ראיון ישן עם הרב איל קרים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי צ'ומפי שמתחילה ב "מינויים בכירים, הענקת דרגות וחילופי תפקידים - החל מיולי 2016"
https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...13/70655633.pdf
עשה לך קרב
אחרי שפיקד על סיירת צנחנים, השתחרר סא"ל איל קרים מצה"ל והצטרף לישיבה הקיצונית עטרת כהנים כראש המכינה הצבאית. מכאן היתה הדרך קצרה להפוך לסמכות הלכתית בקרב חיילים דתיים, למורת רוחה הגלויה של הרבנות הצבאית. קשריו הטובים עם שאול מופז לא יזיקו לו במרוץ לתפקיד הרב הצבאי הראשי
ביום הכיפורים האחרון פיקד ר', סמל מחלקה באחד הגדודים בחטיבת גולני, על מוצב קטן של צה"ל בעומק אזור הביטחון בדרום לבנון. ר', חובש כיפה ובוגר מכינה דתית קדם-צבאית, עמד לפני דילמה הלכתית קשה: האם לצום, למרות הסיכון הביטחוני הכרוך בכך?
"היינו 51 חבר'ה במוצב", הוא מסביר. "החיילים שלי הם תלמידי ישיבות הסדר. כולנו רצינו לצום. מצד שני, צריך להבין את המציאות בלבנון. לא משחקים שם דוק. כמה ימים קודם עפו פצמ"רים (פצצות מרגמה) על מוצבים סמוכים והתפוצץ מטען צד לא רחוק מאתנו. נניח שתוקפים את המוצב ביום הכיפורים, בארבע אחרי הצהריים, לקראת סוף הצום. למי מאתנו יהיה כוח להילחם, או לנהל מרדף?"
ר' וחייליו התחבטו באותה שאלה גם בתשעה באב. "כמה מתלמידי ההסדר שאלו את הרבנים שלהם וקיבלו תשובה שחייבים לצום. אני אמרתי לחיילים: כולנו נאכל. אני דתי בעצמי וקשה לי מאוד עם זה, אבל חייבים לאכול, כי אנחנו צריכים להיות דרוכים. אחד הלוחמים סירב ואמר שיצום בכל זאת. נאלצתי
לדווח עליו למ"פ, שהוציא אותו מהמוצב. ההתנהגות שלו פגעה בחברים שלו וסיכנה אותם".
לקראת יום הכיפורים, טילפן ר' לקו הפתוח לחיילים הדתיים. מייסד הקו, הרב איל קרים, השיב שיתייעץ קודם עם מפקדים בגזרה. קרים התקשר לתת-אלוף בני גנץ, מפקד יחידת הקישור ללבנון. "אנחנו מכירים כבר שנים", הוא מספר.
"כשאני הייתי מפקד סיירת הצנחנים, הוא היה מפקד הפלחה"ן (פלוגת ההנדסה) בחטיבה. שאלתי אותו על המצב הביטחוני בגזרה. בני השיב שלדעתו אי אפשר לצום, כי מתנהלת שם לחימה". קרים פסק שעל חיילי המוצב לצום בליל יום הכיפורים ומהבוקר יאכלו וישתו לשיעורין. מדי כמה דקות ישתו מים בכמות של פקק מימיה ויאכלו פיסות קטנות של לחם. "בצורה כזו הם יהיו כשירים לכל צרה שלא תבוא. אבל כדי לפסוק כך, הייתי חייב להתייעץ עם מומחה, וזה היה גנץ. במקרה כזה, רב חייב להסתמך על שיקול דעת של איש מקצוע".
ר' אומר ש"הרב איל עזר לי מאוד. כאדם דתי, שרוצה להקפיד על קיום המצוות, היה לי חשוב לשמוע את דעתו. ידעתי ששקל היטב לפני שענה ושהוא גם מכיר את המצב שבו אני נמצא, מניסיונו". מדוע פנה ליועץ חיצוני, במקום להתייעץ עם הרב הצבאי, הפיקודי או האוגדתי? "אני בכלל לא מכיר אותם", הוא אומר, "בכל התקופה שהייתי בלבנון לא ראיתי במוצבים נציג של הרבנות. לא היתה לי שם כתובת. הבעיה איתם, כמו עם רוב הרבנים מחוץ לצבא, היא שהם אינם מבינים את המציאות שבה חיים החיילים הקרביים".
הקו הפתוח לרב
הרב איל קרים, בן 34 , הוא ראש המכינה הקדם-צבאית בישיבת עטרת כהנים, ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. מלבד הידע ההלכתי, יש לקרים יתרון מובהק בעיני החיילים הדתיים: הרקע הקרבי שלו. הוא סגן-אלוף במילואים, המשמש עד היום בתפקיד קרבי בעוצבת צנחנים. בשירותו הסדיר היה מפקד סיירת הצנחנים. את הקו הפתוח לבעיות הלכתיות (שמספרו 777-112-008-1) חנך לפני כשנתיים. במשך היום, עונה לשיחות תורן בישיבה. בשעות הלילה, הן מועברות לתא קולי או לביתו של הרב.
קרים לא מפרסם את הקו באופן מסודר, אבל השמועה עליו עוברת מפה לאוזן. מדי חודש מגיעות אליו עשרות פניות, שהקצב שלהן מתגבר לקראת שבתות וחגים. לעתים, מקבל השואל תשובה במקום. במקרים אחרים מבקש קרים זמן להתייעצות עם קצינים בכירים. בחודש שעבר הוציא קרים ספר, המתבסס על תשובות שסיפק לחיילים שפנו לקו. זהו הכרך השני של "קשרי מלחמה, שאלות ותשובות בענייני הלכה וצבא". בעוד כמה חודשים ייצא הכרך השלישי במספר. לתשובות שמספק הרב בספרים הללו יש כעת עניין מיוחד.
חייו של חייל דתי בצה"ל מסובכים לאין שיעור מאלה של עמיתו החילוני. למרות ההוראות המחמירות של הרבנות הצבאית, נותרו "שטחים אפורים" רבים, שאליהם נקלעים חיילים חובשי כיפה. הקונפליקטים – בין חובות הדת לדרישות הצבא, בין קיום המצוות להתחשבות בחברים ליחידה – אורבים בכל פינה. מרגע שצעירים דתיים החלו לצאת מתוך המובלעות ההומוגניות של ישיבות ההסדר ל"צה"ל הגדול", התרבו הבעיות שבהן נתקלו. הרבה דברים השתנו מהתקופה שבה התגייס קרים לצנחנים ("אז היינו קומץ, אפשר היה לספור אותנו על שתי כפות ידיים וכל אחד למד להסתדר בכוחות עצמו") עד לביקורו של הרמטכ"ל, אהוד ברק, בתחילת העשור הקודם בסיירת גולני, כשהוא הופתע לגלות ש-15 מחיילי הצוות הבוגר הם חובשי כיפות.
הטרדות והשפלות של חיילים דתיים הן כיום עניין נדיר (לאלוף יעקב עמידרור יש סיפורים מסמרי שיער על הצקות שעבר לפני 30 שנה, כטירון דתי בצנחנים). אולם הקשיים העומדים לפניהם נוגעים עדיין כמעט לכל תחום של חיי הצבא, במיוחד ביחידות הקרביות: תפילה בזמן אימון, חזרה מפעילות מבצעית בשבת, הגדרת מצבים של פיקוח נפש בשבת, כשרות במוצב שבו רוב החיילים חילונים (או דרוזים) ועוד. לקצינים מבוגרים יותר, נשואים, נוסף עוד מכשול: אי היכולת להגיע למשפחה בשבתות, כאשר העבודה מחייבת הישארות בבסיס בליל שישי.
לא מזמן פנה לקרים נווט דתי של מטוס פאנטום, שהוקפץ לבסיסו לצורך תקיפה בלבנון בשבת. מפקדיו אישרו לו לעבור בדרכו חזרה מעל ביתו במרכז הארץ, המרוחק כמה קילומטרים מן הבסיס ולסמן באמצעות הכנפיים, כדי שאשתו תדע שחזר בשלום. בניגוד לעמיתיו, הנווט הדתי אינו יכול להתקשר הביתה עם שובו, או לנסוע במכונית. האם הסטייה מהנתיב לצורך האיתות מותרת? היא גורמת בכך בעירת מנוע המטוס, האסורה מבחינה הלכתית. הפתרון של קרים: אסור לסטות מהמסלול; מותר לחזור ברגל או באופניים הביתה, עם שובו, כדי להרגיע את האשה.
במקרה אחר, פנה לרב סמג"ד בחטיבת חי"ר. הקצין מונה למפקד כוח חילוץ בפעולה בלבנון. ההחלטה התקבלה ביום שישי בצהריים ובשבת בצהריים היה עליו להימצא בבסיס בצפון לצורך תרגיל מודל. האם מותר לו לצאת הביתה כשהוא יודע שיצטרך לחזור לבסיס? תשובת קרים: היציאה היא אירוע אחד והחזרה אירוע אחר. צריך לראות אותם כאקטים נפרדים. כיוון שהחזרה היא עניין של פיקוח נפש, "אין למחות ביד החייל אם ייצא לביתו".
הפניות של הנווט והסמג"ד, קצינים ותיקים, כמו זו של סמל המחלקה מגולני, משקפות את הוואקום שמותירה הרבנות הצבאית בשטח. המלאכה שמבצע קרים, בלא שכר, כמעט שאינה נעשית עוד בידי הרבנות. זה המצב מאז שהרב שלמה גורן גמר את כהונתו. חיילים ומפקדים ביחידות השדה כמעט שאינם מכירים את אנשי הרבנות. המחסור בפתרונות זמינים בתוך צה"ל יוצר צורך במסלולים עוקפים. הוותיק שבהם הוא המכון להלכות צבא בישיבת ההסדר בשעלבים, שהרבנות הצבאית כבר השלימה עם קיומו. גם שם פועל קו טלפון לחיילים דתיים. הקו של קרים הוא שמושך אליו את מרבית הפניות.
היכרויות חובקות מטכ"ל
איל קרים נולד בגבעתיים, בן למשפחה של חסידי קרלין. לפני הצבא למד בישיבת נחלים. באוגוסט 75' התגייס לצה"ל, לחטיבת הצנחנים. "אז עוד לא היו מכינות קדם-צבאיות. לי היה ברור שאני הולך לצנחנים. החברים שלי מבני עקיבא התפזרו ביחידות השונות, אבל רובם הלכו לשירות קרבי". הקצינים הדתיים בני דורו היו הראשונים שהתקדמו, בהיקף משמעותי יחסית, לתפקידי פיקוד בחטיבה, ביניהם אלעזר שטרן (כיום תת-אלוף, קצין חינוך ראשי) מוטי יוגב (אל"מ במילואים, כיום מזכ"ל בני עקיבא) וישי בר (תא"ל במילואים, כיום מפקד במילואים של אוגדת אילת ומרצה למשפטים).
כשקרים מונה למפקד מחלקה, המג"ד שלו בגדוד 202 היה שאול מופז, הרמטכ"ל הנוכחי. אחר כך היה מ"פ של פלוגת מסלול תחת המח"ט דורון רובין. בתום התפקיד, יצא לשנה של חופשה ללא תשלום, לצורך לימודים בישיבת מרכז הרב. באמצע השנה הזעיק אותו המח"ט החדש יורם יאיר לשוב לחטיבה. "בדיוק תיכננו אז את מבצע 'צלצל', נגד מפקדות של הפתח בדרום לבנון. יהיה אמר: בוא תהיה קמב"צ, רק לצורך המבצע".
באותו מבצע נהרג קצין האג"ם של החטיבה, יוסי טהר "ואז יה-יה ביקש שאפסיק לגמרי את הלימודים ואחזור כקמב"צ". קרים נשאר בחטיבה ועבר איתה את מלחמת לבנון. אחרי כיבוש מערב ביירות קיבל פיקוד על יחידה השייכת לסיירת מטכ"ל. אחר כך שימש קרוב לשנתיים כמפקד סיירת הצנחנים. מעולם, הוא אומר, לא תיכנן קריירה צבאית. "ההתקדמות בקבע היתה פועל יוצא של הנסיבות".
בסוף 84' הציע לו הקצח"ר אז, יצחק מרדכי, נסיעת יוקרה לחו"ל. "היתה איזו הצעה לצאת למזרח הרחוק לאמן יחידת אבטחה במדינה שם". קרים, שנושאים שאינם קשורים לדת או לצבא משעממים אותו בעליל, אומר שאפילו אינו זוכר את שם המדינה. "נפגשנו כמה פעמים. בסוף הודעתי לו שלא אסע למזרח הרחוק, כי החלטתי לנסוע למזרח ירושלים". הוא החל ללמוד בישיבת עטרת כוהנים, אצל ראש הישיבה הרב שלמה אבינר ואצל הרב יוסף הלוי סולובייצ'יק.
בשנים האחרונות משמש קרים כראש המכינה בעטרת כוהנים. הוא אב לשישה ילדים, המתגורר עם משפחתו בשכונת קרית-משה בירושלים. השיחה אתו, כמו ספריו, רצופת ביטויים צבאיים. כשקרים נדרש לספק פתרון הלכתי לחייל, הוא אומר"עשיתי הערכת מצב". בספרים תופס הניתוח הצבאי של השאלה כמעט אותו מקום כמו החלק התורני שלה. כל סוגיה מוסברת לעומק: מהמסלול המדויק שנדרש לעבור חייל שהוזעק בשבת לפעילות מבצעית באזור הכנרת (כולל שרטוט) ועד לדרך שבה מחממים מים לרחצה במוצב קדמי בלבנון.
קרים שנוי במחלוקת. תלמידיו מעריצים אותו וחיילים דתיים אומרים שעצותיו הוציאו אותם ממלכוד פעמים רבות. ברבנות הצבאית ובקרב רבני ישיבות ההסדר מתלהבים פחות. רבים שם רואים בקו הפתוח קריאת תיגר על הרבנים הצבאיים, שמובילה למצב שבו הסמכות הרבנית אינה אחת אלא מחולקת, וכך נולדות אי-הבנות. בהקשר הזה מזכירים שני מקרים מהעת האחרונה, שבהם קצינים פגעו בזכויות של חייליהם והסעירו את הציבור הדתי. במקרה אחד, שפט מפקד סוללה ביחידת תותחנים חייל חובש כיפה למאסר לאחר שהחייל סירב להוראה לקצר את פאותיו. במקרה אחר, נשפט חייל דתי מגדוד שריון למאסר על סירוב פקודה. זה קרה לאחר שהמ"פ לא איפשר לחייליו להתפלל בבוקר, משום שרצה להספיק להגיע בזמן לאימון שהוגדר כחשוב.
בקרב מתנגדיו, נתפס קרים כעושה צרות, שמפציץ בפאקסים את לשכות הקצינים הבכירים בעקבות כל תקרית. לקרים יש אכן מערך מרשים של היכרויות מימיו בצנחנים, ממופז ועד לאלוף פיקוד המרכז, משה (בוגי) יעלון. הוא אינו מהסס לנצל זאת כדי להעלות סוגיות שנראות לו מהותיות. אבל ברבנות הצבאית חושדים שמאחורי הפעלתנות הזו עומד רצונו של קרים להתמנות לרב הצבאי הראשי הבא, או לפחות לסגנו. הרב הנוכחי, האלוף הישיש גד נבון, הודיע כי יפרוש ביום העצמאות ומחליפו טרם נבחר. לפני כמה חודשים, על רקע ההתנגדות כלפיו ברבנות הצבאית, הודיע קרים שאינו מעוניין בתפקיד.
בשבוע שעבר התחדשו השמועות. זה קרה בעקבות פרסום ב"הארץ" על כך שהרמטכ"ל מאס בלחצים הפוליטיים שמפעילים שני המועמדים ה"פנימיים", עוזריו של נבון אל"מ יואל נחשון ואל"מ ישראל זינגרביץ והוא שוקל להסתפק במילוי ממלא מקום לנבון למשך כמה חודשים. לתפקיד עשוי להתמנות עוזרו השלישי של נבון, אל"מ חיים בקשט, שגילו המבוגר ( 86 ) ימנע ממנו לשמש כיורש של ממש. יש ברבנות מי שטוענים שמופז, שמרבה להיפגש עם פקודו לשעבר, מתכנן "תרגיל מבריק": הרדמת המערכת, תוך הבאה לפרישתם של זינגרביץ ונחשון, כדי לסלול את הדרך למינוי עתידי של קרים.
גורמים צבאיים, המקורבים לרמטכ"ל, דוחים את ההערכות הללו. לדבריהם, סיכוייו של קרים להתמנות לתפקיד אינם גדולים כלל וכלל. קרים עצמו מסרב להתייחס לטענות. בהקדמה לספרו כתב: "הרב נבון שליט"א זירזני להוציא את הספר לאור ובשיחה בעל-פה אמר שהדבר חשוב מאוד כדי להגדיל תורה ולהאדירה... בשאלות מעשיות יש להיוועץ ברבנים הצבאיים". חדי עין יבחינו שבניגוד לרבנים הראשיים, ישראל לאו ואליהו בקשי-דורון, נמנע הרב נבון מלספק המלצה בכתב.
סוגיית הרב והמארב
בשיחה עמו, מקפיד קרים להימנע מכל התייחסות ישירה לרבנות הצבאית. יש אחרים שיעשו זאת בשבילו. הרב רפי פרץ, סא"ל במילואים וטייס מסוקים, הוא ראש המכינה הקדם-צבאית בעצמונה. פרץ מלא התפעלות מהמפעל של עמיתו.
"אני מתייעץ אתו לעתים קרובות והרבה בוגרים שלנו רואים בו כתובת. לצערי, הצבא אינו מספק כתובת כזו. איל מסוגל לשמוע ולהבין, לנתח בשפת הלכה מודרנית וגם להתקשר למפקדים ולשאול את השאלות הנכונות. איל יוצא מתוך מחשבה ממלכתית. הוא מבין שהעשייה הצבאית היא עשיית קודש".
האם זו אלטרנטיווה לרבנות?
"אין לנו ברירה, אלא להשיב לשאלות. אלה חבר'ה שיצאו מהמכינות שלנו. את מי בחור כזה ישאל? הוא יתקשר לאיל, כי איל מבין הכי טוב. יש חיילים שאני מפנה לרב החטיבתי שלהם, אבל אני לא יכול לעמוד מנגד כשצצה בעיה לפני כניסת השבת ואין שום רב צבאי באופק, כי רובם מזמן בבית. מה עוד שברבנות יש היום לא מעט אנשים שאינם מהזרם הממלכתי".
ברבנות לא מתרשמים. "כדי לפתור בעיות הלכתיות בצבא, מינו רבנים צבאיים", אומר בכיר ברבנות. "אין לי בעיה עם זה שהרב קרים פותר בעיה ספציפית לחייל שהתקשר. הקושי מתחיל כשאנשים אחרים רואים בזה הנחיה. קרים ורבנים אחרים שעסוקים בכך, כמו הרב אבי רונצקי, גורמים נזק. הם עוקפים סמכות. התוצאה היא שמפקדים דתיים זוטרים מרשים לעצמם להתעלם מהנחיות הרבנות, כי הרב שלהם אמר משהו אחר".
לדבריו, הרבצ"ר הבא יצטרך לדאוג לכך ש"לכל חייל דתי יהיה בכיס חולצתו את הטלפון של הרב הפיקודי. כל הבעיה נובעת מהנתק בין הרבצ"ר הנוכחי, גד נבון, לרבני המכינות וההסדר. הם לא צריכים להיחשב מתחרים שלנו. אפשר לקיים תיאום והידברות". הבכיר ברבנות מודה שקיים נתק בינה לבין השטח ("לחיילים בעורף אין בעיה, אבל בגולני לא תמיד רואים את הרבנים"). אולם, הוא דוחה טענות על עליונותם המקצועית של רבנים בוגרי מסלול קרבי. "כבר ראיתי רבני הסדר שהם בורים גמורים בהלכות צבא. השאלה האמיתית היא אם אתה תלמיד חכם. הייתי אומר לקרים: תן תשובה וגמרנו, אבל אל תעשה מזה כזה עניין".
התשובות שמספק קרים נבדלות לא פעם מפסיקות של רבנים אחרים. הוא מסביר כי "רב שלא שכב במארבים ברצועת הביטחון ולא חש את הדברים, קשה לו לעתים להבין במה מדובר. הוא יכול להקל יותר מדי ולעתים להחמיר".
קושי נוסף נובע מנטייתם של חיילים, בעיקר אנשי מילואים שחזרו בתשובה, לאמץ את פסיקותיהם של רבנים חרדים, שההוויה הצבאית רחוקה מהם. לפני כחודש חייל שהוצב במחסום בכביש חוצה שומרון סירב לפקודה לצאת בשבת, ברכב, כדי לאבטח קונים ישראלים בכפר בידיא הסמוך. קרים אומר ש"זו בורות" ומפנה לפסיקה מפורטת בספרו הראשון, בדבר אבטחת מטיילים מחללי שבת. אבל הוא מציין כי "הרבה מהפסיקה בנושאים צבאיים נשענת על הרב החרדי אויירבך, שהגישה שלו היתה מקלה בכל מה שנוגע לפיקוח נפש".
נקודת המוצא של קרים: "הצבא הוא סביבה מאוד אינטנסיווית ולחוצה, תוך מחסור בשעות שינה, כשכמעט הכל נקבע עבור החייל. לחייל דתי, המציאות עוד יותר מסובכת בגלל המצוות המוטלות עליו. אפשר להגדיר אותה כמציאות של שעת דחק. באימון, כיוון שהאימון עצמו הוא מצווה, אפשר להפעיל את הכלל ההלכתי שלפיו העוסק במצווה פטור מן המצווה. בתעסוקה מבצעית, הרבה פטורים נשענים על כך שמטעמי פיקוח נפש ואפילו ספק פיקוח נפש, מותר לחלל שבת. אלא שמי שצריך להגדיר אם מדובר בפיקוח נפש הם המפקדים בשטח, גם אם הם גויים. זה בדיוק כמו השאלה אם אשה בהריון רשאית לצום ביום כיפור. הרב יקבל חוות דעת מקצועית מרופא בעניין סכנות הצום לאשה ובהתאם לכך יפסוק. הרי הרב אינו מכיר בעצמו את המציאות הרפואית".
לא אחת מגיעים חיילים דתיים, על רקע מחלוקות, לסירוב פקודה. קרים שולל זאת מכל וכל. "אני אומר, בכל מחיר לא לסרב. השם נתן פה לאדם. צריך ללמוד להסביר את עצמנו. אם תסביר המפקד יבין. למיטב הבנתי, הרוב המכריע של מקרי סירוב פקודה בצבא נובע מכך שהחיילים טועים או שאינם יודעים להסביר את עצמם. עוד לא נתקלתי במצב שבו חיילים סירבו פקודה מנימוק הלכתי מוצדק. בדרך כלל אפשר לפתור את המשבר בהידברות".
רוב המקרים של פגיעה בחיילים דתיים, הוא אומר, הם תוצאה של חוסר מודעות. "אין שום עוינות לדתיים. להיפך, ככל שעולים בדרגות, המודעות של המפקדים לצרכים עולה". בכל זאת, יש לו המלצות לשיפורים. במכון הטכנולוגי לבעיות הלכה פיתחו טלפון שבת. "אפשר היה לפתור המון בעיות אילו הוכנס הטלפון מרמת מפקדת הגדוד. יש פטנט בשם מפסק גומא שמאפשר פתיחת שערים בבסיסים בשבת ועולה גרושים, אבל הוא מותקן רק במקומות בודדים. ברגע שהטכנולוגיה המתקדמת לא מוכנסת לצבא, אתה יוצר בעיה לחייל דתי. היינו מונעים הרבה בעיות אילו הכניסו בכל קורס פיקודי שעתיים של הסברה על מכלול הדילמות של החייל הדתי".
כמו בין הרבנים, גם בצה"ל אפשר לשמוע דעות חלוקות על פועלו של קרים, למרות שאיש אינו מטיל ספק בכנות כוונותיו. "כל הרעיון כלל לא נראה לי", אומר קצין בכיר. "יש כאן תהליך מסוכן, שבו הולכת ומחריפה התערבות הרבנים. אלו סוגיות שהמפקדים צריכים להכריע בהן. לכל היותר, במקרים קיצוניים, עליהם להתייעץ עם הרבנות הצבאית. אבל מה פתאום שנערב בכך רבנים מבחוץ, גם אם יש להם עבר קרבי?".
לעומתו, קצינים בכירים לא מעטים משבחים את מפעלו של קרים. לדבריהם, "איל הוא שילוב נדיר ורצוי של רב ולוחם. הוא אדם רציני, שהקו שלו לחיילים ממלא פונקציה חשובה". הקצינים תמימי דעים כי עצם קיומו של הקו משקף את אוזלת ידה של הרבנות, במצבה הנוכחי. "זה כאילו שחיילים היו מתקשרים לגוף פרטי, שהיה מקים קו פתוח סביב שאלות מקצועיות לטנקיסטים", אמר אחד מהם.
לא נשתלט על צה"ל
איל קרים רואה בהצלחת המכינות הדתיות תהליך טבעי. "זה קשור לאווירה הכללית במדינה. הנוער שלנו חשוף למה שקורה בחוץ ורבים יותר רוצים במסלול קרבי". הוא טוען שאינו מכוון צעירים הפונים אליו לפני גיוסם לצבא לכיוון ספציפי. "עדיף שיילכו לאן שהם מתאימים מבחינת כישוריהם. אני אומר להם: החליטו מה ייעודכם בחיים. הישיבות הגבוהות נועדו לגדל תלמידי חכמים. המכינות להכנת הנוער לקראת החיים, שהצבא הוא תחנתם הראשונה. אי אפשר להיות תלמיד חכם בזכות שנה וחצי של לימודים במכינה. אבל אינני ממליץ כיצד לנהוג ואינני מבצע שיפוט ערכי של בחירתם. איש על מחנהו ואיש על דגלו".
מה דעתו של קרים על פסק הרבנים, שאסר על חיילים להשתתף בפינוי יישובים ומחנות צה"ל? "האיסור ההלכתי, אם הוא קיים, אינו רובץ על החייל הפרטי, אלא מכוון לדרג המדיני. ראש הישיבה שלי, הרב אבינר, בכלל סבור שהפסק אינו נוגע לפינוי מחנות, אלא רק לפינוי יישובים. עקרונית, אני חושב שאסור לחיילים לסרב פקודה ואסור למפקדים לתת פקודה בלתי חוקית. אם לחייל יש בעיה רגשית, שייגש למפקדו וישוחח אתו ושניהם ימצאו פתרון. כבר היה מקרה כזה בעת פינוי שכם. חיילים דתיים מפלחה"ן גולני ביקשו שלא להשתתף בפינוי בניין הממשל ומפקדם מצא להם משימה אחרת".
ל"עטרת כוהנים", הישיבה שבה מלמד קרים, יצא שם של גוף ימני קיצוני. לא אחת היו תלמידיה מעורבים בתקריות אלימות עם ערבים בעיר העתיקה. אבל קרים עצמו, למרות השיוך הפוליטי המובהק, ממעט לעסוק בכך. "מה שאני עושה אינו חלק מזרם דתיפוליטי", הוא טוען. "כשאני מגיע לסיום קורס קצינים שבו משתתפים תלמידי, אין לי תחושת הישג פוליטי, כאילו ה'מחנה' שלי השיג כאן משהו. אנחנו לא צריכים לשאוף להשתלט על צה"ל. עלינו בסך הכל להשתלב בעשייה הצבאית, שאסור לשכוח שלא אנו התחלנו בה אלא החילונים".
תפילין בקנה וכיפות בצריח
המכינה הקדם-צבאית הדתית הראשונה הוקמה ב-1988. כיום פועלות תשע מכינות דתיות וחמש מכינות חילוניות. 629 תלמידים לומדים השנה במכינות הדתיות; 157 במכינות החילוניות. מתוך 2,206 בוגרים שסיימו את המכינות בשנים 88'-96', הוסמכו לקצונה 608, כ-72%.
עשרות מבוגרי המכינות משרתים כקצינים ביחידות מובחרות ובחטיבות החי"ר, עשרות מבוגרי המכינות משרתים כקצינים ביחידות מובחרות ובחטיבות החי"ר, כטייסים ונווטים. מבין בוגרי המחזורים הראשונים של המכינות כבר משובצים קצינים כסמג"דים בגולני ובנח"ל. בקרוב עתיד כנראה להתמנות מג"ד ראשון,יוצא המכינה. לפני שנה סיימו ארבעה בוגרי מכינות את קורס הטיס של חיל האוויר. שלושה מהם היו בוגרי המכינה הדתית ביתיר. לקורס הטיס שהחל בקיץ האחרון התקבלו 12 מבוגרי המכינה מעצמונה. במטה הכללי משרתים היום שני אלופים דתיים, יעקב עמידרור, מפקד המכללות וכמובן הרבצ"ר, האלוף גד נבון. קצין דתי נוסף, תא"ל אפי איתם (פיין) מועמד לקידום לאלוף בקרוב. בצה"ל משרתים עוד כמה תא"לים חובשי כיפות: הפצ"ר המיועד, מנחם פינקלשטיין, הקח"ר אלעזר שטרן, קצין המילואים ישי בר ויוסי ביינהורן, סגן מבקר מערכת הביטחון.
הרב על הקו
אלו תשובות של הרב קרים לשאלות שהציגו בפניו חיילים. חלקן מופיעות בספרים שפירסם:
- טייס מסוק קוברה המוצב בצפון הארץ שאל אם בשעת הזנקה בשבת עליו לגשת ברגל או לנסוע ברכב למסוק שלו. לכאורה, יכול הטייס להגיע בזמן ברגל, מרחק של כרבע שעה הליכה, בזמן שהמכונאי מכין את המסוק לטיסה. אבל התשובה של קרים הפוכה: עליו לנסוע ברכב. מדוע? "מפני שצריך להבין מה נדרש מטייס כזה לפני המראה. הוא חייב לקבל נתוני מודיעין ולשנן את נהלי החבירה. במקרה כזה, הליכה תהיה בזבוז זמן יקר, שנדרש להכנות".
- טייס אחר שאל כיצד לנהוג בעת נחיתה אחרי תקיפה בלבנון בשבת. הטייס צריך להגיע לחדר המבצעים לתחקיר. מרחק ההליכה הוא 25 דקות. חבריו החילונים עולים על מכונית. קרים ממליץ לטייס הדתי ללכת ברגל. "אין צורך דחוף בנסיעה. אם יילך ברגל, ירכוש את הערכתם של חבריו החילונים בגלל הקפדתו. אחר כך, כשיבוא לבקש משהו, יותר סביר שיתחשבו בו ויבינו שאינו מבקש לעצמו הקלות".
- יש גיבושים שנופלים בימי צום. נדרש פתרון הלכתי, כי אחרת יחמיצו צעירים דתיים רבים את ההזדמנות ללכת ליחידה מובחרת. הפתרון: אם התחלת באימון לפני הצום, מותר לך להמשיך בו, כשאתה פטור מהצום.
- האם צריך להניח תפילין במהלך הסתתרות בשטח אויב? קרים כותב כי מפקדי פלוגות בגולני אוסרים הנחת תפילין בעת מארב בלבנון ואילו אחרים מתירים זאת, בטענה שחייל אינו מפריע למארב, אם הוא עושה זאת על חשבון זמן השינה שלו. קרים מתנגד. חייל עטור תפילין אינו דומה לחייל שישן (כחלק מתורנות) בעת המארב. החייל שישן מתעורר מיד עם ההקפצה וכשיר לפעולה. חייל עם תפילין יתקשה לרוץ, להסתער ולהפעיל נשק מחלקתי.
- חיילים בסיירת הנח"ל, שחזרו בשבת בבוקר מפעילות מבצעית בלבנון, נכנסו לשטח ישראל לתוך בסיס צבאי. המתין להם מיניבוס שאמור היה להוביל את הצוות ליישוב סמוך, מקום שהייתו הקבוע של הצוות. על הצוות לא הוטלו משימות כוננות בשבת. האם מותר לחיילים הדתיים לחזור ליישוב? קרים משיב: "אמנם הצוות אינו מוגדר כצוות בכוננות, אך לו היה אירוע בגזרה, אין צל של ספק שצוות זה יופעל... בשל כך יהווה העדרם של שני חיילים שיהיו באותה עת במחנה, פגיעה בכשירות הצוות". הוא מזכיר שלעתים מחליטים בשבת בצהריים על משימה חדשה והעדר החיילים, במיוחד אם הם בעלי תפקידים מיוחדים בצוות, ינטרל את נוהל הקרב למארב. הכלל צריך להיות: לא מפצלים כוח אורגני ובמיוחד כוח מיחידה מובחרת, כשלכל חייל בצוות תפקיד מוגדר ולא תמיד יימצא לו מחליף. הסיכום של קרים: מלכתחילה היה צריך לתכנן להישאר במחנה עד צאת השבת. אם מפקד הצוות או החיילים שאינם שומרי מצוות לא מעוניינים בכך אלא רוצים לחזור ליישוב, חובה להמשיך איתם ולא להתפצל.
- חייל ממוצב הבופור שלא יצא 35 יום לחופשה, שאל אם עליו להצטרף לשיירה שיוצאת לארץ, מסיבות מבצעיות, בליל שבת. אם יישאר במוצב, קיים סיכון שהוא ייאלץ להישאר שם עוד חודש. קרים: "אין ספק שאם לא נתיר לחייל לחזור הביתה אחרי 35 יום, רמת תפקודו תיפגע באופן שהוא עלול לסכן את שאר החיילים". הוא מסכם: "מותר להצטרף לשיירה עד מעבר הגבול ושם להמתין עד צאת השבת".
- באחרונה נשאל קרים על משימת החילוץ הישראלית בטורקיה. חייל דתי מיחידת ההצלה של פיקוד העורף ביקש לדעת, בדיעבד, אם יש לחלץ ילדה בת שלוש לפני אמה. "עוד לא ענינו לו. זו תשובה מורכבת, המחייבת בדיקה". היה גם טייס הרקולס שביקש לדעת אם הוא רשאי להטיס בשבת את משלחת החילוץ מאתר לאתר בטורקיה, "כשבאתר הראשון היו נפגעים יהודים ובשני גויים". קרים פסק שמותר לטפל בנפגעים גויים גם בשבת.
- פנה קצין שמול המוצב שבו הוא משרת ישנן שתי גבעות המכונות במפת הקוד בשם "שדיים". "כאשר אני מעביר תדריך לחיילים עלי להזכיר זאת כדי שהחיילים יהיו בקיאים בגזרה. האם מותר לי להשתמש במלה גם כשהיא גורמת לאווירת ליצנות או ניבול פה?" קרים משיב: "לבקיאות המפקדים והחיילים בשטח יש חשיבות ממדרגה עליונה... מלה זו אינה מלת גנאי שהרי היא מופיעה בתורה בברכת יעקב ליוסף וכן פעמים אינספור בשיר השירים... לכן במלה זו כשלעצמה אין שום גנאי. הבעיה מתמקדת בכך שחיילים שאינם שומרי מצוות עושים במלה שימוש מגונה. לכן יש להימנע מביטוי שכשלעצמו הוא כשר לחלוטין, אך האסוציאציה שהוא מעורר תגרום לליצנות ולניבול פה".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 13-07-2016 בשעה 10:37.
|