|
27-09-2006, 16:53
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
כמו לאכול מרק בסכין: הניסיון האמריקאי בווייטנאם 1959-1973
האם אפשר ללמוד משהו מהניסיון האמריקאי להכריע את וייטנאם
היא היתה מלחמה אימפריאליסטית וגם אחת המלחמות הראשונות של העידן הפוסט-קולוניאלי; היא היתה מלחמת אזרחים אבל גם חלק מהמלחמה הקרה; והיא גם היתה אחת המלחמות המודרניות הראשונות בכוחות גרילה ובתוך אוכלוסייה אזרחית. דוד טל על מחקר חדש על מלחמת וייטנאם
מאת דוד טל
כמו לאכול מרק בסכין:
הניסיון האמריקאי בווייטנאם 1959-1973
טל טובי. הוצאת משרד הביטחון, 89 שקלים
פנים רבות לה למלחמת וייטנאם. זו היתה מלחמה אימפריאליסטית, לפחות בשלביה הראשונים, וגם אחת המלחמות הראשונות של העידן הפוסט-קולוניאלי; היא היתה מלחמת אזרחים, כמו גם מלחמה שההקשר הרחב שלה הוא המלחמה הקרה; היא מלחמה אמריקאית, כפי שהיא מלחמה וייטנאמית; והיא גם פשוט מלחמה, כלומר כזו שתעניין לא רק היסטוריונים שעניינם אזורי, מדיני או אולי חברתי, אלא כאלה שעניינם בהיסטוריה צבאית.
הספר שלפנינו אכן מתמקד בהיסטוריה צבאית של מלחמה, או ליתר דיוק, בהיסטוריה צבאית של מלחמה לא קונבנציונלית, מלחמה שניהלו כוחות גרילה נגד צבא סדיר (ולהיפך), מאלה שמכונות כיום "מלחמה נמוכת עצימות" (Low intensity conflict). זהו איננו מודל חדש של מלחמה; למעשה, כבר בעת העתיקה התנהלו מלחמות מסוג זה: שהרי מה היו מלחמות המכבים ביוונים, מרד בר כוכבא, ההתגוששויות בין כוחות רומיים לבין גורמים מקומיים ברחבי האימפריה, למשל במקומות כמו גליה (צרפת של היום)? ומה היו המלחמות שניהלו בשחר העת המודרנית כוחותיו של נפוליאון בספרד, מלחמות שהנחילו לנו את המושג גרילה ("מלחמה קטנה")?
ואולם המלחמה שלחמו האמריקאים, ולפניהם הצרפתים, בווייטנאם, היתה שונה ממלחמות העבר בשני היבטים עיקריים: האחד, המלחמה נמוכת העצימות המודרנית לא יכולה היתה להיות אותה מלחמה חסרת רסן ומעצורים שהיתה המלחמה בזמנים קדומים; בעידן המודרני אי אפשר היה להשמיד יישובים שלמים כפי שנהג לעשות הצבא הרומי למורדים באימפריה. השני היה השינוי שחל בכוח המניע של מי שניהלו את מלחמת הגרילה: אלה הניפו עכשיו את דגל הלאומיות, שהתגלה ככוח מגייס בעל עוצמה רבה, והעניק ללוחמים בשמו יכולת עמידה שחרגה הרבה מעבר למה שכוחות התנגדות בעבר ניחנו בה. הצירוף של מגבלות על יכולת הפעולה של הצבא הנלחם נגד כוחות גרילה, בצירוף הכוח המגייס של הלאומיות שמכוחה לחמו לוחמי הגרילה, העמיד לפני המדינאים והגנרלים שיצאו לנהל מלחמה נגד כוחות הגרילה אתגר קשה ביותר. האתגר הזה הוא שעומד במרכזה של עבודת המחקר המעניינת שלפנינו.
כאשר החלו האמריקאים לנהל את מלחמתם בווייטנאם בשנת 1959, עמד לרשותם ידע רב באשר לאתגר שניצב מולם; מכוני מחקר אמריקאים ניהלו מחקרים שבהם נבחנו ארבע מלחמות שיכלו לספק לקחים ומסקנות באשר לדרך שבה כדאי ורצוי לנהל מלחמות מסוג זה: מלחמת צרפת בווייטנאם (שהתנהלה בשנים 1946-1954); מלחמת בריטניה במרידה הקומוניסטית במלאיה (1948-1960); מרד המאו-מאו בקניה (1952-1956); ומלחמתה של צרפת באלג'יריה (1954-1962). המסקנה ממלחמות אלה היתה, כי הצלחה או כישלון תלויים ביכולת ליצור חיץ בין האוכלוסיה האזרחית לבין כוחות הגרילה.
חוקרים הציעו פתרונות שונים לבעיה זו, שהתבססו בעיקר על יצירת מערכת משולבת של מהלכים צבאיים ואזרחיים, שמטרתם לסייע לאוכלוסיה האזרחית. זה אכן היה הפתרון שאימץ ממשל קנדי, הממשל האמריקאי הראשון שעסק בסוגיה זו. כך ניהל ממשל קנדי את המאבק נגד כוחות הגרילה בדרום וייטנאם (הווייטקונג), באמצעות "ביצוע פעולות על ידי כוחות מאומנים בלוחמת גרילה, בשילוב מסיבי של כוח אווירי וארטילריה (...) תוך שילוב משני של פעולות 'השכנת שלום' וקריאה לממשלת דרום וייטנאם לבצע רפורמות פוליטיות" (עמ' 78).
המהלך החל בשנת 1961, אז החלה ארה"ב לנקוט בשורה של פעולות ומבצעים, בשיתוף ממשלת דרום קוריאה, שנועדו להשיג יעד זה. עד 1969 התבצעו כמה תוכניות כאלה, שמטרתן, מחד גיסא, לרכוש את לב האוכלוסיה האזרחית ומאידך גיסא למנוע מהווייטקונג להישען עליה ("תוכנית המתחמים המאובטחים"; "תוכניות קבוצות ההגנה האזרחיות הלא סדירות" ו"תוכנית השכנת שלום").
לא רק התוכניות השתנו מעת לעת, גם הכוחות שהוציאו אותן לפועל התחלפו. בהפעלת התוכניות היו מעורבים גורמים אזרחיים שונים; הצבא על זרועותיו, ובהן "הכומתות הירוקות", שפועלן זכה להנצחה בסרטו המפורסם של ג'ון ויין, הנושא את שמן; גם המארינס וה-CIA הפעילו תוכניות משלהם. ריבוי הגורמים המעורבים מלמד גם הוא על הקושי להשיג את היעד העיקרי של המלחמה: "להביא את האוכלוסיה המקומית לתמוך בממשלת דרום וייטנאם (...) ולמנוע מהווייטקונג את הבסיס העממי שלו".
דרך פעולה נוספת שאותה בוחן טובי בספרו היא "תוכנית העריקה"; הרעיון מאחורי התוכנית היה פשוט: יצירת תנאים לעידוד אנשי וייטקונג לערוק, וזאת על סמך ההנחה ש"מטרתו של האיכר היתה שיפור רמת חייו הכלכלית". ההנחה האמריקאית היתה שמענק כספי משמעותי יהיה "צעד חשוב בעידוד לוחמי הווייטקונג לערוק" (עמ' 169). ואכן, על פי הנתונים שמביא טובי, בין שנת 1963 לשנת 1971 ערקו קרוב ל-190 אלף אנשי וייטקונג. אבל האם מדובר במספר גדול או קטן? התשובה לשאלה זו תלויה כמובן במספר לוחמי הווייטקונג בכלל, וטובי איננו מתייחס לעניין זה וחבל. על פי נתוני המודיעין האמריקאי בווייטנאם מסתבר כי בשנת 1966, למשל, ערקו כ-20 אלף אנשי וייטקונג, ואולם מספרם הכולל של הלוחמים במחתרת הקומוניסטית היה באותה שנה קרוב לחצי מיליון. וכך, גם אם מספר העריקים מרשים כשלעצמו, ההצלחה האמריקאית פחות מרשימה מכפי שהיא נראית במבט ראשון. מכל מקום, הערכת אנשי הצבא האמריקאי בווייטנאם היתה שהתוכנית משיגה את יעדיה, ושמספר העריקים נמצא בעלייה מתמדת משנת 1967 ועד שהתוכנית הגיעה לסיומה (יחד עם שאר התוכניות האמריקאיות) בשנת 1972, אז העביר הממשל האמריקאי את האחריות לניהול המלחמה נגד הווייטקונג לממשלת דרום וייטנאם.
העובדה שבמהלך השנים הללו הופעלו לפחות חמש תוכניות, מלמדת על כך שכל אחת מהן נכשלה, גם אלה שלכאורה הצליחו על דעת יוצריהן ומבצעיהן. מה היתה הסיבה שבסופו של יום כשלו המאמצים, הצבאיים והאזרחיים, לנתק את הווייטקונג מהאוכלוסיה הכפרית בדרום וייטנאם? טובי מסביר כי החברה הווייטנאמית היא חברה אגררית מסורתית, ומכיוון שכך, התאפיין הכפר הוייטנאמי בנוקשות מעמדית ובנאמנות רבה לשלושה מוסדות: למשפחה, לכפר ולכנסייה (הקונפוציאנית). גם המבנה הגיאוגרפי של וייטנאם היה גורם משמעותי בטיפוחה של נאמנות מקומית מצד הכפריים; הריחוק בין הכפרים בסביבה הררית קשה הביא לכך שכפריים קיימו מגע רק עם שניים או שלושה כפרים בקרבתם.
הכפר הווייטנאמי, מסכם טובי, "היה יחידה פוליטית וכלכלית מבודדת", שהממשל המרכזי כלל לא הגיע אליה, עובדה שנוצלה על ידי הווייטקונג. פעילי המחתרת לא ניסו לגייס את הכפריים למאבק לאומי, מושג שהיה זר לכפרי הווייטנאמי, ובמקום זאת פעלו לשכנע את הכפריים שמאבקם הוא מאבק שהקשרו משפחתי-מסורתי, והצליחו בכך. גורם חשוב נוסף היה העניין הכלכלי: הווייטקונג הציע לכפריים רפורמות אגרריות, והכפריים הגיבו בחיוב להצעות אלה.
טובי מסכם את הקושי האמריקאי בהבנת המערכת הווייטנאמית בדרך קולעת: "התפישה האמריקאית את וייטנאם נבעה גם מעצם תרבותה של ארה"ב כאומה: התרבות האמריקאית מאופיינת במערכות ביורוקרטיות גדולות, דוגמת הממשל וחברות ענק המעסיקות רבבות עובדים. המערכת האמריקאית יצרה כלים להפעלת ביורוקרטיה יעילה. לעומת החברה האמריקאית, החברה הווייטנאמית המסורתית היתה מבוססת על התארגנות בממדים קטנים ועל יצירת מיקרו-חברה (...) מכיוון שהנאמנות היא בראש וראשונה (לעתים אף באופן בלעדי) לאותו מעגל מצומצם, קשה לפתח נאמנות כפולה, כלומר, נאמנות שתינתן גם לכפר/שבט וגם לשלטון המרכזי של המדינה" (עמ' 231).
האם לסיפור הזה יש לקח עבורנו כאן, במזרח התיכון? ספק רב. יש פיתוי גדול לראות בהיסטוריה מעין מדריך למשתמש, ולחשוב שמי שיפעל בדיוק לפי הוראות היצרן, ינצח. האמריקאים, למדנו מספרו של טובי, ניסו לעשות בדיוק את זה: הם עיינו בספר הוראות השימוש שהשאירו אחריהם בעלי ניסיון קודם. והם נכשלו. לכן, אם יש לקח בספר הזה, הוא אולי זה שכל אומה מתעקשת לחוות על בשרה את מה שחוו אחרים. את הצלחותיהם אבל גם את כישלונותיהם.
ד"ר דוד טל הוא פרופסור אורח באוניברסיטת סירקיוז בניו יורק
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0
_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby
|
|