקנה, וסופו בצמוד למכלול.
התכנון המכונה "מנגנון החזר גז" פותח במקור ע"י אריק אקלונד השוודי, ויושם ברובה הסער החצי-אוטומטי AG42 שנרכש ע"י צבא שוודיה במהלך מלחה"ע ה-2. כמו-כן יושם תכנון זה ברובי MAS-49 ו-MAS-56 הצרפתיים. את ה"שושנה" המפורסמת (בריח מסתובב בעל שיניים, הנועל את התרמיל בתוך בית הבליעה) פיתח המהנדס מלווין ג'ונסון בשנים לפני מלחה"ע ה-2.
הפיתוח
סאליבן לקח את הפיתוח המקורי של סטונר והוסיף אליו את השימוש ב"שושנה". בנוסף, הוא יצר לראשונה נתק בין מערכת המכלול והבריח למערכת החזר הגזים (הגזים חזרו דרך צינורית הגזים, ואפשרו שימוש במכלול עשוי אלומיניום). סטונר שילב את כל הפיתוחים בסדרה של אבות-טיפוס, כאשר הדגם הסופי סומן AR-10. בשונה מרוב הרובים שיוצרו עד אז, נשק זה התפרק לשני חלקים עיקריים – קנה ומכלול באחד, קת ומערכת הדקים בשני (רעיון זה "הושאל" מרובה ה-FAL של חברת FN). האבטיפוס הראשון של הרובה היה בקוטר 30-06 (כדור מיושן, דומה ל7.62), והסיבה לכך היא שהמחסנית היחידה שסטונר מצא היתה של מקלעון BAR. כדי לצמצם את קפיצת הקנה בעת הירי, הותקן הקפיץ המחזיר בקו ישר עם המכלול – תכנון זה חייב התקנת כוונות מוגבהות יותר מברובים אחרים, והכוונת האחורית הותקנה על הגבהה שהוסבה לידית נשיאה ושימשה גם חיפוי לידית דריכה דמויית-הדק. מאוחר יותר תוכננו מחסנית 20-כדורים חדשה וקלה יותר, מפצה-סטייה לקנה, ותותב שהחזיק את הקפיץ המחזיר בתוך הצינור שבקת.
ככל שהרובה החדש היה טוב, הוא גם היה מהפכני בצורה שאין שניה לה – כתוצאה מכך (ומהצורך הדחוף והקריטי של ארמהלייט במזומנים) נמכר הרובה החדש למספר מצומצם של מדינות, בהן הולנד ופורטוגל (שנים רבות לאחר מכן, ימצאו כוחות צה"ל בסוף מלחמת ששת הימים רובים מוזרים, שננטשו במדבר סיני ע"י לוחמים סודנים – זו היתה הפעם הראשונה וכנראה גם האחרונה שהAR-10 ראה שימוש מבצעי במזה"ת).
AR-10 (קיצור של Automatic Rifle 10)
AR-10 מפורק
לפני הרכישה
בשנת 1957 פרסם צבא ארה"ב מכרז לרובה קל, ובו מספר דרישות : משקלו לא יעלה על שלושה ק"ג, יהיה בקוטר 0.22, יהיה בעל דיוק זהה לרובה הגאראנד M-1, ויחדור קסדת פלדה סטנדרטית בטווח של 500 מטר.
באותה שנה נרכש רובה ה-M14, שהתחרה ברובה ה-FAL הבלגי וניצח אותו בקושי רב. תקלות בייצור הביאו לכניסתו לשירות רק בשנת 59, וכשהתסבוכת האמריקאית בוייטנאם החלה בשנת 65, רוב חיילי הצבא והנחתים היו חמושים ברובה זה. הרובה היה עמיד למדי, אך כבד – התחמושת שלו היתה חזקה ויעילה, והטווח היעיל שלה היה 600 עד 900 מטר.
כאמור, פורסם המכרז של צבא ארה"ב לרובה קל – וזאת לאחר שסיפור הפיתוחים של רובה קל ותחמושת קלה נמשכו כ15 שנה. המכרז לא עבר בשקט, והיה מלא טענות ומריבות על זיופים, שקרים, ואף ניסויים תפורים-מראש ותוצאות לא-סבירות.
בשנת 1969 רכשה חברת קולט את זכויות הייצור לAR-10 ולגרסה בקוטר 5.56 מ"מ שלו, AR-15 – גרסא שפותחה שנה קודם לכן ע"י סטונר בגרסת אבטיפוס. הAR-15 ניגש למכרז, ונתקל ראש-בראש בM-14. מלחמה שלמה פרצה סביב הנושא, והדרך היחידה לסיים אותה היתה בהתערבותו הישירה של שר ההגנה מקנמרה.
בסופו של דבר, היה זה דווקא חיל האוויר שרכש ראשון את הרובה החדש – קרטיס לה-מיי, מפקדו האגדי של חה"א בתחילת המלחמה הקרה, דרש להחליף את כל הרובים מתקופת מלחה"ע בנשק אחיד, קל ופשוט שיאפשר ירי יעיל לטווחים של עד 300 מטר וישמש יחידות אבטחה ומ"צ של חה"א.
בשנת 64 החליט מקנמרה שצבא היבשה יכניס לשימוש גם את הרובה של ארמהלייט/קולט, אך דרש שהנשק יכלול ניצרה רב-מצבית (נצור-בודדת-אוטומטית). הנשק סומן רשמית M16 והוא שקל כשני-שליש ממשקלו של הM-14 (התחמושת שקלה פחות מחצי מכדור הנאט"ו הכבד).
M-16
וייטנאם
מול הכוחות האמריקאים בוייטנאם עמדו שני כוחות מקומיים עיקריים: צבא צפון וייטנאם (NVA) ומיליציית הוייט קונג, שניהם חמושים בעיקר ברובי SKS וקלאצ'ניקוב AK-47. יחידות העזר והסיוע היו חמושות במגוון כלים מתוצרת ארה"ב, רוסיה, צרפת ויפן.
בנובמבר 65 נתקלו יחידות של חטיבת הפרשים המוטסת הראשונה בכוחות צבא הצפון בעמק אייה-דראנג (ia-drang), במה שהפך לקרב הראשון של המלחמה (האירוע שוחזר בצורה בעייתית בסרט "חיילים היינו", בבימויו וכיכובו של מל גיבסון). חטיבת האוויר הראשונה הוגדרה כנסיינית של הרובה החדש, שהוכנס לשימוש כל חיילי החטיבה רק חודשים מספר קודם לכן (מה שמעלה סימני שאלה על רמת ההתמקצעות והביטחון שהיו לחיילים בנשק החדש). למרות שאחד המג"דים נתן לרובה מחמאות רבות, קשה לומר שטבילת האש של הרובה עברה בטוב.
משרד ההגנה התעקש שכנשק שיוצר יישלח מיד לכוחות הלוחמים בשטח, עובדה שביטלה כל סיכוי לפיתוח תו"ל מסודר של אימונים, ניקיון, ותחזוקת הנשק – והוכחה כאסון אמיתי ובסופו של דבר עלתה בחיי אדם. בנוסף, עד היום לא ברור מי היה אותו קצין אידיוט שקבע כי "נשק מתקדם זה אינו דורש ניקוי בשטח" – שני אירועים אלה מהווים למעשה את הנקודה בה הודבק לרובה המוניטין הגרוע שמלווה אותו עד היום.
התחמושת 5.56x45 פותחה כמיזם עצמאי של חברת רמינגטון, תוך שימוש באבש"ש (אבק שריפה שחור) IMR מתוצרת החברה. עפ"י דרישת הצבא הוחלפה האבש"ש באבקה אחרת (Ball powder), אך אבקה זו לא נשרפה בצורה נקייה בעת הירי והשאירה אחריה פיח דביק בקנה וצינורית הגזים שגרם לתרמילים להיתקע לאחר הירי (עוד סיבה טובה לקלל את הרובה).
יחידות צבא ונחתים שהגיעו לוייטנאם מארה"ב לאחר שקיבלו הכשרה ואימון מלאים על הנשק (כולל ניקיון ותחזוקה) לא דיווחו על כשלים מיוחדים, אך יחידות שקיבלו את הנשק בשטח תוך כדי לחימה לא זכו להכשרה זו ולכן סבלו מאחוז גבוה של כשלים ותקלות. העניין זכה לדיווח שגוי ולא מדויק בעיתונות, מה שהביא לחקירות ושימועים בקונגרס (ולכך שהרובה זכה לקללות מכל פוליטיקאי צדדי וגנרל זוטר).
לאור כל הגהינום האמור לעיל, פתח הצבא בתוכנית-חירום לאיתור והבנת הכשלים. לתיקון האבש"ש הבעייתי הוסף אחוז אחד של קלציום פחמן (CaCO3), שסתר את החומציות באבש"ש והאריך את אורך חיי התחמושת אך יצר בעיה אחרת: בעת מגע עם מים, קלציום פחמן גורם להיווצרות ציפוי דמוי-לכה – הלחות הגבוהה בדרום-מזרח אסיה רק האיצה את התהליך. אחוז הקלציום פחמן הופחת ל0.25, והבעיה נעלמה מעצמה. תוך מספר חודשים כל התחמושת שיוצרה וסופקה לשטח הוחלפה בתחמושת חדשה ותקינה, ודפי הדרכה (חלקם דמויי-קומיקס) בנוגע לחשיבות תחזוקת הנשק וביצוע נכון שלה חולקו לחיילים בשטח. בכך למעשה תמו צרותיו של הרובה, שלמרות האגדות הטיפשיות בצה"ל מעולם לא זכה לשימוש כמשוט בג'ונגלים של וייטנאם...
_____________________________________
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל
נערך לאחרונה ע"י סירפד בתאריך 05-04-2005 בשעה 12:12.
|
|