כתבה של ארי שביט בהארץ עם חיילי מח' 5 בגדוד נח"ל
הכוסיות של מחלקה 5 [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת ארי שביט [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://news.fresh.co.il/icons/haaretz.gif] 8.4.07 [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
לילה ויום עם חיילי נח"ל באימון ברמת הגולן. כוסיות הם מכנים את עצמם. וגם פראיירים אימון בצפון רמת הגולן.
מחלקה ארבע מושחתים. מחלקה שבע זונות. אבל הכוסיות של מחלקה חמש צועדות באור האחרון של סוף מארס אל תוך שדות הבזלת השחורים של צפון רמת הגולן להתכונן למלחמה הבאה. ה-16-M בהצלב. הקסדות ברשתות הסוואה. והציוד האופטי הכבד על הגב. האלונקה, המים, מטולי הרימונים. טור ארוך של דמויות-צללית ישראליות מעל לאורות המרצדים של קרית שמונה. טור ארוך של לוחמי-גדוד-50, חטיבת הנח"ל, כנגד השקט המאיים שבין חרמון ללבנון.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P080407/b.0.0804.1.1.9.jpg]
במלחמה הבאה יכול להיות שחצי מהחיילים לא יבואו [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif] תצלומים: אנצ'ו גוש / ג'יני [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
למה כוסיות? סתם. כמו שהזונות של שבע זונות, כך הכוסיות של חמש כוסיות. כי זה הדימוי העצמי בדרג המסתער. כי בלאו הכי כולם אומרים על צה"ל שהוא צבא של כוסיות. את אחינו הגברים השארנו בני עשרים על גבעת התחמושת. היום אף אחד לא שם. לא סופרים את החיילים הקרביים ממטר. ובכל זאת, את התרגולת הכוסיות מכירות מצוין.
וכשזיקוק ורוד קורע את החשיכה המתהדקת הן קוראות "אויב-בחורשה" ומתפצלות במיומנות לחוליות של שלושה. וכל חוליה תופסת מחסה, משפרת, תופסת שוב מחסה. ואיגוף מימין, איגוף משמאל. "אש-אש-אש" צועקות החוליות המסתערות של כוסיות. אש-אש-אש עד חורשת האקליפטוס. עד הטיהור המוחלט של חורשת האקליפטוס מהלוחמים הלא-נראים של חיזבאללה.
נאספים. נערכים מחדש. ממשיכים. ואז, בזמן שהעיקרי נע אל היעד של בימוי-אויב, המשנה מתפצל כדי לתפוס עמדות חיפוי ותצפית. ובזמן שהם ממקמים את הציוד המתוחכם של ראיית הלילה על הטרסה של השטח השולט, השבעה של המשנה מתחילים לדבר. בקסדות, רשתות הסוואה, ועם 16-M, הם לא חדלים לדבר. להוטים עד מאוד לפרוק את אשר על לבם.
המלחמה? כמו רעם ביום בהיר המלחמה היתה. הם עצמם תפסו קו לא רחוק ממקום החטיפה. והמעבר הזה, הפתאומי, משגרה ללחימה. ממשהו שחשבו שלא יקרה אף פעם למשהו שבבת אחת קורה. וההרוג שהיה להם מיד על ההתחלה. הפצועים מאש כוחותינו.
אש שאחד מהם ירה על חברו. וחוסר האונים הזה. לשבת בתוך בית ולהרגיש את הפצמ"רים סוגרים עליך. את הטילים מטווחים אותך. ואתה חסר אונים. הצבא שלך חסר אונים. אתה את שלך עושה הכי טוב שאתה יכול, אבל כשאתה חוזר הביתה אומרים לך שפישלת. שכל הצבא פישל.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P080407/b.0.0804.1.2.9.jpg]
האם כולם היו במלחמה? לא, לא כולם. בערך רבע, אולי שליש, מצאו דרך לא להיכנס למלחמה. שניים העיפו מהגדוד כי ממש סירבו. אבל האחרים, אלה שהשתמטו בתחכום, הצבא החליט להעלים עין מהם. לא לראות את התופעה. לא להכיר בכך שהיתה תופעה. כך שרק הם, ביניהם, יודעים מה באמת היה. מי היה שם ומי לא היה שם בשעת פקודה.
ומאז המלחמה? האם הכל השתנה מאז המלחמה? האם הם מורידים מעליהם את החלודה? מתאמנים. הרבה מתאמנים. אחרי המלחמה תפסו קו בחברון אבל בחודשים האחרונים מה זה קורעים אותם. תרגיל מחלקה, תרגיל פלוגה, תרגיל גדוד. הבוקר, למשל, הריצו אותם ריצת חגור שזה דבר שכבר שנה לא עשו. הם לא בכושר מי יודע מה. הם חיילים ותיקים, בני 20. קשה להם. אבל לא זה הדבר שהכי קשה. קשה יותר זה הצעירות-ותיקות.
אם אני רוצה להבין את כל הבעיה של הצבא עכשיו, אני צריך להבין את שתי המלים האלה: צעירות-ותיקות. כי זה שהצבא לוקח מהם עכשיו את כל זכויות היתר שהיו להם בתור חיילים ותיקים, זה מה שמעלה להם את הסעיף. והמרד הזה שהיה בגדוד 51 של גולני הוא רק קצה-הקרחון. מפקדים בצבא ואזרחים בעורף לא מבינים כמה זה עמוק.
כי כאשר אתה מרגיש שאם אתה קרבי אתה פראייר, אז כל מה שיש לך זה הוותיקות. אם אתה מרגיש שכאשר אתה קרבי אף אחד לא משתין בכיוון שלך, אז כל מה שיש לך זה המעמד המיוחד הזה של חייל ותיק. לזה אתה שואף כאתה צעיר. לזה אתה מחכה. אז אם עכשיו בא הצבא ולוקח לך את המעמד הזה, הוא מוריד ממך את כל מה שהיה לך. מוריד לך את דבר היחידי שנתן לך קצת כבוד.
פראייר? חייל קרבי הוא פראייר? או פראייר או רוצח. כאשר אתה בא לתל אביב ומדבר עם כל החבר'ה שם, שמשרתים בקריה או לא משרתים בכלל, זה או שאתה רוצח ילדים כי אתה צבא כובש, או שאתה סתם פראייר שמשלמים לו אגורה לשעה. בתל אביב זה מתחלק חצי חצי. חצי רואים בך אשכרה בן אדם רע, כובש, לא מוסרי ואומרים לך תכל'ס תסרב, תסרב ועושים לך אנדרמייניג כזה, אתה יודע, מוציאים לך את הרוח מהפרשים. וחצי באים אליך ואומרים וואלה מה אתה חושב שאתה עושה בצבא. מה זה נותן לך. אתה לא מקבל כלום. 700 שקל בחודש. ואתה לא ישן. לא אוכל. לא מזיין. הם שם נוסעים לתאילנד כבר סיבוב שני או שלישי וטוחנים בחורות ועושים סמים ומסיבות בלי סוף ואתה פה בבוץ, בשטח כמו איזה חיה. אז תכל'ס אתה באמת פראייר שאתה עושה את זה.
עכשיו זה לא כמו שהיה פעם, נגיד כשאתה היית בצבא. זה לא שמי שלא עושה צבא מתבייש. זה לא שמי שלא עושה צבא לא מוצא עבודה. להיפך. לא אכפת לאף אחד ששירתת בצבא. לא אכפת לאף אחד אם אתה משתמט או לא. אז אתה מרגיש שחוץ מההורים שלך בבית אין מי שמעריך את מה שאתה עושה. וגם ההורים מתחילים ללחוץ. למה לך. מה יוצא לך. למה דווקא אתה.
זאת התחושה של כולם? כולם, בלי יוצא מן הכלל. בזמן המלחמה היה חודש אחד של חסד. פתאום כולם חיבקו אותך. לקחו טרמפים, עשו כבוד. הסתכלו עליך כאילו אתה שווה משהו. כאילו המדים שלך אומרים משהו. ובצפון משהו מזה עדיין נשאר. עדיין לא לגמרי אדישים לחיילים קרביים. זוכרים שהקרביים נלחמו בשבילם. סיכנו בשבילם.
אבל כשיורדים למרכז, זה לגמרי אחרת. עוד יותר גרוע ממה שהיה לפני המלחמה. ממש לא נעים ללכת עם מדים עליך. בקניון מסתכלים עליך כמו חיזר. ברחוב מסתכלים עליך כאילו מי אתה, מה אתה, מאיפה באת. ובחורות לא אוהבות את זה שאתה קרבי. לא חושבות שזה עושה אותך גבר. להיפך. ואם אתה חושב שתקבל הנחה בבית קולנוע בסופשבוע, הצחקת אותנו. ואם אתה חושב שתקבל הערכה ממישהו, תשכח מזה. בטרמפיאדות לא עוצרים לך. נהגי האוטובוס קצרים אתך. ומאז המלחמה גם מסתכלים עליך כאילו אתה איזה לוזר או משהו. כאילו אתה נכשלת. הטילו עליך משימה ולא עמדת בה. שילמו עליך כסף ואכלת חינם. אוכל חינם אתה.
אז למה להיות קרבי? למה החלטתם להיות קרביים? תכל'ס כי כולנו חונכנו מגיל צעיר ללכת לקרבי. זה היה נראה הדבר היחיד שאפשר לעשות כאילו זה משהו שכולנו גדלנו עליו. אין בדיוק דרך להגיד את זה. זה לא שבאנו להיות גנרלים גדולים. אלא מן סוג של מסורת כזאת. מהבית. מהמשפחה. מהשכונה או המושב או הקיבוץ. אבל זה מן חלום ושברו כזה. כי דבר ראשון זה צבא וכולם מקבלים שוק כזה. וגם אתה מצפה לאיזה סוג של הערכה ולקבל משהו חזרה ואתה לא רואה את זה.
מרגישים שמתנהגים אלינו כמו זונות. שכל פעם אנחנו צריכים להתכופף ותוקעים אותנו. על ימין ועל שמאל תוקעים אותנו. עכשיו אנחנו לא רוצים להישמע בכיינים. חיילים מקטרים. חיילים תמיד מקטרים. ואנחנו יודעים שיש לצבא מחיר. מזיינים אותך בצבא. מהבוקר עד הערב מזיינים אותך. ואין לנו בעיה שיזיינו אותנו באימונים. אבל שיתנו משהו חזרה. מים חמים. אוכל טוב. משהו. שיזיינו אותנו, אבל שיתנו איזה חיבוק. איזה יחס. לא התחושה הזאת של להיאנס. להיטחן סתם. להיטחן עם אפס תמורה.
על מי הזעם? על הפיקוד? על האזרחות? על הממשלה? על כל מי שחי בתל אביב וחוגג בתל אביב ושכח שמישהו מגן עליו בזמן שהוא טוחן בתל אביב. ועל כל מי שנמצא שם, למעלה, ששלח אותנו לכאן וכאילו שכח שהוא שלח אותנו. כי משהו דפוק כאן. משהו במדינה הזאת דפוק. אין הבנה שהיתה תקופה לפני הרבה שנים שכולם היו באים לצבא עם מיליון ערכים ורק לתת ולתת ולתת, ולא משנה מה העיקר, רק לתת למדינה.
אבל היום אנשים כבר לא באים ככה. באים לקרבי בגלל מסורת. בגלל חברים. בגלל שרוצים לתת טיפה יותר למדינה. וכך מתחילים את השיחה. אבל זה לא מספיק חזק. זה מתמסמס לאורך הדרך. ולכן הצבא יכול להגיד שיש לו שני מתנדבים על כל מקום בגולני אבל הוא לא אומר כמה הוא מאבד במסלול. כמה נשברים בדרך.
וזה מאוד בולט אצלנו בגדוד שאנשים כן באים כאילו עם טיפה ערכים שבאו מהבית, אבל זה עובר להם מהר. כי מרגישים שנותנים לחינם. מרגישים שעושים את העבודה השחורה. ומרימים את הראש ומבינים שבקטע של גיוס, חצי מדינה חיה על הגב של החצי השני. ואתה מרגיש חרא. אתה מרגיש ממש חרא.
תסתכל עלינו. תסתכל על הפלוגה הזאת. במלחמה שבוע שלם לא היה לנו מים. לא היה מזון. ואז הצבא קיבל כאפה והוא בא לתת לנו כאפה. דורש מאתנו יותר ממה שדרש קודם ונותן פחות. אבל הוא לא מבין שהבעיה היא לא מספר האימונים, הבעיה היא ערכים. וקשה למצוא את זה היום. ממש נדיר. כי אצל האבות שלנו היתה הרגשת שליחות. שותפות. מלים גדולות כאלה. אבל עכשיו זה חסר. מאוד חסר. ויש שם חלל כזה. והצבא צריך למצוא פתרון. למצוא משהו למלא את החלל הזה. אבל הצבא לא מוצא את זה. הצבא רק אומר להתאמן ולהתאמן. ורושם לעצמו שהנה, חזרו להתאמן. אבל האמת היא שבחודש האימונים הזה ראית את האדישות. ראית שאנשים רק מחפשים להוריד את הראש. לעבור את השירות. אבל האימונים הם רק בשביל המפקדים. לא החיילים. כי החיילים לא באמת מתאמנים. החיילים באיזה מרד שקט כזה. ובעצם אנחנו הרבה פחות דרוכים משהיינו לפני שנה. הרבה פחות מאורגנים. תראה איך המאהל נראה. איך האימונים נראים. הפלוגה הזאת מפורקת. שבורה לגמרי מבחינת מוטיווציה. חדוות עבודה. מה שתבחר. האנשים פשוט על אפס מוטיווציה. על אפס חשק. שבורים.
בשבתות נפגשים עם חברים מיחידות קרביות אחרות. גם אצלם אותו דבר. לא ביחידות המובחרות. ביחידות המובחרות המצב מצוין. יש גאווה עצמית, תנאים, יציאות. אבל בגדודים הרגילים של גולני וגבעתי וצנחנים הרבה חבר'ה שבוזים. הרבה חבר'ה מרגישים שלמדינה לא אכפת מהם. וזה פוגע בכל דבר. זה פוגע במבצעיות של הצבא. במוכנות למלחמה. והיית מצפה שהמדינה תבין את זה.
היית מצפה שהמדינה תבין שהרוח של החיילים הקרביים זה מה שהכי חשוב לביטחון. אבל כשמדברים עם המפקדים, הם רק מהנהנים בראש ולא עושים שום דבר. יותר משהם דואגים לחיילים שלהם, הם דואגים להיראות טוב לפני המפקדים שלהם. והמדינה מתנהגת כאילו זה בכלל לא בראש שלה. שפשוט נעשה את העבודה ונשתוק כי אנחנו עכשיו לא בראש שלה.
מה יהיה? אללה יוסתור מה יהיה. מ"כ שחזר מהבקו"ם לא מזמן סיפר שבמחזורים החדשים הרבה טירונים מסרבים ללכת לקרבי. מעלים אותם על האוטובוס לשריון והם יורדים. מעלים אותם שוב והם שוב יורדים. כנראה מה שקורה בתל אביב מתחיל להתפשט לאט לאט בכל הארץ. למה לשרת אם אפשר לא לשרת. למה לאכול את כל החרא הזה אם אף אחד לא אומר לך מלה טובה על זה שאתה אוכל את כל החרא הזה.
לא, המלחמה לא התחילה את זה. המלחמה לא עשתה את השבר. אבל המלחמה עשתה את הכל יותר חזק. גם את סיכון החיים היא עשתה ממשי. וכשאתה מרגיש שתוך כדי מלחמה מפקירים אותך בלי מים ובלי אוכל ולאיש לא אכפת אתה נשאר עם טעם מר בפה. אתה נשאר עם התחושה שלצבא ולמדינה לא אכפת מהחייל. ואז גם לחייל לא אכפת יותר מהצבא ומהמדינה. ומתחיל להיות פער עצום בין איך שרואים את המציאות מלמעלה לבין איך שהמציאות תכל'ס בשטח. הם לא רואים שם, למעלה, כמה השבר גדול. הם לא קולטים כמה אנחנו שבוזים. אז נכון, אם תהיה פתאום מלחמה כולנו ננסה לשכוח את זה. כולנו ננסה לתת את כל מה שיש לנו. ונעשה את מה שצריך לעשות האחד בשביל השני. כי בתוך כל הבלגאן הזה רק אנחנו מבינים אחד את השני ועוזרים אחד לשני. אחים. אם לא היינו אחים, לא היינו נשארים בקרבי. אבל אם במלחמת לבנון השנייה, שליש בכל זאת לא נכנסו. במלחמה הבאה יכול להיות שחצי לא ייכנסו. יכול להיות שמכל עשרים יגיעו עשרה. זה הפחד הגדול. כי אם אין שותפות גורל יותר במדינה, אז על ציר של אחד עד עשר המצב עשרים. ואם אין שותפות גורל יותר במדינה, אתה לא יודע אם ביום פקודה אפילו האחים שלך יחזיקו. האם הם יהיו שם לצדך.
האם באמת אפשר ללמוד משהו על מצבו של צה"ל ממחלקה אחת של פלוגה אחת בגדוד אחד? האם אפשר להקיש על מצב האומה מדבריהם של שבעה חיילים בני עשרים? לא ברור. אבל לפני חצות היעד שלמרגלות הטרסה נכבש. האויב הוכרע. והכוסיות של מחלקה 5 ארזו את הציוד האופטי הכבד ונערכו שוב בטור וירדו אל הערוץ העמוק שמים-של-סוף-אביב עדיין פיכפכו בו. חצי ירח האיר את דמויות-הצללית שנעו בכבדות בשדות הבזלת השחורים שעליהם עלולה להינטש המלחמה הבאה.
נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 11-04-2007 בשעה 00:45.
|